"1984" השאיר אותי עם הרבה שאלות, אז רציתי להתנצל מראש על כל השאלות הרטוריות שלי:)



--
כבר שנים שאני שומעת על הספר הזה.
אומרים שזה ספר חובה, ספר מטלטל ועדכני באופן מבעית - יצירת מופת.
רציתי לקרוא אותו די הרבה זמן, כמה שנים אפילו, ואז הגיעה ההזדמנות - זה היה הרומן שקראנו בשיעור ספרות של כיתה י'. המורה שיבחה והיללה אותו (כמו רבים לפניה), סיפרה כמה שהספר והקונספט שלו מצמררים ומתחברים למציאות של היום וביקשה מאיתנו להביא אותו לשיעור הבא. (אולי פה הייתי צריכה לחשוד, כי המורה שלי לספרות כל כך נוראית שהיא הוציאה לי את החשק לקרוא ספרים עד החופש הגדול.)
בכל הכנות? לא התחברתי.
אני כן מעריכה אותו כיצירה כתובה. "1984" הוא אבן דרך בז'אנר הדיסטופי, העלילה שלו מצוינת, והספוילרטוויסט שטמון כולו במשפט האחרון של הספר הוא אחד מנקודות המפנה הכי מעניינות שנתקלתי בהן.
אבל זה ספר קשה.
בהתחלה חשבתי שאולי זה התרגום. קראתי אותו קודם בעברית בשביל המורה בספרות, ומצאתי את עצמי קוראת את אותה שורה פעם אחר פעם בלי להפנים אותה. זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי - לרוב אני בולעת ספרים של 400 עמודים בשעתיים. פה נאבקתי לקרוא 10 עמודים בשעה. הנחתי שזאת השפה הגבוהה שמפריעה לי, אולי סתם הגודל של האותיות לא נוח. אולי המתרגם הרס את הזרימה של הסיפור? היה לי כל כך קשה להבין את הספר שנאלצתי לקרוא אותו פעמיים (אמרתי "נאלצתי" על קריאה? הצילו) ועדיין קיבלתי 86, שבספרות - זה ציון בלתי מתקבל על הדעת.
אז בחופש הגדול, אחרי שהתאוששתי מהמורה המבאסת לחלוטין שלי, פתחתי את העותק באנגלית (שקניתי באוקטובר, שבועיים לפני שהודיעו לי שאני חייבת לקרוא את הספר בעברית בשביל להרחיב את אוצר המילים שלי. תסלחי לי באמת, מורה לספרות, על ההעדפה שלי לדבר בשפה של המאה הנוכחית) והתחלתי לקרוא. ושוב הרגשתי את המאבק על כל משפט, כל מילה. מה קרה לספר הזה?


--
אחרי הרבה מחשבה הגעתי למסקנה שזה פשוט אחד מהספרים האיטיים האלה. אתם יודעים למה אני מתכוונת, הספרים האלה שעד שהם מתחילים להיות מעניינים כבר וויתרתם עליהם, והם איפשהו מאחורי המדף, מכוסים באבק?
"1984" התחיל להיות מעניין בשני הפרקים האחרונים. עד שהגעתי לשם אמנם לא יכולתי לוותר, כי הוא חלק מהחומר הנלמד, אבל תיעבתי אותו.


--
אני באמת לא יודעת מה גרם לי לשנוא אותו כל כך - העלילה דווקא די מעניינת, שפה גבוהה היא לא מכשול בשבילי ואני אוהבת ספרי דיסטופיה, במיוחד כאלה שמתארים עולמות כל כך ריאליסטיים (ואמנם המציאות שלנו לא רחוקה משם...)
אולי אם יום אחד יהיה תרגום מעודכן אני אתאהב בספר הזה. אבל אני מסרבת להקשיב לאובריאן. בשבילי, שניים ועוד שניים שווים ארבעה כוכבים. כי אני במצב רוח נדיב.

מכיל ספויילרים לספרים הרביעי והחמישי, הקריאה על אחריותכם בלבד

יאי! אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה!
שנתחיל?

תיכון לילה זו סדרה... מעניינת.
זו לא סדרה רעה בכלל, ממש לא, אבל זה תמיד מרגיש כאילו חסר שם משהו. לא יודעת מה.

בהתחלה קיבלתי את הספר השני לאיזה חג. אני כבר לא זוכרת איזה, הכל כבר מתערבב לי בראש אחרי שנים שבהן המתנות היחידות שאני מקבלת לחגים הן ספרים או כסף (שאני קונה בו ספרים, כמובן!), ולמרות שסבתא שלי התבלבלה והביאה לי את הספר השני קודם, התחלתי לקרוא אותו מיד.
(גם את פרסי ג'קסון התחלתי מהספר השני וזה היה בסדר גמור, אז מה כבר יכל לקרות?)

אז ישבתי בערך שעה על הספה בבית של סבא וסבתא שלי, התעלמתי מהילדים הקטנים הצווחנים והמציקים שרצו והפריעו לי לקרוא וסיימתי את הספר. כבר אז הרגשתי שמשהו חסר. קראתי את כל הספר בציפייה שפתאום תהיה איזה מפלצת, מכשף, יצור קסום, רובוט, אפילו חייזר (למרות שאני לא אוהבת מדע בדיוני, חוץ מאת הגל החמישי. אבל זו ביקורת אחרת) כמו שדוחפים עכשיו לכל ספר מיועד לבני נוער שאחר כך הופכים אותו לסרט שאפילו לא מתקרב לעלילה של הספר.
סורי, אני עדיין מצולקת מפרסי ג'קסון, עיר של עצמות, מורדים, המעניק... להמשיך?

בקיצור, המשכתי לקרוא את שאר הספרים, והמשכתי לקוות שמשהו קסום יקרה.
אבל טעיתי.

אלי שרידן היא ילדה רגילה, שפעם היתה מגניבה וצבעה את השיער ונעלה ד"ר מרטינז וריססה גרפיטי במשרד של המנהל ועכשיו היא הפכה למרגלת-אשת עסקים-אשת חברה-יורשת-מגוון תארים מפונפנים שמעצבנים אותי.
מה קרה לך, אלי?!

את הספר החמישי ביקשתי לקראת טיסה של משלחת מאורגנת מהבי"ס שלי לוינה (זה סיפור ארוך, אבל בעיקרון טסתי כחלק מהרכב קטן וניגנו בכמה מקומות וטיילנו בוינה והיה נחמד), ולשמחתי הוא יצא ממש לפני הטיסה, אז קיבלתי אותו ביחד עם "נפץ אותי".
בנתב"ג קניתי עוד שני ספרים כי זאת אני. ואני צפויה.
ואז קראתי את הספר בערבים, כשחזרנו לחדרים, ואם לסכם את ההתרשמות שלי במילה אחת - התאכזבתי.

העלילה נבנתה בצורה כל כך טובה, התחילה עם תפניות קטנות ועברה להפתעות בלתי צפויות לקורא התמים (=אני שאף פעם לא צופה תפניות בעלילה מראש), כמו המוות של לוסינדה והחטיפה של קרטר.
ואני חייבת להודות, אני לא בטוחה שהייתי ממשיכה לקרוא אם הספר הקוד לא היה נגמר בנקודה כזו.
אבל הסיום של הספר הזה.
הסיום(!!!!)
זו היתה האכזבה הכי גדולה שלי.
הרגשתי כאילו טיפסתי על הר, וכשהגעתי לקצה לא היה שם כלום.
אם חווית הקריאה שלי היתה מצוירת בגרף, הגרף היה עולה בשיפוע, עולה, עולה... ואז יורד בקו ישר למטה בבת אחת. (ניסיתי להדגים פה עם מקפים וקווים אבל זה לא עבד. מחשבים זה לא התחום החזק שלי)

וזה פשוט ביאס אותי. ציפיתי לסוף מרגש, והוא היה... רגיל.
נורמלי.
והכל היה טוב.
וכן, גם הסוף של הארי פוטר היה קצת מבאס, אבל לפחות שם הקרב האחרון היה יותר מרגש...
ומה היה פה?
עימות קטן, הרבה טלפונים, אנשים זקנים, ארגונים בינלאומיים ששולטים על העולם (ואני באופן כללי לא אהבתי כל כך את הרעיון הזה... הוא טיפה אנוכי ומאוד לא הוגן, אבל נחוץ לעלילה של הספר אז החלקתי את זה) ואז הסיפור פשוט מסתיים?
אולי לא הבנתי אותו נכון?

אני לא יודעת למה חשבתי שהסוף יהיה שונה, ולמען האמת לא בדיוק חשבתי על סוף יותר מתאים.
אז אולי תקראו לי צבועה שכתבתי את הביקורת הזאת.
קודם כל, לכו על זה. זו הדעה שלכם! תשמיעו אותה! אני השמעתי פה את הדעה שלי.
ודבר שני,
הסוף כבר נכתב, ואי אפשר לשנות אותו.
וזה
סופמשחק.

זה לא ספר מושלם, אבל העלילה של הסדרה באופן כללי מעניינת, אבל אני מניחה שאין טעם לספר עליה אם כבר הגעתם לפה, כי אתם בטח קראתם כבר לפחות ספר אחד. אז אני רק אגיד שהעלילה היתה נהדרת, אהבתי במיוחד את הזוג החדש שהופיע בו, את האופן שבו לאט לאט אלי חוזרת לבטוח באנשים, למרות שהסיום היה קצת מפתיע ומאכזב, והרגיש כאילו משהו בו לא גמור.
אבל
אני צריכה לחזור לעשות שיעורים ולהתאמן בנגינה כי אין לי חיים
אז ביי^-^

את שני הספרים הקודמים קניתי בשבוע הספר, שנה אחרי שנה, אבל השנה, ממש כשהספר היה אמור לצאת-הוא נדחה.
"טעות דפוס", אמרו בדוכן, "היינו צריכים להדפיס את כל העותקים מחדש".
אז מה עושים? מחכים.
מחכים עוד חודש, חודש וחצי, מחפשים רמזים. כל המקורות אומרים שהוא יצא בשבוע הבא, בעוד יומיים, מחר...
וגם אז, הוא לא מגיע לסניף שקרוב לבית.
אז אני מתחילה להתייאש. כבר עברתי את זה כל כך הרבה פעמים, עם כל כך הרבה ספרים...
אז הלכתי לקניון עם חברה, גם היא מחכה לספר (אחרי ששכנעתי אותה לקרוא את הטרילוגייה!) אבל מה- הקדמתי.
ולאן הולכים אם מגיעים לקניון מוקדם?
סטימצקי, כמובן.
ובשנייה שאני נכנסת לחנות...
הוא שם.
ואני מופתעת שלא זרקו אותי מהחנות בגלל קפצוצים וצווחות אושר, אבל איכשהו הצלחתי לנשום עמוק, לשלוף את הטלפון שלי ולסמס לחברה שלי שתבוא לשם מיד כי הספר יצא והיא חייבת לקנות אותו, בכזאת התלהבות אגרסיבית שעצם העובדה שהנייד שלי לא נשבר זה פשוט נס.
קניתי אותו ב-11 בבוקר (ואני חייבת תודה לדודה שלי, כי קיבלתי ממנה ליום ההולדת כרטיס מתנה שתקף לסטימצקי. המתנה הכי טובה בעולם)
כשחזרתי הביתה התחלתי לקרוא ונשארתי ערה עד 12 בלילה כי פשוט לא. יכולתי. להפסיק. לרגע.

***

מצטערת על זה.
אני מקווה שיש עוד מישהו שקורא את הביקורת הזו ומבין את ההתלהבות שלי.
אז מה נשאר עוד להגיד?
הספרים בטרילוגיית אנגלספורס הם כנראה שלושה מהספרים הכי אהובים עליי בכל הזמנים.
הם כתובים בצורה מדהימה, העלילה שלהם סוחפת ולא מפסיקה להפתיע.
הדמויות עמוקות, ואני מאוד נהניתי מאופן הכתיבה של הספר, שנכתב מנקודות המבט של כל אחת מהדמויות בצורה שעזרה להבין את המניעים שלהן ולהסתכל על המצב מצדדים שונים.
אני ממליצה מאוד לקרוא את הסדרה...

ייתכנו ספויילרים
בוקר אחד, בזמן שהסרט "הרץ במבוך" עוד הוקרן בבתי הקולנוע, שתי חברות שלי שאלו אותי אם אני רוצה ללכת איתן לקולנוע, ונראה אותו ביחד באותו ערב. הסכמתי, ולמה לא? הטריילר של הסרט נראה נהדר, ועוד לא קראתי...
אוי.
עוד לא קראתי את הספר.
עכשיו, אני מהאנשים שלא אוהבים לראות סרט שמבוסס על ספר לפני שהם קוראים את הספר. כן, זה לפעמים מתפספס פה ושם אם אני לא יודעת שהסרט מבוסס על ספר, או אם אני בכוונה מתעקשת לא לקרוא את הספר כי הסרט כבר הרס לי את הכל (סליחה, דמדומים). אם אני יודעת שהסרט מבוסס על ספר-אני קוראת את הספר קודם. או לפחות מנסה.
למזלי, היה חופש באותו יום.
אז עשיתי את דרכי לחנות הספרים הקרובה ביותר, רכשתי עותק של הספר (בכריכת הסרט. למה זאת תמיד כריכת הסרט??) ומיהרתי בחזרה כדי לקרוא כמה שיותר. מה שנספיק-נספיק.
למזלי, סיימתי את הספר בתוך כמה שעות, אבל...
לא מהתלהבות.
לרוב, כשאני גומרת ספר כל כך מהר, הסיבה היא שהספר כתוב נהדר, העלילה סוחפת ואני פשוט שוקעת פנימה.
אבל הספר הזה פשוט היה כתוב בצורה מאוד, איך נאמר? פשוטה?
הוא פשוט איכזב אותי. הספר כל כך הצליח, היו לו ביקורות טובות, הוא אפילו הפך לסרט! לא אמורים להפוך ספרים טובים לסרטים? (לא.)
כשתומס מגיע בפעם הראשונה לקרחת, הוותיקים מתנהגים אליו בבריונות, כאילו הם יודעים הכל. ובתוך פחות משבוע הוא מתקבל ונהיה מנהיג. הגיוני לגמרי.
לעומת זאת, כשתרזה מגיעה -אוי ואבוי!! בת!! מה נעשה??- הם מתנהגים כמו דבילים חסרי מוח. אנחה
העלילה עצמה סבירה. מעט לא מובנת, אבל די מעניינת. אולי אם הכתיבה היתה יותר טובה הייתי אוהבת את הספר יותר?
והסוף-אני לא מצליחה להחליט. טוב? רע? מוזר? מותח? אולי כולם ביחד?
למרות שלא ממש אהבתי את הספר... קניתי את הספר השני. כנראה זאת אחת מהסדרות שבהן הנפילה היא בספר הראשון. אני מקווה.
ואם להגיד את האמת-אני אהבתי יותר את הסרט. (וזה לא קורה לעתים קרובות). אולי בגלל שכמו כל סרט שמבוסס על ספר, הוא לא דומה בדיוק לספר?

כמה חודשים קדימה
אמרתי לחברה חובבת ספרים נוספת שלא נמצאת בסימניה שקראתי את הספר הזה.
היא קימטה את האף ואמרה לי שלדעתה זה ספר נורא, והיא לא מבינה איך הצלחתי לקרוא אותו. היא הפסיקה אחרי פרקים בודדים.
לא בדיוק הסכמתי איתה, אבל לא בדיוק התנגדתי.
אם היתה אפשרות דירוג בחצאי-כוכבים, הייתי נותנת לספר הזה שני כוכבים וחצי. בדיוק באמצע. אבל אני נותנת לו קצת קרדיט, כי לספרים שאחריו יש פוטנציאל לשיפור:)

*אזהרת ספוילרים*

למרות כל מה ששמעתי וקראתי על הספר (וכל האכזבה הכללית שמרחפת מעליו) החלטתי לקרוא אותו.
חשבתי שאולי זה בכל זאת יהיה מעניין, שאולי זה קצת ישנה את הסיפור של שאר הסדרה, ישפוך קצת אור, לפחות יסביר קצת מהמסתוריות של פור/טוביאס.
וטוב, כנראה שהציפיות שלי היו טיפ-טיפה גבוהות מדי.
הספר הזה פשוט היה... לא מובן. הוא סיבך את העלילה עוד יותר, אולי הוסיף קצת מידע פה ושם (ובעיקר מידע לא נחוץ) והדרך שבה הוא מתאר את טריס גרמה לי להרגיש קצת כאילו... הוא מטרידן.
באמת! אני רצינית!
לא יודעת למה. סתם הרגשה כזאת.
אני מתכוונת, רוב הספר מתחלק בין סימולציות, תפניות בעלילה ולעקוב אחרי טריס.
זה קצת מלחיץ, למען האמת.
אולי קצת התעללות בילדים פה ושם, אבל לא היה שום דבר מיוחד, שום דבר שגרם לי לרצות לחשוב: הספר הזה היה משמעותי וחשוב.
ולמען האמת, אני מסכימה עם הרבה מאוד אנשים שכתבו על הספר הזה. הוא מעביר לי את התחושה שורוניקה רות פרסמה את אוסף הסיפורים הזה רק בשביל להמשיך לרכב על גל של כסף והצלחה של מפוצלים, מורדים ונאמנים.
היו הרבה מאוד דברים לא מובנים בספר, שהתנגשו אחד בשני, וכל מיני רצונות מנוגדים של פור, קונפליקטים פנימיים שסיבכו את העלילה ותרמו לתחושת הבלבול שלי.
אולי היה עדיף אם הספר הזה היה יוצא לפני מפוצלים? אולי הוא היה מאכזב פחות?
אני מקווה שורוניקה רות שאלה את עצמה את השאלות הללו לפני שהיא פרסמה את כל ארבעת הספרים, כי אני חושבת שהרבה אנשים היו אומרים לה לחשוב מחדש.
האם אני הייתי ביניהם?
אולי כן,
ואולי לא.
(כן.)

*אזהרת ספוילרים*

טוב, לסכם את הספר הזה במילה אחת: מאכזב.
פשוט מאכזב.
מה קרה? הספר הראשון היה די טוב. השני? נחמד. אבל זה?
זה פשוט ספר היסטוריה. היסטוריה של מפוצלים, כן, אבל באמת, מה קרה לדמויות מהספר הראשון? לאהבה החזקה? לחברות? לאקשן, לעניין...
כל הספר הזה עוסק במוטיבים הבאים בצורה מחזורית, שטוחות אותם לאבקה:
טריס אוהבת את פור.
פור אוהבת את טריס.
טריס משקרת לפור.
פור משקר לטריס.
פור וטריס רבים.
הבנו!! למה לחזור על זה במשך ספר שלם?!
ואני מסכימה לגמרי עם ביקורות קודמות פה. לא הבנתי לרגע מה הקטע של פור. צא מהדיכאון הבלתי מוסבר הזה ותנסה לשקם את המערכת יחסים -הכושלת ממילא- עם החברה שלך.
אופס, לא משנה, היא כבר מתה.
כן, המוות היה עצוב (ולגמרי מיותר, למרות שנכתב בצורה כל כך רגשנית ונוטפת טרגיות שאפילו גרמה לי לבכות. נגד רצוני), אבל גם היא ממש מוזר.
אני מודה שאולי היו ציפיות קצת גבוהות מדי מהספר הזה, אבל הן היו מוצדקות לחלוטין בהתחשב ברמה של שני הספרים הקודמים.

אני מקווה ש״פור״ יותר טוב.

*אזהרת ספוילרים*




תודה לך, ג'ון גרין, שכתבת את הספר הראשון אי פעם שגרם לי לבכות.
(וגם את השני)
הספר הזה הוא פשוט יצירת מופת. הוא אפוף בעליות ומורדות, וכל מי שקורא אותו פשוט נסחף לתוך המערבולת הבלתי נמנעת של הטרגדיות בחיים.
או, שמה נאמר, במוות.
מן הסתם, ספר על שני אוהבים חולי סרטן לא יכול להיגמר בטוב. את זה כבר ידענו. אבל ג'ון גרין מצליח לשאוב אותנו לתוך מוח של נערה שיודעת שכל נשימה שלה יכולה להיות האחרונה. נערה שספר אחד מצליח לשבות את לבה (ממש כמו הספר הזה בשבילנו) ומכתיב את האידיאולוגיה שלה, כי היא רק מנסה להזדהות עם מישהו, והנה, יש לה גיבורת ספר חולת סרטן, כמוה. נערה שמרחיקה את עצמה מכולם כי היא יודעת שהיא רימון, שיום אחד יתפוצץ ויפגע בכל מי שמסביבה. הוא יוצר לה סיפור אהבה, ועד כמה שאנשים יגידו שהוא קיטשי, דביק, ואולי אפילו צפוי (כן בטח), אין אדם שלא בכה כשהייזל הספידה את גאס בהלוויה שהוא ערך לעצמו. או כשגאס מת. אין אחד שלא התרגש, נבהל, חייך והתבלבל מרוב רגשות שמילאו אותו כשהוא קרא את הספר הזה.
אני, בפעם הראשונה, נאלצתי להפסיק לקרוא ספר כי לא הצלחתי לקרוא עוד מילה אחת, ובכיתי כמו שמעולם לא בכיתי בגלל ספר (כי לא בכיתי בגלל ספר עד שהגיע הספר הזה. אשמת הכוכבים. ולא היתה לי בעיה בכלל).
בספר הזה יש אהבה, יש טרגדיה, יש סיפורים על חברו, על סכנות, על קשר כל כך חזק שנוצר בין אנשים תוך ימים אחדים, ועדיין, היה להם את האינסוף הקטן שלהם ביחד לפני שהגורל הפריד ביניהם.

לדעתי אחד הספרים המעולים שקראתי.
אותו ואת שני הספרים שלפניו קראתי ברצף, כי לא הצלחתי להניח לרגע בצד כדי להפסיק.
אולי הסיום יכל להיות קצת יותר דרמטי, או לפחות מעניין, וכן, נכון שחסרים כמה פרטים פה ושם, וכמה מיתות היו מיותרות לגמרי (למה לקחת את פרים?! מה הקוראים שלך עשו לך סוזן קולינס?!), אבל הספר עדיין מרתק ושואב אותך, בפעם האחרונה, לתוך עולם שאפילו ללא טיפת כשפים, שובה אותך בקסמיו.
ספר מדהים, ולגמרי מגיעים לו חמישה כוכבים.

*אזהרת ספויילרים*



לאאאאאאאאאא לא יכול להיות שזה נגמר.
לא.
פשוט לא.
בבקשה תגידו לי שיש עוד סדרה.
מה יקרה לליאו וקליפסו? לוויל וניקו (השיפ הכי גדול בעולם אלים אדירים)?? לפרסי ואנבת'??? לכולם????
הוא יכול לסיים ככה סדרות של שנים? בלי הסבר? בלי שום דבר על מה יקרה לדמויות בעתיד?

טוב דמעה, בואו נדבר על הספר.
זה ספר ששובר את הלב, כי אתה פתאום נזכר איזו סדרה מדהימה זאת ואיזה סדרה מדהימה זאת "פרסי ג'קסון" וכמה אתה אוהב את כל הדמויות ומתאהב בהן כל ספר מחדש (במיוחד פה, עם המוןןןןן סיפורי רקע וקטעים מרגשים:( זה עצוב), פשוט צוללים (רואים מה עשיתי פה) לתוך עולם מלא בחצויים, אלים ומפלצות, ואי אפשר לצאת החוצה. מי בכלל רוצה לצאת החוצה? הלוואי שהיו יכולים לצאת ספרים של פרסי ג'קסון לנצח. כל שנה.

אבל באמת שזה ספר טוב. ריק ריירדן לא אכזב ולא מאכזב, כל הזוגות האלה עם השיפים העצומים וגם האהבות שלא מתגשמות למרות שמגיע להן לחיות (אוי ריינה), ובמיוחד וויל וניקו בסוף. א-ל-י-ם. מי צריך את פרסי כשוויל בסביבה, נכון ניקו?
הספר הזה הוא אחד הספרים שבאמת שווים קריאה. מי שלא קרא פרסי ג'קסון או הגיבור האבוד-שילך ברגע זה ממש לקרוא הכל. אני לא צוחקת. לכו ותקראו ספר טוב.

חמישה כוכבים כל הדרך לפרסי, ג'ייסון והחצויים!