ספר שממש מתאים ל "שבוע הגאווה" שחל אתמול. ראיתי את הסרט שנעשה על פי הספר עם גלן קלוז המרשימה כאישה במאה התשע עשרה
שנאלצת להתחזות לגבר כדי לשרוד (כנערה בודדה ללא הגנת משפחה) וכדי להרוויח את לחמה באירלנד העניה ב- 1860.
היא עובדת בחריצות כמלצר בבית מלון במשך שנים רבות, בלא שמישהו יחשוד שמתחת לחליפות והחזות הגברית והמתבודדת ,
מסתתרת ... אישה ? או כפי שהיא מכנה זאת כשהיא מגיעה לתודעה המתסכלת של שנים רבות, כי אולי היא לא גבר ולא אישה, אלא רק סימן שאלה.

אל תחמיצו בסוף הסיפור את אחרית הדבר מאת צפי סער, שמעלה שאלות מעניינות לגבי המיגדר אליו נולדנו. ולא רק בנוגע לבני אדם שהמין שאליו נולדו אינו תואם את המגדר שלהם. היא הולכת רחוק יותר ומעלה את האופציה (שכרגע נראית לנו דמיונית) שבחירת המיגדר בתקופה מוקדמת של חייך - איננה בהכרח חייבת להיות כזו עד סוף ימיך. הרצון והיכולת להתנסות בחיים קצת אחרים - לאו דווקא שמורות רק ל'אחינו הגאים' (:
"יתכן בהחלט שגם זהות מגדרית עשויה לנוע על רצף ולא להיות מקובעת לעד, כפי שנהוג לחשוב".

מסקרן מאד.

בספר שני סיפורים של סופרים שונים, האחת: גרטרוד קולמר,(1894-1943),נולדה בברלין למשפחה יהודיה משכילה, הספיקה לפרסם כמה קובצי שירים.
"סוזנה" היתה ליצירתה האחרונה לפני שהובלה לאושוויץ ב- 1943. הנובלה נכתבה תוך כדי עבודת כפייה, בלילות. סיפור מדכא ומחניק אך בזכות התרגומים הנפלאים של הוצאת "זיקית והפורמט הקטן של הספר, דפי הספר הנעימים למגע ומראה(90 גרם בצבע קרם), סך כל עיצובו הצנוע והידידותי - פשוט תענוג לקרוא את הסיפורים שזכינו שהם שולפים עבורנו מתהום הנשייה.
הסיפור השני בספר: "השביל שביער" של אדלברט שטיפטר שחי כמאה שנה לפני גרטרוד. הוא ספר פשוט קסום ושובה לב בתמימותו, בתיאוריו,
זו אותה נאיביות מבורכת ששורה על מרבית ספרי הוצאת זיקית. לפחות השלושה שקראתי עד עתה. אף שהסיפור מתקדם באיטיות - חשתי שאינני רוצה שיגמר לי...
או כמו שמתואר בכריכה: "השביל שביער הוא טקסט שהקריאה בו משולה ללגימת כוס מים קרירים בעיצומו של יום קיץ לוהט" ואני הייתי מוסיפה כאן כאשר הינך שוכב/ת פרקדן בצל עצים שעליהם בגון ירוק בהיר מרשרשים ברוח החרישית המקררת אותך תחת השמש הקופחת, ציוצי מגוון ציפורים שאינך מכיר הן מוסיקת הרקע, שום שאון אורבני או בן אנוש איננו בטווח כדי להפר את שלוותך,וכשאתה כך שוכב על העשב הרך, קורא את הסיפור הזה, אתה שולח ללא מאמץ יד אחת אל חלוקי נחל חלקלקים שעל גדת הנחל שמימיו צלולים כמו פעם, ומשחק בהן באצבעותיך כאילו היו כדורים סיניים מרגיעים. והוא ממשיך: " במוקד הסיפור מיזנטרופ עשיר ובודד, הסובל מתסמינים שאפשר בקלות לייחס לתחלואי האדם המודרני (! א"נ) בעצת נטורולוג הוא יוצא לסדרת שוטטויות ביער".
אל תחמיצו. וישר כוח להוצאת הספרים העצמאית והידידותית.

ספר מצחיק, קליל אך כתוב בטעם רב. אף אחד לא יוצא נקי תחת עטו של טרופר,
המלגלג בתיאוריו על מגוון דמויות, כולל על דמות האמריקאי ועל דמות הרב האמריקאי.
כל זאת אף שמסופר על קשרים לא פשוטים בין אחים ובין אחים להוריהם ועל אירועים טרגיים משפחתיים.
הכל נראה פתאום כל כך קליל, בסיפורו של טרופר.

החלוקה לפסקאות עפ"י שעת האירוע - היתה מיותרת לדעתי. מספיקה היתה החלוקה לפקים עפ"י ימי השבעה.
כן, זה כבר הספר האמריקאי השני שמפתיע אותי בהזכרת היהדות/ישראליות.

לסיכום ממליצה מאד אם מתחשק לכם לקרוא ספר שיגלגל אתכם מצחוק.

****

בתחילה הספר היה סוחף מהמילה הראשונה, כתוב בהומור מושחז ועם אנרגיות הפורצות מכל משפט. כמו שאני משוכנעת שהיתה שוש בחייה. ליוותה אותי תחושת ההחמצה: שוש עטרי (מגישת תוכניות מוסיקה ברדיו (רשת ג' לפני שהפך עברי בלבד) ותוכניות אחה"צ בטלוויזיה)
הלכה לעולמה והיא עודנה צעירה יחסית, מלאת חיים ועיזוז. זוכרת בעיקר את המשפט הפותח כל תוכנית רדיו שלה ברשת ג': "חדש, חדיש ומחודש !....עם טוני פיין ! " בקולה הרהוט, הרענן והמיוחד בכל יום בצהריים. לא ממש הקשבתי למהלך התוכנית, אבל היא הביאה בכל יום בצהריים משב רוח מרענן לכל בית בישראל ולכל נהג ישראלי עצבני התקוע בפקק, בארצנו הים-תיכונית והמיוזעת. על כך ועל מה שהיתה, בכל מצב, מגיעה לה התודה והערכה.


ולענייננו. חלפו חודשיים מאז נטשתי את הספר לטובת טובים ממנו...
זה קרה כאשר הספר החל להיות שילוב של פורנו רך עם רומן רומנטי פאתטי.
לא טרחתי להורידו מרשימת הקריאה כי...אמרתי לעצמי: פ ע ם כשלא יהיה לי מה לקרוא, אנסה לסיים אותו בכל זאת. גם מתוך סקרנות
(ואני מודה) גם מציצנות, במידה ואכן יש קשר בין הסיפור לחייה הפרטיים (אין לי מושג ירוק) וגם בכדי לבחון האם הוא משתפר בהמשך.
ואולי אפילו הסוף יהיה מפתיע.
אך לפי שעה רשימת הספרים הממתינה לי ארוכה ועם פוטנציאל לא לאכזב. לכן לצערי אני מסכמת את חווייתי מהספר במפח נפש.

וחבל לי באמת ובתמים על שניהם.

*

במילה אחת: נהניתי !
בשתי מילים: נהניתי מאד !
וב...: ספר רגיש, מותח, מחוייך, מומלץ בחום !
שנים שמעתי את השם של הספר מזמזם לי באוזן וחשבתי שמדובר בעוד איזה גימיק של סיפור בלשי
בעיקר לבני תשחורת.
כשסופסוף העזתי- הופתעתי מאד.
לפי קריאת הביקורות של המאוכזבים- נראה שחלק לא קטן התאכזב
עקב היכרות עם 'התופעה'/האתגר בשר ודם. אני מניחה שהם נתקלו ברמות אוטיזם קשות יותר.
אז גם אתם וגם אלו שנהנו מוזמנים לצפות בסידרה האמריקאית האותנטית והמתוקה
" Parenthood " (שכחתי את שם הגרסה הישראלית...אם אני לא טועה "הורים במישרה מלאה")
שכבר כמה עונות שלה שודרו ב- Yes -drama ,כדי לצפות במו עיניכם בהתנהגות של נער בגילו של הגיבור,
ולהיווכח שמארק האדון עשה עבודה מעולה.

בלעתי את הספר הזה בשקיקה.

אלו סיפורים שלכאורה נפרדים בנושאיהם, ואולם האופן בו מספרת הסופרת,

את סיפורי הדמויות בכל אחד מהם, מהווים כאין...יומן לחוויותיה במפגשים

עם אנשים ומאורעות בשכונה, בארץ ובשליחויות בחו"ל. כל סיפור הוא פנינה בפני עצמה.

לא השתעממתי לאלפית השניה. ולא מבינה איך ספר כזה לא זכה בפרסים (לפחות אין היזכור שכזה בכריכה האחורית).

להיפך - התענגתי וקינאתי ( קינאת סופרת 'בחלום בלילה'..) בכישרון בו התברכה.

הספר הראשון של אידה צורית שקראתי היה לפני 30 שנה, בערך. קראו לו "הגיל המאושר" והוא נחקק בחווייתי כענוג וכואב.

רוב שנותי אהבתי ספרים וספריות, אך התקשיתי להתרכז ולקרוא מעבר לעמודים ספורים. ספרי הספרייה היו מתחלפים כמו גרביים

בתקווה שהספרנית לא תבחן אותי (-; על חוויותי מהם.

גם אופן הכתיבה של רוב הסופרים לא משכה אותי ועדיין לא מדברים אלי כתיבתם של עמוס עוז, א.ב.ג יהושע (; מאיר שליו וכו'...

בעיני ה-סופרים של ארצי מולדתי הם : יעקב שבתאי ויהושע קנז. אידה צורית מצטרפת לחבורה הגברית המצומצמת.

ואני שואלת את עצמי: האם עצם הדבר ששלושתם כמעט ולא מוציאים ספרים (אחד נפטר מוקדם מידי והותיר לנו רק שתי לוחות הברית- מעט,

השני איננו מעוניין לכתוב יותר (למגינת ליבי) ועוסק בתרגומים ואידה צורית גם היא עוסקת רוב עיתותיה בכתיבת מונו וביוגרפיות)

הפך את ספריהם המעטים ליצירות צרופות החקוקות על סלע הספרות ? מבחינתי לפחות.

בכל מיקרה כעת אני בתקופה פוריה ומקווה שזה "לא יגמר לעולם...". אבל זה גם תלוי בהם...(-:



*****

שני השלישים הראשונים (234 עמודים) של הספר סחבתי בקושי-
שוקלת לנטוש לאחר כל הפוגה בקריאה.
ואז מהחלק החמישי(כשמגיע היחצ"ן) 101 עמודים לפני הסיום-
הכל השתנה: הסיפור תפס תאוצה, צחקתי פה ושם והמתח ללא ספק גאה.

דווקא אהבתי את החידוש של שורות רצופות בשיחות של הדמויות- ללא סימוני מרכאות-
אף שנאלצתי לא אחת לחזור על עקבותי- בכדי להבין מי אמר מה.

לא ספר שהשאיר אצלי חותם ליותר מדקותיים. הספר מבחינתי פשוט חסר נשמה.
סוג הספר (טיסה?)- ממש לא כוס התה שלי.

ולסיום מסקנה שלקחתי איתי: לבחון תחילה את סוג הספרים האהובים על הממליצים
בטרם אקפוץ ראש נלהבת, לספר הפופולרי הבא (;
כוכב שלישי - על המקוריות והחידוש בכתיבת השיחות (ללא מרכאות וכו').

***

הופתעתי מקריאת הספר.נכון כתבה אותו לכאורה מדונה. הייקון המוסיקה המיתולוגית ובכל זאת יצא סיפור נחמד,חינוכי. עם הפוגות קצרות מהקטע אותו קראנו, המכונות 'עובדות', כשבכל אחת מהן אנו למדים לקח חינוכי מקסים לחיים. אהבתי גם את האיורים המקסימים והעשירים (יחסית לאיורים בספרות הישראלית). ממליצה בחום. ילדיי מזמן לצערי לא בגיל לספר כזה. ואולם מצאתי אותו מנחם, מעודד ומאפס משהו אפילו את נקודת הראות הצרה שלי: הבוגרת ומנוסה לעייפה בנבכי החיים.