• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

מאת גרהם גרין

הביקורת של יוסי

תמונה של יוסי
דירוגדירוג
הוצאה לאור:פן ומשכל
שנת הוצאה:2012
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
שירה36
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

מבט מפוכח ומרחיק-ראות של אחד מהכותבים המשובחים שיצאו מאנגליה במאה הקודמת. הספר, שנכתב עוד בימי הכיבוש הצרפתי של ויאטנם, ידע לנתח לעומק את תהליכי ההתערבות האמריקאית באזור, בטרם הם היו גלויים לכל (עשר שנים לאחר מכן). והוא עושה זאת בשימוש בעלילה מרתקת.
חבל שלא כופים על כל מנהיג פוליטי במערב לקרוא את הספר הזה לפני שהוא נכנס לתפקידו. מאז שנות ה-50 הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב; תערובת של נאיביות, התנשאות וחמדנות מוליכים לאותו אסון: בוויאטנם, בגרנדה, בניקרגואה, בצ'ילה, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בהאיטי, ולמרבה הצער כנראה שהרשימה רחוקה מלהסתיים.
הצילו אותנו מה"צדק" האמריקני!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של yaelhar
yaelhar
2קוראים|100%נשים

על המבקר

תמונה של יוסי

יוסי

חבר מזה 11 שנים
44 ביקורות•2 נבחרות•159 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של יוסי
יוסי
חבר באתר מזה 11 שנים
ביקורות44
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבל159
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות מקורית7ביוגראפיות3

דיון על הביקורת

1 תגובה
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

מסכימה איתך.

הספר מעולה, והמסקנה מדוייקת.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של יוסי

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

ברל : ביוגרפיה [2 כרכים]

אניטה שפירא

לפני הכול, כמה עובדות על כצנלסון:
1. ברל כצנלסון היה עסקן פוליטי. אולי אחד מהעסקנים הפוליטיים החשובים ביותר שקמו לתנועה הציונית. נקודה.
2. עם זאת, הוא לא פעל כעסקן פוליטי טיפוסי. ממש לא.
3. אין היום כמעט עיר גדולה אחת בארץ שאין בה רחוב על שם ברל כצנלסון.
4. ברל כצנלסון לא מוכר היום במיוחד לישראלים, אך לא אחטא לאמת אם אומר שהוא היה מעמודי התווך של בוני ומעצבי הישראליות הקלאסית, זו שהתנפצה ב-1977.
ביוגרפיה טובה רצוי שתביע הזדהות או ביקורת, אך "אהבה מקלקלת את השורה", והשורה לעתים התקלקלה פה. האמפתיה שאמורה לחוש המחברת כלפי מושא המחקר שלה הופכת להערצה אידאולוגית, ועל כן פעמים רבות היא אינה שמה לב לסתירות הרעיוניות של הדמות שהיא חוקרת, לאופיה הבעייתי או להיעדר הקוהרנטיות שלה. פעמים רבות היא כן שמה לב לכך, אך מסובבת את כל העניין לטובתו של מושא המחקר שלה, ברל. מצד שני, מה שהתאים ל-1980, עת יציאת הספר, והיה עובר אז ללא כל הרמת גבה, דווקא היום, עם כישלון הפרויקט הציוני-סוציאליסטי, מדגיש כל-כך את מגרעותיו של כצנלסון ואת מגרעותיה של התנועה שהוא היה חלק ממנה. ומתוך כך, הספר הזה עושה שירות מצוין לגילוי העיוורון הממלכתי המגויס והלא ביקורתי ששרר אז ביחס לראשי הציונות (ושורר גם היום, רק כלפי מושאי הערצה אחרים באופי שונה לגמרי, סימבולי יותר, רגשי יותר והרבה פחות שכלתני או מעמיק).
היום 35 שנה לאחר יציאת הספר, ו-70 שנה לאחר מותו של כצנלסון, נשכחה דמותו מן ההיסטוריה הציונית. אף שבסופו של דבר הוא היה דמות די בינונית מבחינת חיי היומיום שלו, ללא דרמות ענקיות או קורעות לב, נזקפים לזכותו מפעלים מרובים ואדירים כל-כך, עד כדי כך שאי אפשר לדמיין את תולדות מדינת ישראל בלעדי היצירות שלו - הוא היה ממקימי מפא"י, ההסתדרות, המשביר לצרכן, הוצאת עם עובד, עיתון דבר, סולל-בונה, בנק הפועלים, הגדוד העברי, ועוד ועוד.
הספר עצמו עמוס בפרטים, ועל פי רוב גם די מרתק לקריאה. הוא מעורר עניין עצום תוך כדי קריאה באלף ואחד נושאים הקשורים לעניין המרכזי והמוזכרים אגב אורחא. לעומת זאת, יש בו חלקים די מתישים, בעיקר אלו הנסובים סביב מחלוקות מתישות בתוך מפא"י או "אחדות העבודה", שלקורא בן זמננו יש פחות עניין בהם. אותם חלקים כתובים בצורה די יבשה, אולי מפני שחלק ניכר מחיי העסקן הפוליטי הם עניין די משעמם. ולמרות הביקורת הקלה הזאת, העבודה הדקדקנית של הספר מקנה לו ציון גבוה, כי הוא חשוב בתור תמצית מרוכזת של מקורות מידע למחצית הראשונה של המאה ה-20 ביישוב המאורגן בארץ, מימי העלייה השנייה ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
הספר מעלה אינספור סוגיות מרתקות, אך שתיים משכו במיוחד את תשומת לבי: אימוץ הפשיזם בידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות העשרים והשלושים, ויחסו המוקדם מאוד של ברל להשמדת יהודי אירופה ב-1942 ואילך. בעניין זה הייתה גישתו מאוד לא ציונית.

אין ספק שמדובר בספר חובה לכל אדם המעוניין לומר שהוא אכן בקיא בציונות.

לפני 11 שנים•יוסי
מזרח מערב

מזרח מערב

אמנון שמוש

יובל החמישים למדינה היה מועד נפלא לסיכומים. קודם כל, מפני ששנת 1998 הייתה שנה לא רעה בכלל. הייתה מין אופטימיות זהירה באוויר, כמעט בכל תחום. לכן, לא מפתיע שישנם כמה קובצי סיפורים שמסכמים את מבחר היצירה בחמישים שנותיה של המדינה. והם כולם עושים זאת מתוך תחושת גאווה הישגית לא מבוטלת (ודי מוצדקת ספרותית, יש לציין).
הז'אנר של הסיפור הקצר הוא אמנות קשה במיוחד. יש מרחב מועט להביא בו את כל הלהטים והפיתויים שברומן רחב ניתן להכניס אט-אט.
הסופר אמנון שמוש ליקט 50 יוצרים, רובם מרכזיים וחלקם לא (אבל כמעט כולם כותבים נפלא), ובחר את מיטב סיפוריהם. התקבל כרך עב-כרס המעורר תאוות קריאה. מה גם שהוא באמת מכיל "תותחי כתיבה" ידועים: יהושע, עוז, עמיר, אפלפלד, בלס, מטלון, קניוק, קסטל-בלום ועוד.
אמנון שמוש, כבודו במקומו מונח. האג'נדה שלו כל כך זועקת מפעולת הליקוט שהוא ביצע. לאורך כל הקובץ ניתן לחוש היטב את הבחירה המובהקת שלו בסיפורים בעלי מסר לאומי, לעתים על גבול ה"לאומני". קחו למשל את סמי מיכאל, אחד הכותבים הביקורתיים יותר כלפי המפעל הציוני. שמוש דאג לבחור דווקא סיפור די ציוני שלו (תתפלאו, יש דבר כזה) על עלייה וקליטה. ולמרות כל זאת, שמוש ראוי להערכה אדירה על הבחירות הנפלאות שלו. בנוסף, אין יותר מדי סיפורים "אינדיבידואליסטיים" בקובץ. כמעט כולם "קולקטיביים" מאוד. ואם לא, אז הם לא נטועים בהווייה הישראלית המקומית (סיפורו של א"ב יהושע, למשל - "מסע הערב של יתיר"). אפילו הסיפור של דליה רביקוביץ', "השיפוץ", הוא לא אישי במיוחד.
לי ספציפית התאים הספר לשלושת השבועות האחרונים (של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות). יצא שקראתי את "העד" של שולמית הראבן ביום השואה, את "תפוחים בדבש" של יהודית הנדל ביום הזיכרון ואת "גאולה" של סמי מיכאל ביום העצמאות. נרטיבים רשמיים מושלמים לכל אחד מהימים הללו.
שבח נוסף על הקובץ הוא ההתמקדות גם בכתיבה מזרחית, ולא רק בקאנון האשכנזי.
בקיצור, קובץ מושלם למי שאוהב ספרות עברית. גם למי שלא מת על סיפורים קצרים (ז'אנר קסום וקשה כשלעצמו).
ראויים לציון במיוחד הסיפורים הבאים:
"העד" של שולמית הראבן; על הקונפליקט הקשה שבין ניצולי השואה הצעירים ובין הצברים בימים שקדמו להקמת המדינה. בדגש על ההדחקה של השמדת יהודי אירופה.
"רחשה אסתר" של חיים סבתו. הפנינה הזאת היא הדבר הראשון של סבתו שאני קורא. אין ספק שמעתה הוא על הכוונת החיובית שלי.
"מסע הערב של יתיר" של א.ב. יהושע. מי שמכיר את יהושע רק מהכתיבה המאוחרת שלו ומהרומנים הגדולים שלו יתקשה לזהות אותו בכתיבה המוקדמת הזאת שלו, עם המעין-סוריאליזם וניתוק מן הכאן והעכשיו. סיפור קסום.
"גולגולת צפה" של משה שמיר. למרות פסקת הסיום שמדגישה כמה מדובר במשה שמיר, המגויס, הלאומני. זהו סיפור שהוא מופת מבחינת בניית דמות ואווירה.
"נוודים וצפע" של עמוס עוז. הסיפור הכי טוב בקובץ. אפשר לנתח אותו שעות מכל כך הרבה זוויות: תרבותיות, פסיכואנליטיות, לאומיות ועוד.
"מרת גלזן" של דן-בניה סרי. על דעות קדומות והמחיר שהן גורמות. מעלה חיוך.
"השיפוץ" של דליה רביקוביץ'. קסם. על המלכודת הנוראה שבמשפחה.
"מזל תולה כביסה בחצר בית הוריה" של דורית רביניאן. אמנית הכתיבה.
"המצוד" של אהרן אפלפלד. הדבר הראשון שאני קורא שלו. סיפור עוכר שלווה ונפלא.
"הקמטר" של חנוך ברטוב ו"שבת" של אהרן מגד. מומחים בבניית תפאורה נוסטלגית, ללא הקיטש.
"כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן. על הופמן כל מילה מיותרת. תענוג.
"ג'ק רובינסון" של אמירה הס. פרוזה פואטית.
"בעיר התחתית" של שמעון בלס. הסיפור היחיד שחורג איכשהו מהאתוס הציוני הרשמי. אפשר לקרוא אותו בהקשר פוליטי מאוד רדיקלי.
וגם הסיפורים: "סבא זליג" של שמואל תומס הופרט, "קיץ ורוד" של ציפי שחרור, "סוביודיצה" של אורלי קסטל-בלום, "רשמקול וכלב-נחייה" של עוזיאל חזן, "חיות מחמד" של יעל הדיה, "מעבר לקיר" של בתיה גור, "ניקול" של יצחק בן-נר, "הילד החדש" של שולמית לפיד, "פרק זיכרון" של אמונה ירון ו"חומות" של אמנון שמוש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
ילדי פלא

ילדי פלא

מייקל שייבון

הכתיבה, על פי גיבור הספר "ילדי פלא", היא: "מצב המריחואנה המוכר שנע בין שמחה לפאניקה מוחלטת". בספר הזה, שהקדים בכמה שנים את הסרט "ביג לבובסקי", אך עוקב כמוהו אחר קורותיו של לוזר אמריקאי (או פוטנציאל לא ממומש) ממשיל מייקל שייבון המוכשר לא רק את הכתיבה לסוטול אלא את החיים עצמם. וכמו סוטול טוב, גם הקריאה בספר הזה מפתחת בקורא מנצ'יז אמיתי: לעוד מייקל שייבון.
הנה דוגמית: "משפחה צעירה ויפת-תואר חצתה את הכביש מולנו, זוג הורים בלונדינים רזים לבושים בחאקי ומשבצות, מוקפים בחבורה מסודרת של ילדים רובוטים בלונדינים וחמודים. שניים מהילדים נופפו בשקיות נוצצות של דגי זהב. השמש האירה את הקצוות המתנפנפים של שערם. כולם החזיקו ידיים. הם נראו כמו פרסומת לחומר משלשל."

הסופר הזה ידוע ביכולתו הנפלאה ל"ניים דרופינג" מפואר ולא מטופש או מופרז, וזה הישג לא מבוטל בכתיבה בת ימינו.

יש בספר כל כך הרבה סצנות שרק בשבילן שווה לקרוא אותו. אחת מהן היא סדר הפסח המרתק שגיבור הספר משתתף בו. ההגדה תיראה לכם אחרת...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
1967

1967

תום שגב

הרעיון לקחת שנה ולהעניק לה ביוגרפיה משלה, כאילו הייתה אדם או ארץ, הוא לא חדשני אך גם לא נפוץ במיוחד. ותום שגב עושה זאת באופן מרהיב, בעיקר בקצותיו של הספר. הוא בונה סיפור היסטורי עם "טענת מחקר" ברורה: ה"נפש" הישראלית סובלת ממניה-דיפרסיה, ורק כך יש להבין את הדיכאון של שנת 1966 וראשית 1967 לעומת האופוריה של אחרית 1967 ושנת 1968.
במחזהו של חנוך לוין, "את, אני והמלחמה הבאה" מנסות שתי דמויות למצוא הצדקות למלחמה, ומתוך הדו-שיח המגוחך עולה האבסורד הישראלי במלואו. לשנת 1968, עם גלי הלאומנות ששטפו אותה בעקבות "שחרור" השטחים, היה קשה לעכל מבע סטירי מהסוג הזה, והקונצנזוס היה ש"ניצחנו במלחמה כי אנחנו הטובים, החזקים, הצודקים". שגב מצביע על המאורעות שהובילו לתפישה הזאת - שכמובן התפוצצה לנו בפרצוף ב-1973.
הספר בנוי מפרקים המתרכזים סביב נושא כזה או אחר, ומפרט אנקדוטות שונות, חלקן "חשובות" וחלקן "שוליות", אך כולן יחד יוצרות תמונה מרתקת של המציאות הישראלית באותה שנה. החל מהמיתון של סוף 66', דרך תקופת ההמתנה, עבור במלחמה, ועד ראשית מפעל ההתנחלויות. כמה מהן מלמדות שמעט מאוד השתנה: את עיתון "הארץ" כבר בן-גוריון תקף כעיתון אנטי-ישראלי; כבר אז בחשו ראשי ממשלה ישראלים בפוליטיקה הפנים-אמריקאית; "ירושלים הייתה מפלטו האחרון של הפטריוט הישראלי: האשם את אויבך בפגיעה בירושלים - והרי אתה פטור מכל ויכוח נוסף איתם", אמר אורי אבנרי כבר באותה שנה; תדמיתו של שמעון פרס הייתה כבר אז של תככן נכלולי; המריבות הבלתי פוסקות בין הדרג הצבאי לפוליטי בעצם טשטשו כבר אז את הגבולות בין שתי הקבוצות; פוליטיקאים רבו ביניהם כבר אז על תצלומי יח"צ (אשכול מול דיין); ועוד ועוד ועוד.
בקיצור, ספר מרתק שגורם לך לחפש חומר נוסף תוך כדי קריאה על הרבה נושאים אחרים, ומעלה תובנות ללא הפסקה. מומלץ בחום, ולדעתי זהו ספר חובה לכל ישראלי המעוניין לדעת קצת יותר לפני שהוא מרהיב עוז להיות דעתן כל כך כשזה נוגע לדעה פוליטית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
בן-כושים

בן-כושים

ריצ'ארד רייט

"אילו היה איש לבן מבקש למנוע אותנו מלקבל עבודה מסוימת, או מליהנות מזכויות אזרח, היינו מקבלים דומם את דינו של החזק. אולם אילו ניסה לגזול מאיתנו עשרה סנטים עלול היה להישפך דם." "דינו של החזק" הוא סדר ההוויה המעוות של השחורים בדרום ארה"ב בעקבות המשטר הגזעני של מדינות אלו בראשית המאה העשרים. וזוהי גם אווירת הסיפור המיוחד הזה.
סיפור ילדותו של המחבר, הסופר האפרו-אמריקאי (הרבה לפני שנכנס המונח הזה) הנפלא ריצ'רד רייט, ממחיש כאן כמה שפלות הייתה מצויה בהוויה הגזענית המטורפת של דרום ארה"ב בשנים שקדמו לביטול חוקי ההפרדה הגזעית (חוקי "ג'ים קרואו"). השפלות הזו לא אוכלת רק את מי שנהנה מהמצב הגזעני הרע הזה, הלבנים, אלא בעיקר את נפגעיה העיקריים, השחורים.
בקטע מקסים בסיפור מתאר המחבר את רגע ההתוודעות האמיתי הראשון שלו להוויה של הלבנים. היה זה כאשר הוא נחשף סוף-סוף בגיל 17 לספרותם של הלבנים. מה שיפה ברומן האוטוביוגרפי הזה הוא שהוא עושה את אותו הדבר לקורא הלא-שחור והלא-דרומי: הוא מכניס אותו אל עולם לא מוכר, עולם שבו השחור תמיד יהיה דחוי, שולי וחסר-סובייקטיביות.
נקודה מעניינת נוספת בנוגע לספר היא התרגום שלו. הספר תורגם בידי נוח שטרן ב-1947. מדובר בתרגום חלוצי ומיוחד (שקצת משנה את רוח הספר המקורית, אך עדיין יש בו קסם רב). נוח שטרן עצמו היה דמות מרתקת וטראגית. על כך אני ממליץ לקרוא במאמר הזה: http://www.haaretz.co.il/misc/1.789428

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
כפר קאסם

כפר קאסם

רוביק רוזנטל

עד שנת 1966 חי המיעוט הערבי בישראל תחת מה שמכונה "הממשל הצבאי". עובדה זו עיצבה עמוקות את מערכת היחסים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. במסגרת הממשל הצבאי חיו תושבי הישובים הערביים תחת עוצר קבוע בשעות הלילה. ב-29 באוקטובר 1956, הוחלט להקדים את העוצר מן השעה תשע לשעה חמש. על הקדמה זו הודיעו למוכתר הכפר חצי שעה לפני הטלתו, בעוד רבים מתושבי הכפר מצויים במקום עבודתם ואינם יודעים על העוצר המוקדם. באותו ערב רצחו שוטרי משמר הגבול 49 אזרחים מתושבי כפר קאסם לאחר שמילאו פקודה לא חוקית בעליל אשר ניתנה להם ע"י מפקדי צה"ל בגזרה: על פי פרוטוקול בית הדין הצבאי ועדויות הרוצחים, הועמדו הקורבנות בשורות והחיילים ירו בהם - נשים, גברים, ילדים וזקנים. שנתיים לאחר האירוע נשפטו 11 ממבצעיו והעונש המרבי שהוטל במשפט היה 17 שנים בכלא (שהומתקו לאחר שנה בחנינה כללית). על המפקד הצבאי עצמו הוטל עונש סמלי בדמות קנס של גרוש אחד. האירוע הזה הותיר פצע עמוק שלא הגליד עד ימינו בקרב ערביי ישראל ושהפך למיתוס רב עוצמה. בצד היהודי, לעומת זאת, לא תפס האירוע משקל רב.
הספר יצא לאור בשנה האופטימית שקדמה לאוקטובר 2000, כשעוד האמינו פה בסיכוי לחיים אזרחיים שלווים ובקבלה אמיתית של ערביי ישראל אל חיק הישראליות. הספר הזה נועד להיות קובץ מאמרים לשימוש במוסדות חינוך ובצה"ל. איפה זה ואיפה אנחנו היום - כשראש הממשלה עולה לשלטון בעקבות שיסוי מצביעיו בחמישית מהאוכלוסייה של מדינתו. בימינו, "הדגל השחור, שהיה אמור לשמש כתמרור אזהרה מפני ציות עיוור והתבהמות, דהה כמעט ללא היכר".
הספר החשוב הזה זוכה אצלי לדירוג של 5 כוכבים ולו רק בגלל חשיבותו העצומה. ועדיין, מרבית המאמרים בו אכן ראויים לחמישה כוכבים. רובם מרתקים ומחכימים, בעיקר מאמריהם של רוזנטל (על אירועי הטבח עצמו), של מימון-שניצר (על ההיסטוריוגרפיה הישראלית ועיסוקה בטבח), של כבהא (על זו הפלסטינית), ושל קרפל (על מה קרה עם הרוצחים 30 שנה לאחר הטבח).
למי שמתעניין באירועי הטבח בגרסה "מרוככת" למערכת החינוך, ניתן לצפות בהרצאת היו-טיוב של רוביק רוזנטל על אותו ערב איום:
https://www.youtube.com/watch?v=-9ZJaLquloM

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
100  גאים

100 גאים

פול ראסל

למען האמת, ניגשתי לספר הזה בחשדנות ובפקפוק: ספר שהוא רשימה של מאה דמויות היסטוריות הומואיות. כל ספרי ה"רשימות" הללו הם כל כך ניינטיז. הם התאימו כמו כפפה ליד לאותן שנים של בניית זהות הומואית השואפת להיות בטוחה בעצמה. והספר אכן יצא לאור במקור ב-1995. בנוסף, יש לי בכלל בעיה עם רשימות "היסטוריות" כשזה נוגע להומואים: עצם הגדרתם של אנשים כ"הומואים ולסביות" לפני המאה ה-19 היא קצת אנכרוניסטית בעיניי. בעיקר לאור כתביו של מישל פוקו (שאגב, מופיע גם הוא ברשימה): אנשים שכבו גם עם בני מינם אך לא נשאו זהות מינית כזו או אחרת.
למרות כל זאת, הופתעתי לטובה. לא רק שהרשימה היא מפגן כוח מרהיב - מעל 400 עמודים של סיפורי חיים מרתקים - אלא שככל שאתה צולל לתוכה אתה מבין כמה רבים נוספים וטובים עוד היו יכולים להיות מוכנסים אליה.
הערה משבחת נוספת היא הייצוג המאוזן של הלסביות: 40 מתוך 60 מהדמויות ברשימה הן נשים שאהבו נשים.
ההיבט הגדול ביותר בספר הוא שכל פרק (המוקדש לדמות אחרת) מעורר בך רצון לגשת ולהיחשף עוד יותר למפעלה של אותה דמות: לסרטים שהיא ביימה, לספרים שכתבה, לשירים שחיברה או לאמנות שיצרה. מצאתי את עצמי רואה סרטים, שומע מוזיקה וקורא סיפורים קצרים דווקא תוך כדי קריאת הספר הזה. על כך שאפו ענק!
יש לי עם הספר רק כמה בעיות:
ראשית, למרות הודאתו של המחבר, הוא כל כך מערבי באופיו. אין כמעט שום אזכור לדמות לא-אירופאית או צפון-אמריקאית. שנית, גם בתוך התרבות המערבית ההתמקדות היא כמעט אך ורק בצרפת, גרמניה, בריטניה וארה"ב. כך נפקדות דמויות הומואיות חשובות כל כך מאיטליה, ספרד ודרום אמריקה. תחשבו על ספר שכזה שלא כולל את פדריקו גרסיה לורקה, פדרו אלמודובר, ריינלדו ארנס או מנואל פואיג.
ההערה השלישית נוגעת לעצם התרגום (והעריכה). מלאכת התרגום של ספר כזה היא מעשה חשוב, ועל כך יש לשבח את הוצאת אסטרולוג. אבל מדובר בתגום מסורבל, מוטעה וגדוש בשגיאות. פשוט תרגום רע. השיא מבחינתי היה בעיוותי השמות בתרגום: ליברצ'ה הפך ל"ליברייס", ארקנסו ל"ארקנזס". ואלו ממש לא הטעויות היחידות בספר. גם עריכת הלשון והתחביר לא משהו. אבל לא נורא. אחרי שמתרגלים הנאת הקריאה לא נפגמת כל כך.
ספר שמומלץ לכל הומו או לסבית שרוצים להיחשף קצת יותר ל"אבות האומה".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
אחרי החגים

אחרי החגים

יהושע קנז

"הסבל בוכה אצלכם מן הקירות ממש", הוא המוטו של הספר הזה בעיניי. דיוקנה של משפחה אחת, לא מתפקדת, ובקצוות גם דיוקנה של מושבה אחת במחצית הראשונה של המאה העשרים. אין ממש עלילה, יש רק תיאור חיים: וזה מה שכל כך גורם לקורא להזדהות; הרי החיים עצמם אינם עלילה, אלא רצף סתמי של התרחשויות. יהיה זה מוטעה למקם את הסיפור מבחינה היסטורית, חברתית או גאוגרפית, כי העלילה היא אוניברסלית בעצבות שבה. החיים עצמם של הדמויות עוברים בשיממון ובמנותק מאירועים היסטוריים הנרמזים ברקע. לכן מופתי בעיניי שעלילה כל כך לא "מגויסת" פורסמה כבר ב-1964.
מוקד הספר הוא המתח שבין המציאות הבינונית היומיומית ובין הטירוף האורב בכל רגע בכל מקום. התחושה העולה מיצירת המופת הזאת היא תחושה עכורה. וזו דווקא תחושה מענגת לקורא, תחושה המאפשרת לו להזדהות עם המציאותי ולא עם המומצא. הספר עצמו מקרין בוז לאותה בינוניות אך יחד עם זאת גם כמיהה בלתי פוסקת אל הרגיל ואל הסתמי (דמותה המרתקת של בת-שבע היא ההמחשה החיה לניגוד הזה).
משפטי הספר קצרים וקצובים, וזה לא רק מקל על הקריאה אלא גם יוצר תחושת ציפייה למשהו שיתרחש, אך דבר לא מתרחש בעצם - ושוב, עניין הבינוניות היומיומית: אחרי החגים כבר יקרה משהו; אבל דבר לא קורה בעצם.
זהו ספרו השני של קנז שאני קורא, כמעט עשר שנים אחרי שקראתי את "בדרך אל החתולים" (ספר נפלא נוסף שעוסק בבינוניות החיים ובדעיכתם האיטית). את האחרון תמיד מיקמתי בין עשרת הגדולים בספרות העברית. כנראה שלקנז יהיה מעתה ייצוג נוסף ברשימה הזאת אצלי, או לפחות בין עשרים הגדולים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי
נצחון

נצחון

ג'וזף קונרד

לעתים רחוקות מזדמן לאדם שאוהב לקרוא, ושכבר קרא לא מעט בעברו, לקבל שוב את ההזדמנות להיתקל בפעם הראשונה בסופר גדול במיוחד. בשלב כלשהו בקריאה אנחנו נוטים לחזור אל אותם סופרים שהוכיחו לנו שאנחנו אוהבים את כתיבתם או אל סופרים דומים להם.
למבוכתי אני מודה שתמיד רציתי לקרוא משהו של ג'וזף קונרד. זה פשוט אף פעם לא יצא.
החלטתי להתחיל דווקא באחד הרומנים הפחות נחשבים שלו, ולא לצלול ישירות אל "לב האפלה" או "לורד ג'ים". התוצאה היא תענוג.
הכתיבה של קונרד, למרות התרגום הארכאי בן ה-52 שנה, פשוט מענגת. הוא אחד הכותבים שיודעים לרדת היטב אל נבכי החשיבה הקולוניאלית ולצייר את העולם ה"שלישי" מנקודת מבטו של הלבן, עוד בטרם הפך לעולם השלישי, עוד בשלב שהיה ה"מושבות" של האדם הלבן. אפיון הדמויות וההקשרים החברתיים עשיר במיוחד (כל עוד מדובר על דמויות לבנות, כמובן. אל הלא-לבנים קונרד לא ממש טורח להקדיש תשומת לב, וחבל; אם הוא כבר מקדיש תשומת לב, אז היא סטראוטיפית במיוחד).
בספר הנוכחי, "ניצחון", מתוארת עלילה לא מורכבת, אך מותחת במיוחד. תחושת הסטרס העולה לאורך הקריאה לא עוזבת את הקורא, ומעטים הסופרים שיודעים ליצור תחושה כזאת בקורא ולשמר אותה כמעט עד לדף האחרון. בקיצור מומלץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי

ביקורות נוספות על "האמריקאי השקט"

האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

מעוניינים לקרוא ספר כתוב היטב בידי אחד הסופרים היותר מוכשרים במאה ה-20? אחד שיודע לכתוב ספרים על מלחמות או מתח באופן משכנע וטוב למדי כמו המינגווי,אז מה אם הוא אנגלי עם חוש הומור יבש ואין לו טיפת פאתוס או רגשנות יתרה
או שלא עולה לו קצף שוצף מהפה כשהוא מספר לנו בדרכו השקטה ומשכנעת כמה שרע למדינות דרום אסיה ובעיקר לויאטנם שם מתרחשת עלילת הספר בתחילת שנות החמישים.
ויאטנם היתה מושבה צרפתית אבל הפלא ופלא גם הסינים וגם האמריקאים היו מעורבים עד הגג במלחמות שם כשכל צד מושך לכיוונו ומשאיר נהרות של דם תמרות עשן בארץ השסועה.
על רקע המלחמה הקרה בין המעצמות בין האדומים למערביים הקפיטליסטים והויאטנמים הנמצאים בתווך מתרחש סיפור אהבה משולש המסמל יותר מכל את המאבק בין הצדדים ויאטנמית יפה
החושקת במערב (לא בהכרח בגבר מסוים אלא במה שיש לו להציע) האמריקאי "השקט" צעיר שהשקפתו והתערבותו מאחורי הקלעים בפוליטיקה המקומית בין הכוחות מביאה לאסון ובעיקר
לאפקט הבומרנג בסמליות ובהתממות הוא גוזל את "כבשת הרש" הויאטנמית לעיתונאי האנגלי בן דמותו של הסופר, המבוגר מכור לאופיום שמסמל את האדישות הציניות והחוסר רצון להיות מעורב בתככים ובפוליטיקה רק לסקר אותה.

האם העיתונאי יכול להישאר באדישותו ובחוסר מעורבותו, האם מעורבותו של האמריקאי הצעיר החתיך והמאוהב באהובתו של העיתונאי יצליח בכל המשימות שהציב לעצמו וגם לזכות בבחירת ליבו. האם הויאטנמית היא כלי משחק בין שני הגברים או אופורטוניסטית ממולחת שמחפשת את תועלתה האישית בכל מצב?
למצוא את התשובות לכל השאלות כדאי לקרוא את הספר המעניין
והמותח ולקינוח אפשר גם לצפות בסרט הטוב עם מייקל קיין
בתפקיד הראשי. בהנאה ובכיף.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אנקה
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

את האמריקאי השקט החלטתי לקרוא לקראת נסיעה קרובה לויאטנם כדי לקבל נקודת מבט נוספת על ההיסטוריה של המדינה המיוסרת הזו. ההיסטוריה של ויאטנם, כמו של מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה, היא היסטוריה מרתקת ועקובה מדם.

במאי 1946 חתמו הצרפתים על הסכם עם הו-צ'י-מין, ראש הממשלה מטעם תנועת 'וייטמין', שלפיו תהיה וייטנאם רפובליקה עצמאית במסגרת האימפריה הצרפתית המחודשת. הם הכירו בעצמאות וייטנאם, בתנאי שזו תתאחד בפדרציה עם לאוס וקמבודיה ותהיה חלק מהאיחוד הצרפתי. אולם המו"מ הנוסף על ביצוע פרטי ההסכם נכשל. ההסכם הופר ע"י שני הצדדים ופרצו פעולות איבה בין ארגון הוייטמין שנתמך ע"י העם, לבין הצרפתים שנתמכו ע"י הקיסר באו-דאי. בייחוד פרצו התנגשויות סביב כניסתם של כוחות צבא צרפתיים לצפון וייטנאם. הצרפתים הצליחו לחזור לשלוט בווייטנאם, לפחות להלכה. בנובמבר 1946 הם הפציצו את נמל האיפונג והרגו מאות ווייטנאמיים לאחר וויכוחים על אי בהירות במכס. סבלנות הוייטמין פקעה וב-19.12.46 פתחו בהתקפה כללית מחודשת, ובזה החלה מלחמה מרובת דמים שארכה שבע שנים וחצי. הו צ'י מין וכוחותיו נמלטו. תנועת וייטמין הוסיפה להופיע כעומדת בראש מדינת וייטנאם עצמאית ושלטה למעשה בחלקים נרחבים, בייחוד בצפון.

מלחמת הודו-סין התנהלה 15 אלף קילומטר מצרפת. השלטון בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היה יציב, הכלכלה ההרוסה ודעת הקהל הצרפתית אדישה למדיניות החוץ. בנוסף הייתה מגמה הכללית של דה-קולוניזציה של מעצמות. הצירוף של מוטיבציה נמוכה ודלות באמצעים הקשה על השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי להגדיר אסטרטגיית פעולה ברורה בלחימה בהודו-סין.

על הרקע הזה החלה מלחמת גרילה עקובה מדם: השלטון צרפתי נתבצר בסיגון ואילו בכפרים מנעו כוחות הוייטמין את השתלטות הצרפתים וערערו את הביטחון עד היסוד. למרות התמיכה האמריקאית ולמרות טיפוח אלמנטים לא קומוניסטיים, לא הצליחו הצרפתים להכניע את הו צ'י מין וצבאו שהכריז: "אתם יכולים להרוג לי עשרה אנשים, על כל צרפתי שאהרוג, למרות היחס המספרי - אני אנצח ואתם תפסידו".

את סיפור המלחמה הקשה בויאטנם מספר לנו גרהם גרין באמצעות סיפורם של מייקל פייל, טום פאולר ובחורה מקומית בשם פואונג, סוג של משולש אהבה שכזה שתמיד הופך כל סיפור למעניין ומרתק עוד יותר. פייל לוקח את פואונג מפאולר אם כי בצורה די ג'נטלמנית ולא שגרתית ואז הוא (פייל) נהרג. חשוב להבין, מדובר במציאות בה פצצות עפות מכל עבר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות, ודומה כי המצב רק הולך ומחמיר. אבל פייל לא נהרג במקרה, ותוך כדי תנועה עליליתית אנחנו לאט-לאט צוללים עוד יותר אל המציאות הרותחת, ואל הנסיבות שהביאו להריגתו.

גרהם גרין כותב יפה וגם בניית הדמויות בספר היא מעולה. בעוונותי זהו ספרו הראשון של גרין שאני קורא אבל לבטח לא האחרון. אני חייב להודות כי תוך כדי קריאת הספר ראיתי בדמיוני הרבה מאוד סצינות מסרטים על מלחמת ויאטנם, נושא שהתעמקתי בו הרבה מאוד בעבר.

מאוד העציבה אותי המחשבה כי לאחר המלחמה הזו בויאטנם ולאחר שיצאו משם הצרפתים, הגיעו האמריקאים והחלה שם מלחמה נוספת. ובכמה עשרות השנים שחלפו מאז נכתב הספר, חווה העולם כמה וכמה מלחמות נוספות אשר כולן חסרות תוחלת ועל כולן בעצם אפשר לכתוב סיפורים דומים. ואולי על זה בעצם נאמר כי ההיסטוריה חוזרת.

עוד נקודה ראויה לציון היא כי הספר שקראתי אינו זה המופיע בתמונה אלא זה שיצא ב-1985 ולמרות זאת לא חשתי בשום שלב כי יש בעיה כלשהי עם השפה או התרגום.

חמישה כוכבים ללא היסוס.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

אמריקאי שקט, סוג של אוקסימורון, בוודאי בימים אלו, ומסתבר שגם בעבר.

הספר מסופר מנקודת מבטו של תומס פאולר, עיתונאי בריטי שמצא מפלט בווייטנאם של ראשית שנות החמישים. המדינה נמצאת בשליטה צרפתית, לפני ועידת ז'נבה ופלישת ארה"ב. אולם הקולוניאליזם גוסס והשליטה רופסת. מאבק פורץ, בין הכוחות הסדירים (הצרפתים), החתרניים (הוייט מין) והמושכים בחוטים (ארה"ב), מאבק אליו נקלעים התושבים המקומיים.
פאולר, שמאס במאבק, מתמסר לאדישות בחיקה של צעירה מקומית. אולם הכל משתנה כאשר פייל, צעיר אמריקאי אידיאליסט, נכנס לתמונה.

פאולר, מסמל את בריטניה - קולוניאליסט שהתפכח והתעורר עם חמרמורת, המתבטאת בשילוב של קדרות והומור ציני משובח. הוא מודע להשלכות הכיבוש ובטוח ביכולתו שלא לבחור צד.

פייל, מסמל את ארה"ב - הקולוניאליסט שבפתח, מין תערובת משונה של פשטנות ורצינות, של תמימות ויומרנות. הוא אופטימי ואידיאליסט, ומתכחש לעובדה שהאידיאליזם שלו רומס אחרים. הוא מתעקש כי התערבות (גם בטריטוריה לא מוכרת), היא אפשרית ונחוצה. מתיאוריו של גרין, פייל מצטייר כבעל לקות חברתית מסוימת (התואמת לביקורתו).

פואונג היא ווייטנאם, יבשת בתולית ששני אדונים קולוניאליסטיים נלחמים עליה. הראשון מטעמים אידיאליסטיים של פטרונות, והשני מאנוכיות שהשלים עמה. פואונג עבורם היא כמו רכוש שיש להכריז על בעליו, כדי שיוכל להמשיך במורשת הקולוניאליסטית או לרכך את בוא קִצה.

גרין מעביר ביקורת גם על התקשורת בשעתו, על גניבת הדעת הכרונית שלה – האדרת הניצחונות (ע"י דוברי הצבא) וגניזת המפלות (ע"י הצנזורה). בחירת נרטיב והצמדות עקשנית אליו. בימינו קוראים לזה הטיית הציבור, או פייק ניוז.

גרין פורש בפנינו את השקפותיו אודות טיב המלחמה, קולוניאליזם ואהבה.
הספר עודד אותי להרחיב אופקים, להשכיל אודות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של ווייטנאם.

גם חוסר מעורבות הוא סוג של החלטה, הקשיבו לצו לבכם ובחרו עמדה.

ארבעה וחצי כוכבים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אור שהם
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

כשקראתי אותו עכשיו - לא הספר שאת כריכתו אתם רואים, אלא זה שיצא ב 2012 בהוצאת פן ובתרגומו של יואב כ"ץ - הבנתי כמה דברים שלא הבנתי כשקראתי אותו בעבר, בהוצאת ספריית הפועלים. הבנתי שהוא רלוונטי מתמיד. השפה המיושנת בספר שיצא ב 1958, קצת מסתירה. אבל סביר שגם השנים שחלפו מאז קראתי אותו לראשונה תרמו לתובנה הנוספת, וודאי גם המלחמות החדשות שהצטרפו אלינו מאז נכתב.

הספר מתרחש בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת בוייטנאם שיחד עם קמבודיה ולאוס היתה קולוניה צרפתית, הודו סין (לצרפתים יש שיטה שמקלה על ההתמצאות. למשל 90 זה בשפתם 4[פעמים]20[ועוד]10. לו הייתי לומדת חשבון בצרפת, בטוח הייתי מצטיינת...) הצרפתים קיבלו אותה בחזרה אחרי שנכבשה ע"י היפנים במלחמה, עם מחתרת קומוניסטית חזקה. בשנות החמישים הצרפתים ניסו למגר את המחתרת, ונגררו למלחמה מלוכלכת שהיתה קדימון למלחמת וייטנם הידועה לשמצה. מלחמה, כידוע, מעניינת אנשים - כתבי עיתונים מתקבצים להם בסייגון לדווח על מה שמותר להם, ובינהם פלאוור, כתב אנגלי שהוא גיבור הסיפור והמספר אותו.

האמריקאי השקט הוא פייל, שהוא סוכן של אחת הסוכנויות החשאיות, המגיע במלוא צעירותו התמימה לסייגון ושואף לשנות את העולם. מצוייד בספר (הדרכה) של דיפלומט אמריקאי הוא שואף להקנות לילידים דמוקרטיה, ובטוח - כדרך שאמריקאים בטוחים - שסגנון החיים האמריקאי הוא הסגנון הנכון והרצוי לכולם. הוא פוגש את פלאוור, מתאהב בנערה הוייטנמית איתה הוא חי, ובהתלהבותו הרומנטית הוא מגייס "עקרונות מוסריים" כדי להתמודד עם יריבו המבוגר ממנו בהרבה, והחכם ממנו בהרבה יותר.

הספר נפלא. הוא מתאר מלחמה שאנחנו מכירים את אחותה, בתה ונכדתה וכנראה נכיר עוד מקרוביה: מלחמה על טריטוריה, על תודעה, על אהבה על דרך חיים וגם על עצם הביטחון התמים של בעל הכוח שהכוח יאפשר לו להנהיג ולקבוע. הדמויות של האנגלי(ם) הציני, איש העולם הגדול והחכם מול האמריקאי(ם) הצעיר, נלהב ותמים כל כך שאינך יכול שלא לרחם עליו.
ואותם תמימים מתנפצים בכל פעם על המציאות (וייטנם, אפגניסטן, עירק כדוגמה) בה נלחמים למען מטרה שהם לא חכמים מספיק ולא לומדים מהנסיון להבין שלא יוכלו להשיג לעולם...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

המקום, וייטנאם, תחילת/אמצע שנות החמישים, נמצאת במלחמה מלחמת הודו-סין (הראשונה). מלחמה בין הצרפתים הקולוניאלים לבין הויטמין (סין) הקומוניסטית. בנוסף קיימים עוד לוחמי גרילה המעוניינים להפטר מהשלטון הקולוניאליסטי ולהשיג עצמאות.

גרהאם גרין בתיאוריו הריאליסטים מיטיב לתאר את הכאוס וההרג במלחמה זו. הוא נכנס לדקויות של אווירה , תרבויות שונות , והתענוג של הקורא. פאולר הינו כתב בריטי מבוגר, הנקרא לסקר את המלחמה בצפון וייטנאם, מתאהב בוייטנאמית בת 18 העונה לשם פאונג. פוגש בבר במקרה בחור אמריקאי צעיר ותמים בשם פייל, הצמוד לנספח הכלכלי (ג'ו). פייל מתאהב באהובתו של פאולר.
גרהאם גרין, אינו מחמיץ שום הזדמנות להבדלי התרבויות במפגשים בין שני גיבוריו המערביים. כמובן שעל הדרך נכנסת גם התרבות הוייטנאמית. ממש חגיגה. פה ושם הוא משחיל את ההומור הבריטי שעבורי הינו תענוג צרוף, כמו טכסי התה, הפתיח של הרומן.

גרהאם גרין מתחיל את הרומן בתמימות, והקורא נוטה לחשוב כי כולם תמימים , ונמצאים באיזשהי אי הבנה לגבי האירועים המתרחשים וההבנה לעומק של הגיבורים ועיסוקם. אט אט עם התקדמות הרומן , מסכת התמימות יורדת. מגלים אינטרסים, אהבות, חברות בין גברים, ופתאום משתחל לו אי שם בין הרגשות, המצפון. המעורר מחשבות ורגשות אשם.
מעולה. מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

שוב איש אחד בתוך מלחמה.
וכמו תמיד, בתחילת הסיפור, הכל ברור.
יש מדינה לשרת ואינטרסים לשמור וכל מי שיש בצד השני הוא אויב.
אבל הכל מסתבך תמיד, לא? כי אחרת היה משעמם. ומי שמסבך את הכל כמעט תמיד, הוא הלב.
כי הלב אוהב. וכשאהבה נכנסת לסיפור, פתאום לא הכל ברור, פתאום לא הכל סגור, ופתאום מה שהיה אסור ניתן להרהור.
גרהם גרין הוא לא סופר של פיצוצים, אקשן ומרדפי חוצות. כמו המינגווי, הוא טווה לאט תמונה מורכבת שיש בה את הכל, אבל בשקט. מניפולציות אכזריות עוברות לאיטן בסך, גורלות נחרצים שלא בחמת זעם והעיקר - עלילה מרתקת נטווית בין הדפים. ספר נהדר.

לפני 14 שנים•ליאור
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

לכבוד: מערכת סימניה
סימוכין: בקשתכם המופיעה להלן -
"אנא הקפד שלא לחשוף פרטים מהעלילה, ואם אתה עושה כך ציין זאת במפורש לטובת אלו שטרם קראו."
הנידון: ציון מפורש

א.ג.נ,
הנני מתכבד להודיעכם כי אין ביכולתי למלא את הבקשה המוצגת לעיל.
על כן תכלול ביקורת זאת את מירב הספויילרים האפשריים בהתחשב בחוסר המסתורין בספר.
עמכם הסליחה.

(אלו שטרם קראו, אני מקווה שאתם מעריכים. הכל לטובתכם.)

ובכן.
התקציר המטופש שמופיע כאן מדבר כנראה על ספר אחר. לגיבור שלנו קוראים אולדן ולא מייקל, פאולר - ולא פלאוור - לא ציני וגם לא אוהב אף אחד, והכוח השלישי אינו מסתורי כלל וכלל. באופן כללי זהו ספר נטול מסתורין. המוות קורה בעמוד הראשון.

פאולר, המספר שלנו, הוא כתב חוץ, יליד אנגליה, פרוד (אשתו קתולית ומסרבת להתגרש). יש לו מאהבת מקומית, פואונג, ומעט מאוד חברים. הוא מתאר את עצמו כאתיאיסט, ציני ולא מעורב. מובן שבסופו של דבר הוא מעורב.
פייל, הגיבור, הוא אמריקאי, שקט, תמים. תמים עד כדי כאב ראש לפעמים. עד היום לא ראיתי בתמימות דבר מזיק - מסורבל אולי, אבל לא מעבר לזה, לא משהו שיכול להוביל לרצח המונים - אבל גראהם גרין צודק. התמימות היא קטלנית. פייל מגיע למזרח עם תפיסה פשטנית מאוד: במזרח מתגוששים הקומוניסטים (בריה"מ) והקולוניאליסטים (אנגליה, צרפת). כל הארגונים הלוחמים מזוהים במידת מה עם זה או עם זה. מה שיציל את המזרח הוא כוח שלישי, ניטרלי, שישלוט למען העם ולא למען אחד הצדדים. הוא בוחר את הגנרל תה כמנהיג הניטרלי שלו. אלא מה? העניין לא כל כך פשוט כמו שזה נדמה לכם, כמו שאבא שלי אומר. העולם לא מתחלק לקולוניאליסטים וקומוניסטים, וגנרל תה הוא ניטרלי בדיוק כמו הארגונים הלוחמים האחרים. כלומר, גם הוא שופך דם, גם לו לא אכפת מאזרחים, גם הוא - אם יגיע לשלטון - ישליט טרור במדינה. כל ההבדל בינו לבין הוויט מין למשל הוא, שהוא מקבל סיוע אמריקני, בזכות פייל. מה שרק הופך אותו למסוכן יותר.
יש עוד הרבה דמויות בסיפור, אבל למען האמת הן לא כל כך קריטיות. אפילו לא פואונג, שפאולר ופייל מעוניינים בה שניהם. הסיפור הוא אחר לגמרי. זו לא מלחמה על אישה. זו הבנה איטית של פאולר את מה שפייל יוצר. וכשהוא מבין, ומסייע לרציחתו, הוא לא עושה זאת מתוך קנאה ולא למען האהבה, אלא מתוך ראייה רציונלית של העתיד לקרות, ומתוך נקיטת צד. הצד שמבקש להמעיט בהרוגים.

זה ספר ששמו מתאים לו להפליא. זה בדיוק מה שהוא - שקט. המרקם שלו חלק. המקצב אחיד וקל. נושאים קשים לעיכול מוצגים בו בצורה כנה מאוד ושקטה מאוד. ויש לו סוף טוב - אם אפשר לקרוא לזה ככה - ושקט.


איזה שקט, כתבה תרצה אתר, איזו עיר עצובה.

לפני 11 שנים•אריאל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

במלחמה יש את הלוחם כי הוא חייב, יש את האידיאליסט ויש את המפוקח. האידיאליסט, בדיוק כמו הרוצחים בשם הקומוניזם/קפיטליזם/ציוניזם/ נאציזם/פשיזם/נצרותיזם ואיסלמיזם, מגיע בקלות למעשי טבח "בשם הדמוקרטיה". הוא לא רע. הוא הבן אדם הכי נאיבי ונחמד שיש. הלוחם הוא לוחם ויש לו מטרה אחת: להשאר בחיים. והמפוקח, משקיף על הכל, בוחר בהומניזם, בחור לא להאמין לכלום חוץ מלדיבר "לא תרצח" ולבסוף נוקט עמדה בלתי נמנעת..
הכרתי מפוקחים אבל הכרתי יותר אידיאליסטים ולוחמים. המפוקחים הרבה פחות נחמדים, אבל הם הכי צודקים ובסופו של דבר, הם התקווה שלנו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

מאת גרהם גרין

הביקורת של יוסי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסי
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“במלחמה יש את הלוחם כי הוא חייב, יש את האידיאליסט ויש את המפוקח. האידיאליסט, בדיוק כמו הרוצחים בשם הק”

10/10
ביקורות על האמריקאי השקט
הבאה
אין ביקורת הבאה