אני תיכף בת ארבעים ושתים. לפעמים מורה, לפעמים מלמדת מורים אחרים. יש לי בת בכיתה י"ב. לגמרי לא קהל היעד של מה שנהוג לכנות, ודי בצדק, בשם ספרי נוער. והנה מסתבר שאני קוראת ספרי נוער, ומחלקם אפילו נהנית מאוד. למשל אשמת הכוכבים.
בתפריט: נוער. תלמידי תיכון. אהבה בלתי אפשרית וקצת חסרת סיכוי. מסע בעקבות יצירה ספרותית. כמה סצנות מוטרפות והזויות מאוד, טעות אחת משמעותית ובסיסית שגוררת חוסר הבנה, ועולם שבו רוב המבוגרים הם בעיקר דמויות רקע לא משמעותיות. למשל אשמת הכוכבים.
חייבים להודות שאין כאן מיחזור קלאסי של סיפור. הסיפור במהותו שונה מאוד. בפרט, אין שום סרטן או מחלה קשה אחרת. יש גיבור אחד חנון מאוד, מרובע למדי, ודי משעמם. יש את החברים החנונים שלו, שמנגנים בתזמורת, מגיעים איתו בשקדנות לכל יום לימודים, ומשחקים יחד משחקי מחשב בשעות הפנאי. ויש את בת השכנים המוזרה-עד-כדי-טירוף, שקודם כל גוררת אותו להרפתקה, אחר כך נעלמת, ואז מושכת אותו להרפתקה נוספת בעקבותיה. אז סיפור שונה, אבל התבנית הסיפורית דומה. הכתיבה זורמת, גם אם לא לעומק. הבדיחות טובות, בעיקר על חשבון ההורים הפסיכולוגים של הגיבור, ועל הדרך שבה הם עפים על עצמם ועל ההורות הנהדרת שלהם. והמציאות היא מציאותית מאוד, וכוללת משחקי מחשב, שימוש הדוק ואינטנסיבי בסמארטפונים, אפליקציות מידע ותוכנות ניווט, אבל גם אינטריגות חברתיות, אינטריגות וקליקות תיכוניסטיות.
לא יודעת אם להמליץ. נהניתי לקרוא, אבל לא משהו שימשיך איתי הלאה. ובזה הוא שונה מהותית מאשמת הכוכבים.

















