הדברים נכתבים כאן ומתייחסים לטרילוגיית שוקולד כולה, שכוללת את: 'שוקולד', 'נעלי סוכרייה', 'אפרסקים לאדוני הכומר'.

וויאן, צרפתייה מקסימה וכישרונית. היא גם סוג של מכשפה צבעונית.

היא לא נודדת על מטאטא, היא כן מתקשרת עם רוחות הדרום וכשאלו קוראים לה לנדוד, היא אורזת את חייה בתיק ויוצאת שוב עם בתה (בשוקולד, הספר הראשון) ועם שתי בנותיה (בשני הספרים שאחרי) ועם פנטופל בובת הארנב שמצדו עוזר מאוד לילדה בשינויים שבשגרת החיים.
הן עוזבת את העיירה או הכפר שם התמקמו אחרי הנדודים הקודמים והיה תחילה לביתם ובהמשך גם לסביבה החברתית שלהם, ועם הרוח מגיעות למקום חדש ומתמקמות בו.
וויאן מוצאת מגורים בבית (במרכז) העיירה ומתחילה ליצור מיני שוקולד ומיני קונדיטוריה וגם סובלת מניכור וחשש אפילו גילויי עוינות לצד סקרנות מהשכנים סביב. ואט אט חודרת אל לב האנשים והסביבה החדשה.
וויאן, כישרונית להתאים טעמים וארומות לכל אחד לפי אופיו ומצב רוחו.
בהיותה מכשפה היא בעלת יכולת לקלוט אדם, להבין איזה טעם של שוקולד ינחם / ירגיע / יעודד / יעורר / יעזור להתגבר על בדידות / על עצב / על מקובעות - ולרקוח לכל אחד את ההרכב הנכון וחודרת אט אט ללבם.
בעיירה או בכפר התורנים, חיה אוכלוסייה מקובעת ושמרנית לרוב, תמיד יהיו מי שיראו בעין רעה או חשדנית את האישה המוזרה והצבעונית (בבגדיה) הזו עם הילדה / הילדות שבאה ומביאה איתה את וויב הרוח האחרת של חדשנות ופתיחות, יכולת הקשבה, הכלה, ראיית האחר - אט אט המכשפה באמצעות הטעמים והריחות והמראות עושה עבודה, מרגיעה את הסביבה והאוכלוסייה – נוקשות או מקובעות דתית אל מול ליברליזם. שמרנות תהומית אל מול פתיחות חשיבתית. קבלת הזר או השונה אל מול סגירות או גזענות. דברים נפתחים, מתרככים, מדוברים, אט אט היא מתקבלת (אצל רבים מהנוקשים) בעין טובה.

וכשוויאן עשתה קצת סדר והטמיעה גם הלך רוח קצת אחר בראייה המקובעת והנוקשה, כשהאווירה קצת מתרככת או משתנה או נרגעת, ואנשים מחייכים זה אל זה או אל עצמם - מגיעה רוח הדרום וקוראת לה לנדוד. לארוז את תיק חייה ואת בנותיה (וגם את פנטופל כמובן), ליעד הבא אליו תיקח אותה הרוח.

שלושה סיפורים מקסימים. יש בהם מן האגדה, וגם מעבר לסיפור חומר למחשבה ששינויים בתפיסה, במקובעות, ובחברה אפשריים - אם רק עושים עבודה ומוסיפים עוד רובד להלך החשיבה והתפיסה ומנסים לראות את העולם ואת האחר גם בעין טובה או לפחות מקשיבה.

אני לא יודעת מה בלאנסקנה גורם לג'ואן האריס להיות מייגעת כל כך; אולי זו היעדרה של זוזי הקצבית והעוקצנית, או העובדה שניטלה לנו היכולת לפלוש למחשבותיה של אנוק, המתבגרת הצבעונית. במקום שתי המקסימות האלה, נשארנו עם הדמות הכי משעממת מבין הגיבורות של "נעלי סוכרייה" – ויאן רושה, וחזרנו להקשיב גם לדמות היחידה שההשוואה איכשהו יכולה להחמיא לה – דמותו המשמימה אף יותר של הכומר פרנסיס רנו.
ואולי שעמום איטי ומייגע זה הרגיל של ג'ואן האריס, ודווקא "נעלי סוכרייה" היה יוצא דופן.

עם כל היתרונות של הספר – שמסתכמים בעיקר במסרים המורכבים על פלורליזם וסובלנות, מגע בין תרבויות ובהתפלספות העדינה על תחושת שייכות – קשה לדרג גבוה ספר כה מתיש, שבמהלך הקריאה שלו מצאתי את עצמי נודדת יותר ויותר לטלוויזיה ולפייסבוק, מחפשת תירוצים להמשיך לקרוא אחר כך – ואין תעודת עניות גדולה מזו. ובכל זאת, הצלחתי לצלוח את "שוקולד" ואף ליקקתי את האצבעות אחרי "נעלי סוכרייה". אני מאוד מתקשה נפשית לפרוש מספרים באמצע; על אחת כמה וכמה מטרילוגיה שליוויתי את דמויותיה כה רבות.

אז מה אהבתי? האריס לא מתחנפת לאף קהילה דתית, אך מצד שני גם לא עושה לה דמוניזציה. היא מראה את המקומות הנוראיים והמעוותים שאפשר להגיע אליהם עם האמונה, אך בשום מקום היא לא טוענת שהאשמה כולה נמצאת בדת – שהרי מספר לא פחות של דמויות מאמינות ואף מנהיגי דת שומרים בכבוד על צלם אנוש. היא משרטטת את דמותה של הקהילה מוסלמית באובייקטיביות שלווה ומסקרנת: פה חוט של חן ויופי, משהו ללמוד ממנו – הכבוד של הקהילה המוסלמית כלפי קשישים, והניגוד שלו לרודנות הנושנה שאנחנו זוכרים מקרו, שניסתה לכפות על אמה להיזרק בבית אבות. ושם קווים נוקשים ומכוערים, אך למרבה הצער מציאותיים –שלילת הזכויות המוחלטת מנשים, האלימות בתוך המשפחה, האונס השני שעוברות נשים שנאנסו, הצדקנות המכוערת יותר מכל – שבשמה נלקחים חיים.
אהבתי את הקצב שתפס סופסוף השליש האחרון של הספר. אהבתי את המכאובים שנחשפים, את הדמויות הפצועות. וחוץ מזה, אהבתי את המונולוג הקטן של ויאן רושה, שמסכם את דעתי על דת:

"אם אין כללים, איך את יודעת מה לעשות בכל רגע?"
"אני לא חושבת שמישהו יודע," אמרתי. "לפעמים אנחנו טועים. אבל לציית לכללים ללא מחשבה, לעשות רק מה שאומרים לנו, כמו ילדים – אני לא חושבת שהרעיון הזה מקורו באלוהים. מקורו באנשים שמתמשים באלוהים כתירוץ לגרום לאחרים לציית להם. אני לא חושבת שאכפת לאלוהים מה אנחנו לובשים, מה אנחנו אוכלים; אני לא חושבת שאכפת לו את מי אנחנו בוחרים לאהוב. ואני לא מאמינה באלוהים שרוצה לבחון אנשים בתוצאות הרסניות, או שמשחק בהם כמו ילד קטן בתל נמלים."

פשוט ומדויק.

ועם זאת. מה לא אהבתי? אם ב-"שוקולד" הדמויות הותירו אותי אדישה לחלוטין, וב-"נעלי סוכרייה" סופסוף התחלתי להיות מוקסמת, ברוב העלילה של "אפרסקים לאדוני הכומר" הרגשתי רק צל של התקשרות לדמויות. פה נכמרים קצת רחמי על הכומר, שם על הנערה המוסלמית שניסתה להתאבד – לא יותר מעקצוץ קלוש. פעם אחת חייכתי על הבדיחה היחידה אי פעם – והמצחיקה! – של הכומר רנו. אבל האריס לא הצליחה לסחוף אותי לחוש פחד והתרגשות, הדמויות לא נשארו בליבי כשלקחתי הפסקות. לקראת השליש השלישי הספר התחיל לתפוס קצב, הדמויות המעצבנות התחילו לעצבן, העלילה התחילה לסקרן, ולא עייף אותי להפוך עמודים. אבל מעט מדי, מאוחר מדי.
אמנם האריס לא משקיעה בפיתוח אף דמות, אבל העצלנות בולטת במיוחד במקרה של ויאן רושה. מערכת היחסים בינה לבין רו דומה קצת למערכת היחסים בין הארי פוטר לג'יני וויזלי, רק שהיא פחות מעצבנת ומלאת נצנצים מרי-סואיים. במילים אחרות – לא קיבלנו מושג קלוש על תהליך ההתאהבות של ויאן, לא למדנו קמצוץ על החיבור בינה לבין רו – האריס לא ניסתה שיהיה לנו אכפת אפילו קצת מגורל הקשר הזה. אז כשהספקות והשקרים והריבים מתחילים לטפטף בעלילה, זה מעניין בערך כמו להקשיב לריכול על זוג מכרים רחוקים.

דבר אחר, נמאס לי מכל ההאדרה הקלישאתית המטופשת הזאת של הסובלנות המושלמת של ילדים ולגלוג על דעות קדומות של מבוגרים. זה לא נכון. ילדים מסוגלים להיות גזענים, ילדים מסוגלים לשנוא את מי ששונה מהם ויותר מהכל – ילדים מסוגלים להיות רעים. אם לא מתוך פחד וחשדנות טבעיים כלפי השונה – שתנו לי לחדש לכם משהו, הם לא פוסחים גם עליהם – אם הם באו ממשפחה נוקשה ושמרנית, הם מן הסתם לא יתחילו לקבל חינוך לשנאת האחר רק בגיל ההתבגרות המאוחר. להיפך – כילדים קטנים אני נוטה להאמין שהם יהיו שבויים עמוק יותר במוסכמות הביתיות ויקשיבו להטפות של ההורים, ואולי בגיל מבוגר יותר יש להם סיכוי לפתח עמוד שדרה, גישה לעולם החיצוני ודעה עצמאית.
כל ההערצה המוקסמת של ויאן לילדים המרדניים הקטנים, הצרפתים-הנוצריים והמהגרים-המגרבים שמתאספים ומשחקים ביחד ומלכלכים על ההורים הגזענים שלהם – ממש גרמה לי לגלגל עיניים. תחליטי אם את רוצה לכתוב ספר לילדים או תסריט לדיסני, או שהתקדמנו קצת בקהל היעד שלנו, האריס.

ואחרונים חביבים, שנכונים לגבי כל ספריה: הזמן הדקדוקי המשתנה המשוגע, שמצביע על בעיות עריכה לא פחות מאשר על בעיות בכתיבה; וגם שיגעונות מזג האוויר הרגילים של האריס, שכנראה לא מצאה דרך טובה יותר לנסות להישמע פיוטית, מתוחכמת ומסתורית. המכשפות מרגישות כל מיני דברים משונים שקשורים לרוח, את זה אני מבינה. אבל מהרגע שהכומר ואנשי הכפר מתחילים לזבל את השכל עליה ועל השינויים שהיא מחוללת והאנשים שהיא לוקחת איתה – תעשי לי טובה. אנחנו לא בימי הביניים, וגם אם כן היינו – זה אפילו לא מסוג האמונות התפלות המעניינות והמזעזעות שמתחשק לקרוא עליהן. זה סתם מוזר. שורה תחתונה, האריס: את חופרת יותר מדי על דימויים חסרי צבע. וגם אם היה בהם משהו, את חופרת עליהם יותר מדי.

בשורה התחתונה – ספר שרובו מייגע, אבל סופו די מעניין ואפילו מזעזע וחודר קצת. במבט לאחור, עכשיו כשסיימתי את הטרילוגייה, אני חושבת שנהניתי בערך חצי מהזמן – כלומר, לא אמליץ בהתלהבות לאף אחד על ג'ואן האריס, אבל לא אמנע מאף אחד לנסות בעצמו.

ננטש מחוסר עניין

אפרסקים לאדוני הכומר – ג'ואן האריס
כבר בתחילת קריאת הספר פיתחתי לי ציפיות גדולות. נראה לי מאוד מעניין לדעת מה קורה לאותה עיירה קטנה בדרום צרפת שהחלו להגר אליה מגרבים, דוברי ערבית. בתחילה הגיעו טיפין טיפין ולפתע, נוכחו התושבים המקומיים שאיסלאמים מקיפים אותם בהמוניהם מכל עבר והנוף האנושי הוא של נשים לבושות שחור מכף רגל ועד ראש ופניהן מכוסות ניקאב - רעלה - שחורה, כאשר עיניהן בוהקות מתוך החריצים. לא רחק היום, הוכשר מסגד וקריאות המואזין נשמעו בכל רחבי העיירה, בהפרשי זמנים קצובים מצלצולי פעמוני הכנסייה. כמובן, שהכול נעשה על פי החוק.
תיאוריה האוטנטיים של הסופרת על העיירה המשולבים בתיאורי הדמויות, הגיגי כמורה של הכומר המכהן כדמות ראשית נוספת והגיגי וויאן, הדמות הראשית, ופעילותה הדינמית בעיירה, הסמטאות העתיקות, נהר הטאן ואורח חיי האוכלוסייה הייחודית והדתית לאיסלאם, עדיין לא מימשו את ציפיותיי. התפתחות העלילה הייתה איטית. לא התקיימה התרחשות דינמית ודרמתית של הדמויות ובכך לא גרמה למתח לקורא. התאזרתי בסבלנות, ואכן, לאחר קריאה ממושכת מדי, לדעתי (יותר ממחצית הקריאה של הספר (מתוך 430 עמודים), החלה ההתרחשות בין שני סוגי התושבים שהגיעה לשיאה עד לכדי קרבות ביניהם. ניתן לומר, שבסופו של דבר, הצליחה הסופרת להעניק לקורא את המתח והעניין הראויים, אך על הקורא להיעזר בסבלנות עד שמגיע אליהם.
ג'ואן האריס היא סופרת אנגליה אשר בין ספריה כתבה את "שוקולד" שהפך לרב מכר ויצא לאקרנים.

8 שנים אחרי שעזבה את לאנסקנה, הכפר בדרום מערב צרפת, ויאן רושה חוזרת אליו. למרות שהבטיחה לעצמה לעולם לא לשוב, מכתב מיוחד שנשלח אליה כמעט לא מהעולם הזה, מחזיר אותה למקום אותו אהבה יותר מכל.
ויאן מגלה שדברים רבים השתנו, אנשים שינו את התנהגותם ואת דרכם, אנשים חדשים הגיעו לכפר, הכומר הותיק עדיין נמצא אך גם אצלו יש שינויים, והחשוב מכל - יש משהו באוויר וויאן היא אולי היחידה שיכולה להתמודד עם הדברים וליישר את ההדורים.
ספר מקסים המסופר בשטף ובחן.

ראשית, עליי לציין כי זהו הספר השלישי בסדרת הספרים שהראשון בה הוא "שוקולד" והשני נקרא "נעלי סוכריה". גם ספר זה, כמו שני האחרים, אינו מאכזב. הוא מרגש, נוגע ללב, יש בו עצבות מסויימת, אך אהבתי גם את העצבות הזו היות שדרך העצבות הסופרת הצליחה לעסוק בנושא חשוב שבגדול הינו מעמד האשה.
הפעם היא העמידה זו מול זו את העמדה הדוגלת בחופש ובשחרור האשה שבמקרה זה משתקפת בויאן, גיבורת הספר, בהשוואה לעמדה הקוראת לנשים להתכסות, להסתתר ולהאשים את עצמן במידה ועוברות תקיפה מינית ואפילו אונס.
ויאן מגיעה לכפר הקטן שאותו עזבה לפני שמונה שנים ומגלה שמעברו השני של הנהר מתקיימת עתה קהילה מוסלמית וזאת בנוסף לקהילת הכפר הנוצרית. בתחילה, שררו בין שתי הקהילות יחסי ידידות, אך לאחר זמן פרצה יריבות ביניהן, זאת בעקבות שריפה של בית ספר מוסלמי קטן לבנות. עד מהרה הואשם כומר הכפר בהצתה. כיצד ויאן קשורה לעניין? והאם ינוקה, בסופו של דבר, שמו של הכומר? זאת עליכם לגלות בעצמכם. אני רק הממליצה :) ואגב, לדעתי הספר מאוד מתאים גם לישראל עקב המאורעות כאן והרי שגם כאן יש יריבות בלתי נדלית עם המוסלמים אזרחי ישראל ואלה שאינם אזרחים. זאת אני אומרת למרות שהספר עצמו אינו נוגע בפן הפוליטי, אלא יותר בפן המעמדי - חברתי וכן בפן האנושי-רגשי.

מאכזב קצת, אחרי שני הספרים הקודמים. הכתיבה המיוחדת שזכרתי קצת ירדה הפעם, וגם העלילה איטית מידי עד לשלב ממש מאוחר בספר, כך שצריך המון סבלנות והתמדה כדי להגיע לשלב המעניין. המשכתי לקרוא רק מתוך נאמנות לסופרת, סקרנות קטנה של "מה יקרה בסוף", ותקווה שאולי תכף זה משתפר, מה שאולי קרה ב-100 העמודים האחרונים.