בתור ילדה, ממש סלדתי מספרי פנטזיה, החשבתי עצמי ילדה בוגרת ורצינית שלא מתעסקת בא-נומלי. הארי פוטר, ספר מאסט לכל ילד בן גילי, לא שרדתי מעבר לספר הראשון, כשיצאו בזמן אמת ויתר השכבה חיכתה כל שנה בשקיקה לצאתו של הספר הבא בסדרה. רציתי את הספרים שלי כבדים ומלאי חשיבות עצמית.
והנה היום, דרושה לי מנה גדושה של קסם כדי לשרוד את העולם שלנו הרבה פעמים. כך מצאתי את עצמי חוזרת לספרי ילדים ונוער, בהתחלה דרך הקטנטנים שלי ועכשיו אין לי צורך יותר בתירוץ המפואר של "אני מקריאה לילדים".


וכך הגעתי לפראצ'ט, לראשונה בגילי, אבל הגעתי. ואיזה מזל שהגעתי עכשיו כי בגילאי העשרה, רוב הביקורת וההומור פשוט היה חולף מעל ראשי.


אז "מהומה רבה על לא דוור", באנגלית "going postal", ושאפו אדיר למתרגמת.
על שם הכותר ועל כל משחקי המילים ההו כה רבים של פראצ'ט.

מסופר בתחילת הספר על שפריץ פון סתמבור שנתלה. לאחר תלייתו הוצעו לו שתי אפשרויות, למות או לנהל את סניף הדואר של אנך-מורפורק המנוהלת על ידי לורד וטינרי. הוא בוחר מן הסתם לנהל את סניף הדואר.
בדואר ישנם דוור מזדקן ודוור מתלמד, גולם שאמון על שמירתו של שפריץ ובכלל הספר רווי בדמויות מוטרפות וקורעות. האויבים הם חברת "העורק הראשי" חסרי המוסר.

העלילה יחסית פשוטה, אם כי ריבוי הדמויות והעולם החדש שנתקלתי בו רק עכשיו לראשונה האטו את קצב הקריאה, אבל ממש לא פגעו בהנאה, הייתי צריכה לעשות קצת שיעורי בית (עולם הדיסק עומד על ארבע פילים שעומדים על צב שמתעופף בחלל? מה?! זה ה-היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה לפני הרבה הרבה שנים של המבוגרים?)
פראצ'ט מלא בביקורת חברתית ופילוסופיות, שעוברות חלק בגרון בזכות המון הומור, תועפות של הומור, אין פסקה בלי בדיחה, מודה שזה יכול גם להתיש וגם יכול להכשיל את הקורא לעיתים ולגרום לו לפספס את הפואנטה מרוב תחכום. טוב אבל זו הגאונות שלו בעצם, לא כך?

אז אם תרצו לקרוא על צרות של מדינות אחרות, כאלו שמשייטות בחלל, אבל ממש מרגישות שזה פה קרוב. ואם תרצו לקרוא על תקווה. כן המון המון תקווה. ספר פנטסטי לא רק לחובבי פנטזיה.

----

אני אוהבת כשגבר מצליח להצחיק אותי.
טרי פראצ'ט – אחד מאבירי מסדר האימפריה הבריטית (!) הצליח לעשות זאת השבוע
וזאת בניגוד לכל היקש הגיוני שמתחשב בעיתוי הנוכחי.
למען ההגינות, אני משערת שחלק מהקרדיט מגיע לורד טוכטרמן.
על מנת שלא תבהו בשורות הסקירה בעיני עגל, טוכטרמן היא המתרגמת של הספר "מהומה רבה על לא דוור" ומכיוון שלא קראתי את המקור, לצורך השוואה, אני משערת שאם צחקתי כל כך הרבה, היא עשתה את עבודתה נאמנה.
זה בדיוק המקום לשלוח שתי נשיקות, אחת לכל לחי לגל פרל (וסליחה אם אני מביכה אותך!) על הסקירה שלו שהביאה אותי עד הלום, מחוייכת מאוזן לאוזן, מחזיקה מעט את הבטן אחרי הצחוק שליווה אותי לכל אורך הספר.
זה גם המקום להתנצל בפני בן זוגי על געיות הצחוק שניסיתי ללא הצלחה להבליע בלילה הקודם, בזמן שהוא ניסה ללא הצלחה מרובה לישון בשקט... יש חסרונות בלחלוק מיטה...

למעשה זהו רצף של נונסנס דוקרני (וחינני להפליא) שככל שמתקדמים איתו בקריאה הוא מתגבש לכדי פנטזיה אורבנית הכוללת עקרונות וחוקים משלה. עקרונות אלה נושקים במספיק מקומות למציאות שלנו על מנת שלא נלך לאיבוד ונמשיך לעקוב אחר התפתחות העניינים.
כמו בכל פנטזיה, גם כאן יש התרחשויות המנותקות (לכאורה) מכל מציאות, כשפים פה ושם ויצורים כמו קוסמים, ערפדים, אנשי זאב, גלמים, ובאנשי שמעגלים את הפינות החדות בסיפור ומחייכים אותו והופכים את החומרים המוגשים לנו בספר לברי בליעה. מאידך, מה שמביא אותנו לידי צחוק אלו דווקא הדברים המוכרים לנו שאם היו מוגשים לנו אחרת הם היו גורמים לנו להתפתל במבוכה.

כפי שהבנתם, פראצ'ט מנצל את כישרונו במילים מחודדות להפליא (ובאופן משעשע ביותר) והוא דוקר כל מה ומי שבטווח מילותיו, משמע את האופי האנושי כולו ואת החברה האנושית על הגידולים הממאירים הפושים בה.
ואם במילים עסקנן אז הספר כולו עוסק במילים ובתקשורת וביכולת לנווט ולתמרן איתן אנשים וסיטואציות:

"זה היה זבל. אבל הוא בושל בידי מומחה. כן, כן. אי אפשר היה שלא להעריץ את האופן שבו מילים תמימות לחלוטין נשדדו, נבזזו, הופשטו מכל משמעות אמיתית והגינות ולאחר מכן נשלחו להתהלך בביבים...
מילים מטופשות וחסרות משמעות מאנשים ללא תבונה או בינה או כל מיומנות מלבד היכולת לדלל את מטבע הביטוי. כמובן העורק הגדול היה בעד הכל, החל בחיים ובחירות ועד לחביצה החבוטה הביתית של אמא. הוא היה בעד הכל מלבד כל דבר שהוא" עמ' 313

גיבור הסיפור, שפריץ פון סטמבור, נוכל שנידון למוות זוכה באפשרות לחלופה – לשקם את הריסות שרותי הדואר של אנך-מורפורק (על הררי הדואר הזנוח והמלחשש הממלאים את כל חללי מבנה הדואר המוזנח)כשלצידו עומדים: כשומר וכסוהר- גולם בשם "שואב" וקבוצת דוורים זקנים החברים באחוות מסדר הדואר. מולו, בתחרות על שרותי התקשורת בעיר ובכלל, נמצא המונופול התאגידי "העורק הגדול" שנשלט ע"י טייקון נוכל ותאב בצע.

למרות הדוקרנות (שלא מעט פועלת כמו אצבע בצידי הצלעות) יש הרבה אופטימיות ומעוף בספר שמעבר לצחוק המתגלגל לצידינו לאורך כל הספר, אנו מסיימים אותו בחיוך.

"אבל מה שהתרחש כעת...זה היה מכושף. אנשים רגילים הגו אותו והרכיבו אותו, בנו מגדלים על אסדות בביצות ועל פני רכסיהם הקפואים של הרים הם קיללו וגרוע מכך, השתמשו בלוגריתמים. הם דשדשו בנהרות וטבלו את ידיהם בטריגונומטריה. הם לא חלמו במובן שבני אדם בדרך כלל מייחסים למילה, אבל הם דמיינו עולם שונה וכופפו סביבו מתכת. ומתוך כל הזעה והקללות והמתמטיקה צמח ה... הדבר הזה המטפטף מילים על פני העולם ברכות, כאור הכוכבים" עמ' 335

----

ועוד משפט קטן, פיצפון שלקחתי מהספר.
הוא מתחבר לבנותי הבלגניסטיות שאני נאבקת איתן השכם וערב שיאספו את בגדיהן הזרוקים על רצפת חדרן (ואולי במאבק הבא מולן יגרום לשפתי להעלים חיוך):
"מה קרה לבגדים שלי?" אמר " אני בטוח שתליתי אותם בצורה מסודרת על הרצפה."

----

זה נפלא ומטורף ומלא הומור ונונסנס, זה גורם סחרחורת ופרצי צחוק לא נשלטים, זה היה שווה כל שקל מהמחיר של זה, ואני לא בטוחה מה זה בעצם כי "ספר" נשמעת הגדרה סולידית מדי. זה טרי פראצ'ט, לא צפוי ולא מתקבל על הדעת, משוגע כתמיד, ולכן זה לא ביקורת חברתית או פנטזיה אורבנית או סאטירה סתם, זו פְּרָאצֶ'טֶת.
מאוכלסת בנבלים, באידיוטים, בגאונים ובמלאכים, בעיקר כאלה שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה אפלה, משובצת לפעמים גם במשפטים רגילים בין ההברקות, מסוכנת לקריאה בכל מקום ציבורי, בקיצור, פְּרָאצֶ'טֶת רגילה לגמרי.
זה רק הפראצ'ט הראשון וחצי שלי, אז עוד לא התרגלתי. הרמתי בכל פעם את הראש מהדפים למצוא מישהו לחלוק איתו את היופי החי הזה, אבל כל מי שזיהה את המבט הנוירוטי המוכר ברח על נפשו, אז רק אתם נשארתם:

...הוא קרא את מילותיו של ריצ'ר גילט בעיתון שעדיין היה לח.
זה היה זבל. אבל הוא בושל בידי מומחה. כן, כן. אי אפשר היה שלא להעריץ את האופן שבו מילים תמימות לחלוטין נשדדו, נבזזו, הופשטו מכל משמעות אמיתית והגינות ולאחר מכן נשלחו להתהלך בביבים עבור ריצ'ר גילט, אם כי "סינרגי" היתה כנראה זונה עוד קודם לכן. בעיותיו של העורק הגדול היו בבירור תוצאה של עווית מסתורית כלשהי ולא היה להן כל קשר לתאוות בצע, יהירות וטיפשות עיקשת. כמובן, להנהלת העורק הגדול היו טעויות פה ושם - אופס, "החלטות שהתקבלו בכוונה טובה שלמרבה הצער ייתכן שהיו במובנים מסוימים, במבט לאחור, שגויות" - אבל אלה התרחשו ברובן, כך נראה, תוך תיקון "שגיאות מערכתיות בסיסיות" שבוצעו על-ידי ההנהלה הקודמת. איש לא הצטער על דבר כי שום יצור חי לא עולל כל רע; דברים רעים התחוללו ספונטנית במין עולם אחר מוזר, קר וגאומטרי ו"יש להצטער עליהם."
כתב הטיימס השתדל, אבל דבר מלבד מנוסת עדר לא היה מצליח לעצור את ריצ'ר גילט במתקפת הטירוף שלו על משמעות המשמעות. העורק הגדול "מתמקד באנשים" והכתב שכח לחלוטין לשאול מה בדיוק זה אומר. וחוץ מזה היה החלק שקרוי "החזון שלנו"...
שפריץ חש בחומצה עולה בגרונו עד שהיה יכול להפוך יריעת פלדה לתחרת פלדה ביריקה. מילים מטופשות וחסרות משמעות מאנשים ללא תבונה או בינה או כל מיומנות מלבד היכולת לדלל את מטבע הביטוי. כמובן, העורק הגדול היה בעד הכל, החל בחיים ובחירות ועד לחביצה החבוטה הביתית של אמא. הוא היה בעד הכל, מלבד כל דבר שהוא.
מבעד לערפל וורוד קלטה עינו את המשפט "הבטיחות נמצאת בראש מעיינינו". מדוע דפוס העופרת לא ניתך, מדוע הנייר לא עלה באש רק כדי לא לקחת חלק בתועבה זו? מכונת הדפוס היתה צריכה לקרוס, גליל הצבע היה צריך לבקע את הלוח...
זה היה גרוע. אבל הוא ראה את תשובתו של גילט לשאלה חפוזה על הדואר.
ריצ'ר גילט אהב את הדואר, יבורכו גרבי הכותנה הקטנים שלו. הוא היה אסיר תודה עד מאוד על עזרתו בתקופה הקשה הזאת וציפה בשקיקה לשיתוף פעולה עתידי, אם כי כמובן הדואר, בעולם המודרני האמיתי, לעולם לא יוכל להתחרות שלא ברמה מקומית לחלוטין. מובן שמישהו צריך למסור את החשבונות, חה חה...
זו היתה מלאכתו של רב אומן... בן זונה.
"אה... אתה בסדר? אתה יכול להפסיק לצעוק?" אמרה העלמה מוֹטֶק.
"מה?" הערפילים התפזרו.
כל הנוכחים באולם הסתכלו בו בפה פעור ובעיניים פעורות. דיו דליל נטף מעטי הדואר, בולים החלו להתייבש על לשונות.
"צעקת," אמרה העלמה מוֹטֶק. "קיללת, למעשה."
העלמה מקאלאריאט פילסה את דרכה בהמון, בהבעה נחושה.
"מר סתמבור! אני מקווה שלעולם לא אשמע שוב שפה כזאת בבניין הזה!" אמרה.
"הוא דיבר על יושב ראש חברת העורק הגדול," אמרה העלמה מוֹטֶק, בנימת קול שעבורה היתה פייסנית.
"אה." העלמה מקאלאריאט היססה, ולאחר מכן נזכרה מי היא. "אה, במקרה זה... אולי טיפ-טיפונת יותר בשקט, אה?"
"בהחלט, העלמה מקאלאריאט," אמר שפריץ בצייתנות.
"ואולי לא המילה עם הקו"ף?"
"לא, העלמה מקאלאריאט."
"וגם לא המילה עם הלמ"ד, המילה עם הטי"ת, שתי המילים עם הסמ"ך, המילה עם הבי"ת והמילה עם היו"ד."
"כדברייך, העלמה מקאלאריאט."
"אבל 'חתיכת בן זונה רצחני ותככני' היה קביל."

או:
"מה?" אמר ג'ים. "אתה רוצה לשאת ולתת? למה? אומרים שהחֶזקה היא תשעים אחוז מהבעלות, לא?"
"ובחזקתי יש המון גלמים, מר אפרייט," אמר שפריץ. "ובחזקתך אין כתבי בעלות, משכנתאות או שטרי מכירה."
"כן? ובחזקתך אין שיניים, אדוני!" אמר ג'ים והתגלגל לפנים.
"באמת, באמת," אמר שפריץ, נעמד במהירות מול מר שואב והרים את ידו. "אל תהרוג אותי שוב, מר אפרייט."
שני האחים נראו תוהים.
"אני נשבע שג'ים לא שם עליך אצבע, וזאת האמת," אמר הארי. "במה אתה משחק?"
"אבל הוא כן, הארי," אמר שפריץ. "איבד את השליטה, החטיף, נפלתי, קיבלתי מכה בראש מהספסל, קמתי בלי לדעת איפה אני בכלל, ניסית לבלום את ג'ים, הוא החטיף לי עם הכיסא ההוא, זה ששם, ונפלתי סופית. הגלמים תפסו אותך, הארי, אבל ג'ים נמלט, ובסוף המשמר מצא אותו בסטו-לָאט. וואו, התמונות, המרדפים, ושניכם מצאתם את עצמכם בטאנטי, כשנגד שניכם תלויים אישומים על רצח -"
"היי, אני לא החטפתי לך עם הכיסא!" אמר הארי בעיניים פעורות. "זה היה ג'י- היי, רק רגע..."
"והבוקר מר טרופר מדד לכם את העניבה האחרונה ושם עמדתם, בחדר שמתחת לגרדום, בידיעה שאיבדתם את העסק, את המרכבות, את הסוסים המשובחים שלכם, ובעוד שתי דקות -"
שפריץ הניח למשפט לרחף באוויר.
"ו...?" אמר הארי. שני האחים הסתכלו בו כשעל פניהם הבעה של בלבול מבועת שתתגבש לכלל אלימות בתוך חמש שניות אם זה לא יפעל. הטריק היה לא לאפשר להם להחזיר לעצמם את שיווי המשקל.
שפריץ מנה בראשו עד ארבע, בחיוך שמימי. "ואז הופיע מלאך," אמר.
[...]
האחים אפרייט ככל הנראה לא האמינו במלאכים. אבל הם האמינו בחרטא, והיו מסוג האנשים שיעריכו חרטא שמוגשת בסגנון. יש סוג מסוים של גברים גדולים ששייכים לאוויר הפתוח, שאין להם שום סבלנות לחצאי אמיתות ולסילופים קלים, אבל יצדיעו לכל מי שמסוגל לשקר בענק כשניצוץ בעינו.

או:
"אז, אה, איפה למעשה נמצא הפרופסור?"
"אה, בתוך הצנצנת, לערכים מסוימים של 'בתוך'," אמר פרופסור פלק. "ממש קשה להסביר את זה להדיוט. הוא מֵת רק ל -"
"- ערכים מסוימים של 'מת'?" אמר שפריץ.
"בדיוק! והוא יכול לחזור בהתרעה של שבוע. הרבה מהמכשפים המבוגרים בוחרים בזה בימינו. מרענן מאוד, הם אומרים, ממש כמו שנת שבתון. רק ארוך יותר."

או:
קולו של הגולם העמיק, כמצטט מזכרונו. "גם מבול, גם סופת קרח, גם הדממה השחורה של שאול תחתיות לא תעצור בשליחים במעשיהם הקדושים. אל תשאלונו על טיגריסים עם שיני חרב, על בורות זפת, על יצורים גדולים וירוקים עם שיניים או על האלה צ'וֹֹל."
"היו לכם אז יצורים ירוקים גדולים עם שיניים?" אמר טרופס.
"יותר גדולים. יותר ירוקים. יותר שיניים," רעם אנחמאראד.
"והאלה צ'וֹל?" אמר שפריץ.
"אל תשאל."
[...]
"אגודות הסתר האחרות יהיו ירוקות מרוב קנאה כמו... כמו..."
"כמו משהו גדול עם שיניים?" הציע שפריץ.

וסתם פנינים קטנות:
* היא הביטה בו במבט שהיה מותיר את צלליתו על שרידיו מעלי העשן של הקיר שמאחוריו.
* "מסר מקושים הוא בכל מקרה יקר כל כך שהאדם הממוצע ברחוב יכול להרשות אותו לעצמו רק בעתות משבר: סבא מת לוויה יום ג. שכר של יום שלם כדי לשלוח הודעה מלאת חמימות ואנושיות כמו סכין הטלה?"
* נשים תמיד סובלות מתת-ייצוג משמעותי במסדרי סתר.
* ארבעה מתוך חמישה דוורים [...] חלטו תה בתאון הדחוס בדואר שכונה בבדיחות הדעת חדר המנוחה שלהם.
* "אני מוסר את נשמתי לידי כל אֵל שיצליח למצוא אותה."
* הם קיללו, וגרוע מכך, השתמשו בלוגריתמים.
* זכרונות ליל אמש התקבצו בבוגדנות ורקדו את מופעי הסטפס הייחודיים שלהם על הבימה המופרסמת והמפוארת של היכל הזכרונות המביכים.
* "למעשה, שמעתי שהמכשפים אומרים שהיקום באמת הושמד בבת אחת אבל מיד חזר בבת אחת. הם אמרו שהם יכולים לזהות על פי המבט, אדוני. אז זה היה בסדר, וירדו מראמבלו, כי קשה להעניש מישהו לפי תקנות הדואר על השמדת היקום..."
* "מה קרה לבגדים שלי?" אמר. "אני בטוח שתליתי אותם בצורה מסודרת על הרצפה."
* תראה, הוא אמר לדמיון שלו, אם ככה אתה מתכוון להתנהג, אני לא אביא אותך לפה שוב.

~

נו טוב, אולי קצת נסחפתי עם הציטוטים. יש ספרים שקשה לדבר עליהם, הם עושים את זה כל כך הרבה יותר טוב בעצמם. בשלב זה, לפחות, אני משערת שאתם יודעים אם אתם אוהבים את פראצ'ט אהבה עיוורת או חשים אליו אדישות תהומית, דבר מוזר מאוד לעשות אבל שיערב לכם, יבורכו גרבי הכותנה הקטנות שלכם.
זה לא היה איום, אגב. האיומים של פראצ'ט נראים לגמרי אחרת. הם אֶפִּיִים. ויש כאן ילדים.

"בראשית הייתה המילה, אך מהי מילה ללא שליח, שפריץ פון סתמבור? אתה מנהל הדואר!" (עמוד 143)

"מהומה רבה על לא דוור" מאת טרי פראצ'ט, הוא עוד ספר מבדר, פרי עטו של גאון ספרות הפנטזיה הקומית. כרוב ספריו גם ספר זה עוסק בעולם הדיסק, בעיר אנך-מורפורק וכל כולו אומר הומור בריטי שנון ומשובח. פראצ'ט מתגורר בווילטשר ואומר שהוא 'לא רוצה למצוא לעצמו חיים, כי נראה שהוא כבר מנסה להתמודד עם שלושה משכי חיים בבת אחת'. הוא זכה לתואר אבירות מסדר האימפריה הבריטית ב-1998 וכן במדליית קרנגי לשנת 2001.

מבלי כל הכנה מראש, הנוכל המהולל שפריץ פון סתמבור מוצא את עצמו על הגרדום כשלולאה כרוכה סביב צווארו והדלת שנפתחת תחתיו מובילה אותו לפגישה בלתי צפוה עם הלורד וטינרי, האציל השולט בעיר אנך-מורפורק. וטינרי מאפשר לשפריץ לבחור את בחירת חייו: להיתלות, או להקים על רגליו מחדש את שירות הדואר המתפורר של אנך-מורפורק:
"זה עונש אכזרי וחריג!" אמר שפריץ.
"באמת?" אמר וטינרי. "אני מציע לך עבודה משרדית קלה, חופש תנועה יחסי, עבודה באוויר הצח... לא, נראה לי שהצעתי עשויה להיות חריגה, אבל אכזרית? לא נראה לי. עם זאת, אני סבור שלמטה במרתפים יש לנו כמה עונשים עתיקים שהם אכזריים מאוד ובמקרים רבים גם חריגים למדי, אם תרצה אתה יכול להתנסות בהם לשם ההשוואה. וכמובן, אתה תמיד יכול לבחור בצעיף הלוחץ." (עמוד 29)

על שפריץ לכונן מחדש את שירות הדואר אשר קרס, אולם המשימה נראית כבלתי אפשרית בשל ערמות אדירות של מכתבים שלא נשלחו מזה עשרות שנים ושחונקים כל כוך וכל חלקה טובה בבניין הדואר. גרוע מכך, שפריץ נשבע שהוא שומע את הדואר מדבר אליו: "מסור אותנו!" (עמוד 143) נוסף על כך מוטל עליו להיאבק במונופל חברת "העורק הגדול" השולטת בתקשורת, אשר בראשה עומד מנהל מושחת ומרושע. אבל אם המשימה בלתי אפשרית ובלתי ניתנת לביצוע, אז שפריץ הוא האיש הנכון, וכפי שהוא עצמו אומר לעצמו: "תמיד יש זווית. תמיד יש מחיר. תמיד יש דרך. ותסתכל על זה ככה, חשב שפריץ: מוות ודאי התחלף במוות לא ודאי, וזה שיפור לא?" (עמוד 30) מבדר ומומלץ!!!

"מהומה רבה על לא דוור" מאת טרי פראצ'ט,
באנגלית "Going postal",
By terry pratchett,
בשנת2004 ,
יצא בעברית בהוצאת אופוס,
בשנת 2013,
תרגום: ורד טוכטרמן,
מכיל 400 עמודים.

זה גם מצחיק אבל גם עצוב שנוכלים מבינים בנפש האדם יותר מאשר פסיכולוגים, יועצים למיניהם, וכל אלה שמתיימרים להסביר לנו את החיים. והאמת היא שאם הם לא היו מבינים את הנפשות הפועלות הרי שהם לא היו יכולים להיות נוכלים, כי אף אחד לא היה מאמין להם. עכשיו, קחו נוכל כזה והקפיצו אותו לליגה של הגדולים - האם הוא יפסיק להיות נוכל? לא בטוח, הוא פשוט יעלה בהבנתו על כל הנוכלים האחרים, אלה שמרמים אותנו ממרומי מגדלי השן. וכאן צריך הנוכל הזה להחליט אם להצטרף לחגיגת הרמאות או להפיל את הרמאים האחרים. פריץ פון סתמבור מחליט שהגיע הזמן לשנות את העולם שלו לטובה. הוא אמנם משתמש לצורך כך באותם כלים של רמאות שהוא מכיר היטב, אבל מה איכפת לנו אם הכל מסתיים לטובת האנשים שהונו אותם במשך שנים בלי שהם ירגישו.
כדאי לקרוא את הספר הזה כדי להבין את חכמת ההמונים או טיפשות ההמונים - תלוי איך מסתכלים על הנושא. עם הרבה בדיחות דעת מתאר המספר את הנפשות הפועלות וגם נוגע ביכולת שלנו להשתנות לטובה בהתאם לנסיבות.

השלם והעצמאי ביותר מכל ספרי עולם הדיסק של פראצ'ט שיצא לי להיתקל בהם עד היום.
ספר מושלם לכל חובב/ת פנטזיה, משחקי המילים וביקורת חברתית מתוחכמת שמדהירה את העלילה קדימה בקלילות.

יש סופרים, ויש את טרי פראצ'ט.
ספריו אינם סתם סיפור, העלילה, סגנון הכתיבה, משחקי המילים,
הערות השוליים ואפילו שמות הדמויות הופכים את ספריו ליצירת אומנות מרתקת ומדהימה ביופיה.
טרי פראצ'ט מציג את האנשים והחברה כמו שהיא, בציניות, בהומור, בתחכום.
סגנון הכתיבה שלו צוחק על מלא ז'אנרים בספרות.
העלילה עצמה מושכת, מרתקת, ולא פעם נתקפתי בצחוק קולני באמצע קריאת הספר(וכולם מסביבי נעצו בי מבטים...)
אינספור פעמים חשבתי לעצמי תוך כדי קריאת הספר שטרי פראצ'ט פשוט גאון!
קראתי את הספר שוב ושוב ושוב.
לסיכום, טרי פראצ'ט הוא ברמה אחרת לגמרי משאר הסופרים.
זה לא הספר הראשון שאני קוראת שלו, וגם לא האחרון.

איפה השפריץ שלנו? למדינת ישראל לא מגיע מישהו שינער את הדואר ויעשה בו פלאות??