בין סיום הקריאה בספר לבין כתיבת הביקורת עליו, התחלתי כבר לקרוא ספר אחר. כשחשבתי האם לכתוב בקורת, ניסיתי להיזכר על מה הספר דיבר, ולא ממש זכרתי את תוכנו לכמה דקות.
אז כנראה זה כבר אומר הכול.
למעשה הספר לא רע. הכתיבה שוטפת ללא משפטים אווילים ודיאלוגים משעממים. אין חורים בעלילה או בהגיון של הסיפור. יש תפניות בעלילה. הדמויות מורכבות ובעלות אופי. בעקרון יש בו כל מה שספר מתח צריך.
אבל מה, משהו בו לא עובד ולא מותח. לא היה לי מצב (חוץ מפעמים, וזה לא מספיק) שהנחתי את הספר בצד, וממש הרגשתי צורך לחזור ולקרוא בו.
אולי זו החזרה יתר על המידה של כמה האימא מתגעגעת לבת שלה ואיך היא מסתובבת בחדרים הריקים ובלה בלה בלה....שלא גרם לי להרגיש מחובר לאימא הזו יותר מדי.
פשוט הספר לא ממש עובד.
לכן, אל תרוצו לקרוא אותו. רק במידה והוא נפל לידיים שלכם ויש לכם כמה שעות פנויות למלא (נגיד, אתם מחכים לחניה פנויה בתל אביב) אז תיהנו.
וקובה טוענת: זה אפילו לא קבב. אולי שניצל של טבעול.

במסגרת הפינה "בוא נחזור למה שלא סיימנו" חזרתי לשיבה להודו. פעם, לפני שנים, קצת אחרי החזרה שלי מהודו ומהמזרח, עת שהספר יצא, גם אני קראתי אותו. הכול היה מעולה, רק שהדימויים של אהובת הגיבור העלו בראשי דימויים של המורה שלי לאנגלית. אומנם היא הייתה מורה מצוינת, אבל כל קשר בין מצוינות לחושניות לא קם ולא נברא בין הצדדים. כך שאחרי מספר תיאורים פשוט לא יכולתי להמשיך בקריאה יותר. יש גבול לדימויים שאני מוכן לשאת.
עכשיו, אחרי מספר שנים שהמורה לאנגלית כבר מודחקת היטב בתאים האחוריים של מוחי, העזתי לחזור כשהפעם ריקי גל היא זו שעולה לי בראש בכל פעם שאהבת הגיבור, דורי, מוזכרת. (נראה לי שהיא שחקה בסרט).
קטונתי מלהעביר בקורת על סופר כמו א.ב. יהושוע. לטוב או לרע. הוא יודע עברית. יודע לכתוב. להשתמש במילים הנכונות. וכנראה גם להעביר סיפור. ואכן, החלק הראשון של הסיפור מצוין. העלילה רצה, הדמויות מלאות ולא שטחיות. הרעיון מושך.
אלא שאחרי השליש הראשון של הספר מגיע המשכו. ש ע מ ו ם !
שעות נדון בקרני השמש הכתומות המרצדות מאחורי ענני הגשם ובקטע הים שניתן לראות ממרפסת הבית. באמת? זו קלאסיקה? התיאורים הללו מוציאים כל אדם מיושב מהדעת.
פעם קראתי בקורת על איזה ספר שהמבקרת טענה בו שהסופרים הישראלים יכולים לתאר על עמוד שלם טיפת גשם הנוזלת על חלון הבית. אבל תיאורים של יחסים הם לא מצליחים.
עמוד שלם הגיבור מתאר את התקרבותו אל אהובתו, איך האור זלג על הקירות ונתן אווירה מיוחדת ואיך הוא ניגש אליה התפשטו ו... זהו. נגמר התיאור. הייתי צריך לקרוא פעמיים את הפיסקה כדי לראות שלא דלגתי על כלום. לא תיאר אפילו נשיקה. כאילו איך אני אמור להתחבר לסיפור האהבה הזה?
ובכלל, כל העלילה נעה יותר מדי לאט. תיאורי ההרהורים שלו מתישים. המעשים שלו, הוא מתחבא מאחורי העץ. שש דפים אחר כך הוא מתחבא מאחורי עמוד. זו כבר סטייה ולא אהבה. ולא ברור כלל מה לשם שמים הוא מצא בה? למה הוא התאהב בה? אין כל חיבור בין הקורא לנקרא.
אז למה לא עזבתי באמצע? אחרי שנטשתי את הספר פעם אחת, ידעתי שפעם שלישית לא תהיה. מה אני גלידה?
והסוף? אחרי תלאות שסוף סוף הגעתי אליו, הייתה הרגשה שתלשו לי את הפרק האחרון המסיים. אין סוף, אין הבנה מה קורה עם הגיבורים. כנראה שגם לסופר נמאס כבר.
א.ב יהשוע אכזב אותי קשות. מצטער, אבל מי שעוד לא ניסה. התרחק כמו מאש.

ומה יש לקובה לומר בנושא: עוד סטייק כזה ואבדנו.

יש לפעמים אדם צריך לדעת לאכול את הכובע שלו.
התחלתי לקרוא את הספר לפני כמה שנים טובות, אך לא הצלחתי להמשיך אותו אחרי רבע ספר בערך. נראה היה לי שכל הדיבורים על הספר והסופר היו סתמיים. הבטחות לא רציניות כמו שהובטח לי על רם אורן ודומיו. וזה מה שחשבתי עליו.
וכאן נאלצתי לאכול את הכובע.

בניסיון שני, אחרי שרבים באתר הזה שיבחו את הסופר, ניסיתי שוב בדיוק היכן שסיימתי. הסימנייה נשארה עדין שם כאילו ידעה שיבוא יום ואחזור לשם. לקח עדין קצת זמן אבל פתאום הבחנתי שאני בתוך הסיפור הזה. אכן האיש יודע לכתוב. לפתע צצו מולי מילים, משפטים, רעיונות. הסיפור זרם. השפה הייתה עשירה וההבטחה אכן התקיימה.

הדמויות היו ממש גשמיות. מלאות תוכן ואופי. לא ריקות ושטוחות. דורי, הגיבור הראשי, חנון החי בצל אביו על כך שהעדיף אותו פחות, שאשתו משביתה אותו, ואחותו הגדולה.. ובכן, היא אחות גדולה. כל הווייתו היא בנו הקטן והבכיינות הגעגועית אליו קצת מתישה. מרגיזה אפילו. היציאה שלו למסע הזה, בחיפוש אחר אביו (בעקבות הוראה מאחותו הגדולה) אמורה הייתה לשנות אותו, אך בסופה הוא נשאר אותו אדם. חסר אומץ ללכת אחר לבו. הוא אפילו לא מצליח להבין מהו אביו האמתי. אותו אדם שחזר מהתופת של יום כיפור. ולא מצליח להבין את הסיבות להתנהגות של אביו שסוף סוף משתחרר מהטראומה.
מולו, ניצבת ענבר. אישה שהולכת בעקבות ליבה. מלאה באומץ ובתעוזה. סוחבת טראומה משפחתית משלה אך עושה מה שהיא רוצה. לא לחזור לארץ? עולה על הטיסה הראשונה בכיוון השני. המאהב הנשוי שלה מנצל אותה? הורסת לו את האוטו. העבודה, מעניינת ככל שתהיה, שקרית? עוזבת ולא חוזרת. אך הדמות הבדיונית שלה, נסיה, מיותרת לגמרי. לא הבנתי מה היא מוסיפה לסיפור.
גם שאר הדמויות המשניות, מלאות ומוחשיות. מר נבו יודע למלא את הדמויות שלו באופי ותוכן. סיפורי משנה ממלאים את הסיפור המרכזי ומתוכם ניתן להכיר את הדמויות ואת ההיסטוריה שלהן. ונבו מעביר בצורה יפה ושוטפת בין כל הסיפורים, מהסבים שעלו לארץ ועד להווה פה ובחו"ל. בין ההווה הרגעי של הגיבור לבין הזיכרונות שלו שהפכו אותו למה שהוא היום.

אפשר לחפש עוד רבים על מהותו של הספר, אבל האמת שהוא פשוט ספר קריא ומהנה שבהחלט כדאי לקרוא.

והסוף? ובכן, לפעמים הדרך הרבה יותר מעניינת מהיעד וכך גם הפעם. ולא הוסיף.

ומה יש לקובה לומר בנושא: אפשר לקבל עוד סטייק כזה?

כשהייתי ילד, פעם מזמן, הייתי מאוהב בדמות של גיימס בונד. אני זוכר שיצאתי מהקולנוע אחרי ציפייה בלעייניך בלבד ופנטזתי שהנה אני, המרגל הישראלי המהולל, מכה נמרצות במחבלים פוטנציאלים ואז קופץ מעבר לכביש לנשק את הבלונדה שממול.
מאז גדלתי והבנתי שאני רחוק שנות אור ממישהו שמרביץ או שיעז לגשת למישהי ברחוב ולנשק אותה ככה סתם. או שלהיות מרגל, רחוק מהחליפות או החתיכות של גיימס בונד. אבל החלום לאיזה גיבור ריגול ישראלי, רומנטי ומבדר נשאר ככה עמוק בסתר בפנים. אך לצערי אין מי שירים את הכפפה.
אז מישקה הוא לא יאן פלמינג. אפיל לא לה קארה, או טום קלנסי. הגיבור שלו הוא איש מוסד שהוא בעצם איש משפחה. אחרי קריאת הספר יצא לי הרושם שהוא איש מתשע עד חמש מאשר מחסל אי שם במקומות סודים בעולם בעת שהוא מונע את החרבתה של מדינת ישראל.
הגיבור, שמעט מבונד נכנס בו, הוא משתק אדם במכה אחת, מכה חבורה של ניאו-נאצים, בורח במרדף רכבים מהמשטרה הגרמנית, וכל הבנות דלוקות עליו, בעיקר המזכירה שלו (מזכיר משהו?) ללא שום הסבר הגיוני כי דמותו בכלל לא משדרת את זה.
הוא נקרא בין אהבת המדינה למשפחתו, הוריו ניצולי השואה ששונאים ולא סולחים לגרמנים, מגיעים לגרמניה כדי לראות את הנכדים בדיוק באותו רגע שמגיעה חבורה של בני טובים/מעין נוער גבעות אבל עם מטרה טובה לנקום בגרמנים.
הדמויות מסביב לגיבור חלשות לגמרי. אשתו באמת באה רק כעזר כנגדו. אין לה טיפה אופי בסיפור חוץ מהאישה התומכת. הבת מיותרת לגמרי. הבן קצת מעורב יותר בקשר של לסלוח ולדפדף הלאה עד שהמציאות מכה לו בפנים. המפקדים שלו תלושים לגמרי מהסיפור. אביו מתגלה כאיש קשה בכל הקשור לגרמניה, שבגללו בנו יצא לכל דבר למען המדינה. קצין בצנחנים, איש מוסד (ויש לו תואר בבלשנות בכלל).
מנגד, בכלל לא הצלחתי להזדהות עם "נוער הגבעות" שבא לפוצץ את הגויים הרעים. לא עם הרעיון ולא עם הדמויות. הן נראות מעין פלקט שהדביקו עליו תכונות מסוימות. הם מצטיירים כנוער גבעות, למרות שכבר מההתחלה במוסד מגדירים אותם כלא כאלה.
לא שאין ניסיון לתת לדמויות אופי. הסופר פשוט נכשל בכך.
מעבר לסיפור, הוא מנסה לגעת בנושא השואה בדור שני. גם כאן הוא נכשל לדעתי. הרעיון שהשואה השאירה רק את היהודים היותר מוצלחים (דעה של הגיבור כביכול) מבעית ודוחה. ההתייחסות של בני הדור השני שמקבלת את הגרמנים עד הפיצוץ לא אמינה ומאולצת. נראה שהמחבר חיפש בכוח עימות כדי להדגיש שהגרמנים נשארו גרמנים.
אולם, אם תקחו את הספור כסיפור, ולא כנושא שמקורב אלינו כיהודים/ישראלים, אפשר להנות מסיפור טוב. העלילה מתקדמת היטב. הסיפור כתוב בצורה סבירה. שפה עברית שלא לועגת לאינטלגנציה של הקורא. ולמרות שהיא נראית הזויה מדי פעם, אין חורים לא הגיונים בעלילה.

ומה יש לקובה לומר בנושא: שלושה עצמות ועוד פרגית בצד. ועכשיו אני הולכת לנמנם מעט אז לא להפריע לי באס אמ אסים בבקשה.

"את יודעת למה אין ספרי בלשים בעברית?" שאל אברהם אברהם.
השאלה צריכה להיות למה אין ספרי בלשים עברים טובים. למה תמיד ספרות המתח העברית לא ספרות מדהימה. הרי יש סופרים עברים טובים. שלו, גרוסמן, יהושוע ועוד שאני לא זוכר כרגע. למה השפה בספרי המתח קצת שכונתית, קצת פשוטה וזולה. זה לא שהשפה שלנו לא מסוגלת לכך. הרי ספרי מתח מתורגמים כן כתובים בעברית מרתקת. אז למה?
והגיבור, אברהם אברהם, (כאילו???). שהייתי ילד גיבור היה מישהו כמו גון ווין. איזה פר עם כתפיים גדולות שביד אחת מלטף ילד וביד שנייה מביא אגרוף לרעים. לא מפחד ולא נרתע מתחרות. וחוץ מהשם המצחיק שקיבל, גיבורנו איזה ניחנח שמפחד מהקולגות שלו, מלא ברגשות שמפריעים לו לחשוב על העבודה שלו. הרי אם ארצה לראות אדם קירח, לא גבוה ודי חנון, יש לי מראה בבית.
אני מחפש גיבור אמיתי. זה לא שהוא צריך להיות מושלם אבל שיהיה גבר. כמו הארי בולה למשל. שיכור אבל עם אחריות. כל העומק שיש היום לגיבורים, קצת מפריע. כאשר העומק נהיה יותר מהעלילה, משהו הולך לאיבוד.
וזה לא שהעומק הזה גרם לי לחוש סימפתיה לאדון אברהם. חצי מהספר הייתי מנותק ממנו לגמרי.
והדמות השנייה בספר (מי שלא קרא שידלג על הפסקה הבאה כי היא יכולה להרוס) מיותרת לגמרי. אז עוד הוא שם לה פה כמו לגיבורנו? חצי מהספר מבוזבז על דמות מיותרת לגמרי שלא מקדמת שום דבר בעלילה. כאילו מה? שנחשוד בו? לא נתקלתי בדבר כזה עדין.
זה לא שהספר גרוע במיוחד, אבל לא מתרומם מעבר לספר פשוט. קראתי גרועים ממנו. אפשרי אם סיימתם את הכול בספרייה. פשוט אחרי כל הרעש מסביב לאברהם אברהם, זה היה די מאכזב לקרוא את התוצאה הזו. ואחרי קריאת הביקורות על ספר מספר 2 נראה לי שאסיים את ההתקשרות שלי עם אדון אבי אברהם פה.

ומה יש לקובה לומר בנושא? חררר.... חרר.....

בוודאי כולכם כבר נתקלתם בחנויות הללו שמוכרות ספרים ב20 ש"ח עבור אנשים בעלי צרכים מיוחדים. אז יש להם גם אתר שאפשר למצוא בו אוצרות. rebooks@s-tov.org.il.
אז אחרי המעשה הטוב שלי להיום, שם גם נתקלתי בספר הזה. אחרי ההתלהבות שלי מגשר סתיו, ואחרי שראיתי את הספר הנ"ל בכמה רשימות ספרים על יפן, ישר קניתי אותו. זנחתי את כל השאר והתחלתי לקרוא.
ואכן, כבר מתחילתו הסיפור היה מצוין. הכתיבה נהדרת, שפה טובה ולא סתמית. התיאורים של יפן, הסביבה המקומית שבה מתרחש הסיפור היו נפלאים. המנהגים והאווירה. הכול היה נהדר.
ההרפתקה שיצאו אליה (למרות שלא ראו בה הרפתקה אלא מטלה לא רצויה) תוארה יפה. מבט נפלא על החיים אחרי גילוייה של יבשת אמריקה, ההפלגה באוקיינוס באמצעים של אז, מקסיקו ותושביה עם בקורת קלה על הדרך שבה פעלו המיסיונרים. קצת על אירופה (ספרד ואיטליה)
אלא שאז, מבלי לשים, משתלט על הסיפור מיסיונר ספרדי. כביכול היומן שהוא כותב על המאורעות שלו יחד עם המשלחת היפנית. אך הבעיה הגדולה בספר שמחשבותיו הן של מיסיונר נוצרי וכך הספר נהפך לאזכורים של הברית החדשה כל עמוד.
לא ברור למה בכלל הספר נקרא סמוראי. כביכול הסיפור אמור היה להיות עליו, אבל הוא מעין גבור משני. בין הכריכה לספור אין קשר. אין תיאור אחד של קרב או שליפת חרבות בכל הספר. הגיבור הראשי של הסיפור הוא אותו מיסיונר והעלילה נעה על פי פעולותיו.
אז זה לא שהספר נוראי, ומי שיצליח לצלוח את הציטוטים הרבים של הבשורה על פי יוחנן/מתי/המורה נחמה ייהנה מסיפור טוב. לא מעולה, שמבוסס על מקרה אמתי.
בגדול, לא לרוץ לקרוא וגם אין צורך לחפש בנרות. אם במקרה הוא ייפול לכם על הראש בעת הליכתכם ברחוב, או במקרה הוא כבר אצלכם בבית ויש לכם את הסובלנות, אז אפשרי. בכל מקרה, תוכלו למצוא את הספר משבוע הבא באתר למעלה תמורת 20 ש"ח.

ומה יש לקובה לומר בנושא? זה כמו בשר וגזר מעורבבים ביחד (אני שונאת גזר!) למה להרוס משהו טוב עם תוספת מיותרת. קבל שלוש עצמות ולא יותר.

בגלי צהל ישנה תוכנית המארחת כל פעם יחידה צבאית שונה, ובאחת הפינות בה שואלים את החיילים מה הכי משביז אותם. אז הכי משביז זה שקוראים ספר שממש נהנים ממנו ואחרי זה שום דבר לא טוב מספיק.
ככה זה אחרי שקראתי את הספר "גשר סתו". באמצע הספר על אברהם אברהם (שבו אגע פעם אחרת) הייתי חייב ספר אחר ואיכשהו במקרה נתקלתי בספר זה. לא הייתי מודע לקיומו בכלל. בדיקה מהירה בסימניה (תודה לאל על האתר והאנשים שבו) והחלטתי לעבור לספר זה.
והנה פעמים כי טוב. גם כתוב בצורה נהדרת וגם נושא שמעניין אותי, יפן בימי הביניים. הסיפור מתרחש על פני 600 שנה אבל הוא לא כתוב ברצף היסטורי. הוא מקפץ מתקופה לתקופה, כשלעצמו זה נשמע בעייתי. ואכן בתחילת הספר לא הבנתי מי ומה, אבל מהר מאוד מגלים שהסיפור עובד הכי טוב כך. הכול קשור בסופו של דבר. העבר, ההווה והעתיד. המתח לא היה יכול להבנות יותר טוב מדרך זו (אז לא להיבהל). וכול זה טבול במיסטקה ופילוסופיה יפנית. מתח, מעט היסטוריה והרבה רעיונות מעניינים.
האם אנחנו מאמינים תמיד שפעם היה יותר טוב? או שזו רק אחיזת עיניים שמספרים לנו? האם הניסיון שלנו לחזור לאותם ימים, גם אם הדרך לשם נוגדת את האידיאלוגיה שלנו שווה את זה?
ספר מעולה, שלקראת סופו יש דילמה רצינית. מצד אחד אני כל כך רוצה לדעת מה הסוף ואיך הכול מתחבר יחד, אבל מצד שני אני לא רוצה שזה ייגמר.
לא קראתי את הספר הקודם "ענן של דרורים" אז לא אוכל להשיב האם יש צורך לקרוא אותו קודם. אבל הספר הזה מצויין ומרתק. מומלץ בחום.

ומה יש לקובה לומר בנושא: סטייק אנטריקוט מעולה. אממ...לא. סטיק פילה וול דאן! (הוול דאן זה רק משחק מילים. אני אוהבת סטייקים בכל דרך וצורה, אם למישהו לא ברור). בתאבון.

אם מחפשים היטב, ניתן למצוא חנויות שעדין מוכרות ספרים בזול. גם חדשים. בחנות כזו, אם יש זמן לעבור על כמות הספרים הפזורים על השולחנות ומתחתן ניתן למצוא מדי פעם מציאות שבכלל לא כוונתם לקראתם. סתם התקלות של שנייה שתפסה את מבטכם ועיון קליל בדף האחורי מושך אותכם לתוך הספר (אבל את זה כולכם כבר מכירים בוודאי).
וככה נתקלתי בספר השנון והנהדר הזה. שכתוב בצורה שוטפת ונפלאה. שהרעיונות שבו על המלחמה, פוליטיקה, מעמדות, באים בשטף אחד אחר השני, ללא הפסקה מגלים את האבסדוריות שבמלחמה. את הגיחוך והטיפשות שהיא מסמלת ושהמפקדים העומדים בראשה לא מאמינים בעצמם באמיתות שלה.
הגיבורים של הסיפור גרמני מכאן, בריטי משם, מתוארים היטב ודי מתחברים אליהם. אל הגיחוך שבהם מצד אחד ואל האנושיות שבהם מצד שני. גיבורי הסיפור, למרות שלא נפגשו מעולם, למעט נפנוף ידים מוזר (הגיחוך שבמלחמה) מוליכים את הסיפור בצורה נהדרת אל נקודת הסיום, שבה כאמור המנצחים הם לא אלו שנלחמו. הם רק המפסידים. (אין כאן טוב או רע בעצם. לא משנים הסיבות לפרוץ המלחמה באמת, כשאתם לא בארץ שלכם אלא ביבשת אחרת שבה הלך הרוח שונה לגמרי).
ממליץ בחום מכיוון שהסיפור נפלא, הכתיבה נהדרת, הרעיונות שבו מעולים והוא כולו מאתיים עמודים של תענוג.
נ.ב. זהו הסופר של "לאון ולואיז" לא ברור למה פעם קוראים לו קאפי ופעם קאפוס. אבל שיהיה. נפלאות סודותיהם של מתרגמי הארץ וקטונתי מלהבינן.
ומה יש לקובה לומר בנושא? סטייק עסיסי של 200 גרם מוכן היטב ותוסס על האש. יאמי!

וידוי קטן לפני שאתחיל. זו אולי הביוגרפיה הראשונה שאני קורא, מקסימום שנייה, כך שאני לא מומחה בנושא (לא שאני מומחה במשהו בכלל... אבל.) ובטח יהיו כאלה שיגידו איזה שטויות הוא כותב ומה הוא מבין (ואני מסכים איתם לגמרי). אני שופט את הספר על פי ההנאה שלי מהקריאה ולא יותר.
קראתי מספר תגובות. מישהי שלא הבינה מי הוא מה בסיפור. אז בלי לפגוע, האזנה של ספר באודיו לא דומה בכלום להנאה מספר ביד. אין כל כך הרבה דמויות שצריך להבין מה ומי הן. יש ארבעה דמויות חשובות מהתחלה ועד הסוף. כל השאר נלווים וברקע של הסיפור. פשוט כנראה לא הייתה במצב הרוח המתאים. אחרת השוותה לסרט טבע אבל זהו ספר שמבוסס על עובדות ולא על פי דמיון.
בעיני הספר מעולה. העובדות המתגלות במהלך הקריאה על אורח החיים הרומאי/הלניסטי/פרעוני ועל החיים בביצה הקטנה שמסביב לאגן הים התיכון מדהימים. לפני שהתחלתי לקרוא חשבתי שידעתי מהי קליאופטרה ומה הסיפור שלה, אבל עבודת המחקר שנעשתה מגלה הרבה יותר ממה שידעתי. עליה ועל המאבק על השליטה ברומא.
הספר מלא תככים, תשוקות, מלחמות, אהבות, שנאות וקנאה. פשוט לא להאמין שככה פעם היו החיים. וכך, מתוך הסיפור של קליאופטרה והגברים שבחייה, מתגלה העולם העתיק ואורח החיים, האמונות והרצונות של האנשים הפשוטים. איך חיו. מה עשו. המאכלים, החגים. כמו שברומא לנשים לא היו זכויות נשים ולעומת זאת במצרים היו לנשים זכויות שהפמנסטיות הכי קיצוניות לא חולמות עליהן. והכל באותה תקופה מקבילה.
צריך לזכור שזוהי נקודת מבט אחת על הסיפור, והמחברת מן הסתם בעד גיבורת הסיפור שלה. כל השאר שמסביבה מתגמדים לעומתה. כמו הורדוס שעל פי הספר מתגלה כנמושה עלובה. אנטוניוס כאדם חסר ביטחון. אוגסטוס כאדם שקרן ותככן. אך העבודה שנעשתה כאן נהדרת. הרבה פעמים המחברת עצמה מבהירה שיש מספר מבטים על נקודות מסוימות שבסיפור. כמו כן, הכתיבה שוטפת והסיפור מעניין.
ממליץ בחום למי שאוהב היסטוריה, ביחוד של העולם העתיק.

ומה יש לקובה לומר בנושא? כמו גריל מצרי מעולה. קבלי חמש עצמות סטייסי!