הצד האפל של תל אביב הוא יפהפה ומסוכן בו זמנית, יש המתמכרים אליו ויש הנשאבים לשם בעל כורחם. ישנם גם הסקרנים אשר מציצים מדי פעם על צדה האפלולי של העיר ויש את מי שמעדיף לתצפת מרחוק, חוששים ממפגשם עם העלטה הכבדה של הסמטאות, עם הצרה הבאה אשר עלולה לארוב ברחוב כזה או אחר, עם הלא נודע.
כל סוגי האנשים הללו ייהנו מהספר הזה, אשר כולל בתוכו מקבץ של סיפורים נפלאים שכל אחד מהם לוקח אותך למקום אחר בתל אביב-יפו. קצת כמו אוטובוס, רק שאתה אף פעם לא יודע מה תהיה התחנה הבאה, וזה היופי של הספר הזה. הוא מזכיר לך שלא כל מה שיפה מבחוץ הוא גם יפה מבפנים. יש שם סיפורים מבריקים, יש סיפורים טובים ויש סיפורים מבלבלים, אבל כולם ככולם הם העיר תל אביב, על כל גווניה, צורותיה, יתרונותיה וחסרונותיה. עיר של בדידות מנוכרת. עיר בלי זיכרון. עיר שכולנו, מסיבה שאינה ברורה לעין, עדיין ממשיכים לחשוק בה, לאהוב אותה.

אם אני צריכה לתאר את הספר הזה במילה אחת, המילה הזו תהיה 'מאולץ'. או אולי אפילו 'מתיימר'.
אני לא נוטה לכתוב ביקורות שליליות על ספרים שאני מתאכזבת מהם, אבל כאן האכזבה גדולה כפליים משום שלספר הזה באמת יכול היה להיות פוטנציאל להיות ספר נהדר מבחינת העלילה שלו.
היו שלושה דברים עיקריים שהקשו עלי בקריאת הספר וגרמו לי לנטוש אותו באמצע.

1. השפה. אני לא מצפה שכל הספר יהיה כתוב בשפה ציורית ופיוטית, אבל רוב הזמן הרגשתי שאני קוראת ספר שכתבה אותו ילדה בת שש עשרה, מה שחרה לי מאוד. תיאורים ילדותיים, שימוש בשפה בינונית מינוס, ניסיונות לא מוצלחים להקצין את רגשותיהם של הדמויות, שיחות חסרות תוכן, קלישאות רדודות וכו'.

2. רבע מתוכנו של הספר מוקדש לתיאור דמותו של בן סטורם, כשישנו דגש רציני על היותו מושלם פיזית. האלמנט הזה קיים גם בחמישים גוונים של אפור, אבל להבדיל מאיילת סווטיצקי, הגברת אי. אל. ג'יימס הצליחה לעשות זאת מבלי לחזור על אותן מילים כל פעם, ועשתה זאת בדרך שבאמת ובכנות גרמה לי להאמין שכריסטיאן גריי הוא שלמות המהלכת על שתיים. ב"תחרה וצבע" זה בעיקר העיק והכביד על חווית הקריאה.

3. חוסר אמינות. אני לא הצלחתי להאמין לטליה לרגע, דווקא כי אני מכירה מקרוב את המאניה דיפרסיה ואת הפרעות האכילה. משהו שם הרגיש לי מאוד מאולץ, משהו בדרך התמודדות שלה, דרך החשיבה שלה, הכל הרגיש מאוד פיקטיבי, מלאכותי. כנ"ל לגבי התיאור הכללי של החיים בלונדון, זה הרגיש לי שהסופרת מעולם לא ביקרה בעיר הזאת ובכל זאת התאמצה לתאר אותה בתור המקום האידאלי.

אעדיף לקרוא ספר שלם על עץ חרוב, במידה וייכתב בצורה ראויה, מאשר לקרוא ספר רווי עלילות ותסביכים שכתוב בשפה רדודה ובלתי אמינה. ציפיתי להרבה מהספר הזה, הביקורות קסמו לי והתקציר בכריכה האחורית שבה את לבי, אך התאכזבתי קשות ולצערי לא אקרא את הספרים הבאים בטרילוגיה.

אני חושבת שהספר הזה ראוי לביקורת חיובית אחת לפחות שתיכתב כאן.
מדובר בקובץ של חמישה סיפורים מקסימים, מרגשים ומעוררי הזדהות. אפשר לחלוטין להיכנס אל נפש הדמויות ולחוות את חייהן דרכן, אולי משום שהסיפורים עצמם הם כה כנים ורלוונטיים למצוקות האישיות שכל אחד מאיתנו נקלע אליהן לפעמים.
לדעתי חובבי הסיפורים הקצרים ייהנו מהספר. אני ממליצה.

הסרטן תמיד הקפיד להיות נוכח בצורה כזו או אחרת בחיים שלי. המפגש הראשון שלי איתו היה בשלהי שנות בית הספר היסודי, כשהחברה הכי טובה שלי חלתה בלוקמיה ונפטרה ביום שבו עליתי לחטיבת הביניים. המפגש השני היה כשנתיים לאחר מכן, כשסבתי חלתה בסרטן הלבלב ונפטרה בתוך כמה שבועות. כעת בת דודתי בת התשע בלבד נלחמת בגבורה מזה שנה בלוקמיה.
מעולם לא עצרתי לחשוב על שגרת חייהם של חולי הסרטן, על אף שאני מכירה את המחלה מקרוב. לעתים אני נתקלת במילה "פרופורציה" אבל מעולם לא הבנתי אותה לעומקה, גם לא לאחר מקרי מוות של שני אנשים קרובים. אני חושבת שהמשמעות החלה לחלחל בתוכי כשקראתי את המילה האחרונה בספר "אשמת הכוכבים" והיא הייתה מטושטשת ממסך הדמעות שכיסה את עיניי.
"אשמת הכוכבים" מאת ג'ון גרין הוא לא ספר סרטן, לפחות לא מהסוג שחשבתי שהוא יהיה. הוא ספר על תופעות לוואי. השלכות. הוא ספר על אהבה טהורה שמנסה להחזיק מעמד בתוך כל אלו. אבל "העולם הוא לא מפעל להגשמת משאלות" ולחיים יש תכניות אחרות עבורנו.
אנחנו מעבירים את הימים כאילו הם אינסופיים, בעוד שכל נשימה עלולה להיות האחרונה שלנו. סיפורם של הייזל ואוגאסטוס עזר לי להבין את כל זה, וכשבת דודתי הקטנה תחלים מהמחלה הארורה, אקדיש לה את הספר הזה. אאחל לה שתזכה לאהבה כה מיוחדת ומעוררת קנאה כמו של הייזל וגאס, רק עם סוף טוב יותר, אופטימי ובעל עתיד. היא ראויה לכך. כולנו ראויים לכך. גם הייזל גרייס, ובדמיון שלי היא כבר החלימה.

ספר שמכאיב במקומות הנכונים. מומלץ.

אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהמסע שלי לפולין הוא הטקס הצנוע שערכנו ביער לופוחובה. הדלקתי נר והנחתי אותו על הגדר שמקיפה את אחד מבורות הירי. דמעתי מאחורי משקפי השמש ובתוך עצמי נברתי במושג 'אנושיות'. מה פירוש להיות אנושי? האם זהו רק מובן של אדם חי או אדם חי בעל תכונות אנושיות? ומהן התכונות הללו? חמלה? אמפתיות?
שאלות אלו ליוו אותי גם במהלך קריאת הספר. הספר מגולל סיפור קשה על זוועות השואה של יהודי צרפת, כפי שהשתקפו דרך עיניה של ילדה קטנה. במקביל, אנו מקבלים את סיפורה של עיתונאית אמריקאית המתגוררת בצרפת, ומגלים כיצד חייה שזורים באופן עקיף בחייה של שרה הקטנה.
הספר מכיל רבדים רבים שכוללים בתוכם תמימות, התבגרות, משפחתיות, ניכור, הומור, מלנכוליה, ציניות, אנושיות, חוסר אנושיות והרבה הרבה הכחשה. כל הרבדים הללו מעניקים לקורא תיאורים מדויקים להפליא על השואה בצרפת בשנת 1942 ועל צרפת של ימינו, המתמודדת בקושי עם עברה השחור. 'המפתח של שרה' הוא לא ספר שנהנים ממנו, וכוונתי מתייחסת לתוכן שהוא מעביר ולא לחוויית הקריאה עצמה. זהו ספר מיוחד, מרתק, נוגע ללב ומעניין, מעציב אך בעל רמיזה אופטימית בסופו.
ספר המזכיר לנו שאסור לשכוח.

אני יושבת כאן כבר דקות ארוכות, כותבת ומוחקת, מוחקת וכותבת, מתלבטת כיצד להתחיל את הביקורת. כן, יש מה לבקר. ההתחלה המשעממת והבנאלית שכמעט מוציאה את החשק מלהמשיך, הסיום המינורי, החרישי, הצפוי בחלקו. אז מה בכל זאת הופך את הספר הזה לכה ייחודי, על גבול הגאוני? ייתכן וזו העצבות המרטשת שלו שפוצעת את כל הסדקים שלך מחדש, או אולי אלו הדמויות הפשוטות במורכבותן, אנושיות, לא מתייפייפות, מבולבלות בתוך מדינה מבולבלת ומובעתת, או דווקא אולי הכתיבה הנהדרת של נבו אשר מביאה תיאורים מדויקים, אנושיים ומעוררי הזדהות, הקטעים בחרוזים שמעניקים גוון של שעשוע צבעוני לכל האפרוריות.
ואולי זה הרגע הזה שאתה בולע את המילה החותמת את הספר, בוהה ארוכות בכריכה האחורית ומאפשר לעצמך להתמסר לרגש שמציף אותך - געגוע.

מה עוד ניתן לומר על ספר שנאמר עליו כבר הכל?
את "התפסן בשדה השיפון" קראתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה אימצתי אותו אלי ערב אחד לצד כוס תה גדולה והרבה ציפיות שהלכו ודעכו ככל שהמשכתי בקריאה, אבל זה לא ממנהגי לנטוש ספרים באמצע וכאשר סיימתי אותו הרגשתי שהוא לא יותר מבזבוז זמן יקר.
הפעם השנייה הייתה כשבועיים לאחר מכן. סירבתי לקבל את העובדה שהתאכזבתי מספר שזכה לכל כך הרבה שבחים, ונזכרתי שחברה טובה אמרה לי פעם שבקריאה שנייה מגיעות תובנות אחרות. לא ויתרתי והרמתי אותו מהמדף, ולאחר שקראתי בו שוב, קצת יות רלאט ועם מעט יותר תשומת לב, הבנתי כי היא צדקה. הגאונות של הספר טמונה בפשטות שלו אשר מכילה כל כך הרבה עושר עלילתי, כמעט בלתי נתפס שהסיפור מתאר רק שלושה ימים. בעודי קוראת, הרגשתי שמישהו שם לי מראה מול פרצוף ואני כמעט יכולה לראות את השתקפותי על הדפים. הולדן מאוד הזכיר לי את עצמי בערכיו האידיאליסטיים, בסלידה מעולם המבוגרים הצורך העקשן שלו להגן על אחותו הקטנה מפני הצביעות שהסביבה מכילה פן תיהפך לחלק ממנה, וההבנה שמכה בו בסוף הספר, שההיטמעות בה היא למעשה בלתי נמנעת.
הקריאה השלישית הייתה, כאשר במסגרת המגמה בספרות בתיכון ביקשתי להכין עבודה על הרומן. קראתי את הספר שוב, סימנתי בתוכו אירועים מכוננים, וניתחתי את תהליך התבגרותו של הולדן לאורך שלושת הימים.
זהו לא ספר שאפשר לקרוא על רגל אחת. כדי להבין את העומק והמסרים הטמונים בו, יש לקרוא אותו במלוא תשומת הלב, ואולי אפילו יותר מפעם אחת. ישנם ספרים המלווים אותך לכל החיים, "התפסן בשדה השיפון" הוא אחד מהם.

מאז ומתמיד כתיבתו של אביב גפן היוותה השראה עצומה עבורי. כאשר שמעתי על הספר הזה, אשר מציג קטעים פרי עטו של אביב הכתובים בצורת פרוזה, הדבר הראשון שעשיתי היה להזמין אותו בחנות הספרים הקרובה לביתי.
ניגשתי אל הספר הזה עם הרבה ציפיות שלא נופצו כלל בזמן הקריאה. אציין כי הוא לא מהספרים הטובים שקראתי, ואני עוד מתחבטת עם השאלה האם ניתן לקרוא לאסופת הזיכרונות הכתובים הזו "ספר". אבל בכל זאת, אביב מעניק למעריציו "הצצות" אל כל מיני תחנות בתסריט של חייו, חושף את עצמו בצורה מעודנת וזהירה שנותנת טעם של עוד. הספר אינו כתוב בסדר כרונולוגי כלשהו, וייתכן כי זהו הקסם הגדול שלו.
הספר מתאים לכל מי שמעוניין להסתכל על המוסיקה של אביב מזווית אחרת, לנסות להבין את כוונתו האמיתית של המשוררר, או סתם לאנשים אשר מתעניינים בקורות חייו (המרתקים, יש לציין) של אביב.
בסופו של דבר, הספר הזה מעין דיוקן עצמי של אביב גפן, המצויר במילים יפות ובניסוחים הייחודיים לשפתו העשירה.

מסוג הספרים שנחרטים לך בזיכרון שנים לאחר קריאתו. "משאלה אחת ימינה" הוא ספר שקל להתמסר אליו, הן כי הוא מציג מצבים המוכרים לכולנו, הן בשל כתיבתו הייחודית והעשירה של אשכול נבו. הרעיון העלילתי מעניין, מרתק, וכך מצאתי את עצמי בולעת את דפיו תוך לילה שלם.
ספר מרגש ומעורר מחשבה.
לאחר הקריאה, אני ממליצה לצפות בהצגה הנהדרת שעובדה ע"פ הספר, בתיאטרון "בית ליסין".