הספר היה טוב ומעניין

בניגוד לספר הראשון שעובר כל הזמן בין עבר והווה, כאן הכל בהווה והיא מדי פעם נזכרת מה קרה בעבר, זה יותר נחמד לקרוא על זה ככה.
העלילה קשה לקריאה בגלל הסיפור, לחשוב שנערים, ילדים, מתנהגים ככה, מרשים לעצמם וגם התנהגו ככה בהמשך כשהם מבוגרים.
הדמות של קימי, לאורך כל הספר קשה לגבש דעה, מצד אחד מרחמים עליה, מצד שני כשמבינים מה רמת המעורבות שלה בכל החבורה הזאת קשה לרחם עליה וקשה שלא לחשוב שכל מה שקרה לה מגיע לה.

הסוף היה קצת לא מספק, צריך היה סוג של סגירת מעגל, לפרסם את השמות שלהם, שכולם ידעו מי הם ומה הם עשו.

אבל הספר היה טוב ומותח ובגלל הדמות של קימי קשה היה לדעת מתי ייגמר ואיך. אז שווה לקרוא

זה היה יום שמשי וחם. יום שישי, לפני שבע שנים. עמדתי ליד שער הגן של אחד מילדיי ולידי עמד יעקב אלפרון. הוא חיכה לבת שלו. תוך כדי ההמתנה בצוותא, הוא זרק משהו על ארוחה שהוא הולך לבשל כשיחזור הביתה וחייך את החיוך השפָמי העקמומי שלו. חייכתי בחזרה. הסתכלתי עליו, על העיניים הקטנות החודרות שלו, ואמרתי לעצמי: "על מי את עובדת? עומדת ומחייכת לאלפרון כאילו אתם בסט באדיס? הרי כל מה שאת רוצה עכשיו זה לברוח מכאן. משקשקת מפחד שמא יבוא איזה נקמן מאיזו כנופיה וירסס צרור מאיזה M16 מקוצר, וייקח גם אותך."

ימים ספורים לאחר מכן, הרכב שלו התפוצץ, יחד איתו, בדרך הביתה מתל-אביב.
אני זוכרת את הזעזוע שעבר עליי. לא משנה מה הוא היה, מה עשה והאם מגיע לו או לא מגיע לו – הבנאדם אשכרה עמד לידי, חייך ורצה לבשל ארוחת שישי. הוא לא היה סתם כותרת שיכולתי לנפנף מעליי, לגחך ולהמשיך הלאה.

תמיד נוח יותר שהרעים יישארו רעים והטובים ימשיכו להיות טובים. קל יותר לקטלג ולהדביק תוויות. לא תמיד זה מתאפשר.
גם בספר הזה, ממש ניסיתי להישאר בצד הבטוח והנוח. מראש היה ברור שיש רעים, חבורה של חלאות אדם עשירים ומנוונים שמחפשים "ריגושים" ומקימים סוג של מועדון רציחות וצייד אקסקלוסיבי - זה מתחיל בסרטים אלימים, הסנפת קוקאין עד מחיקה והתפרעויות וממשיך בהתעללות בחיות ובאנשים מזדמנים וחסרי ישע: "הכאה, השפלה, כפייה – כל מה שקרא תיגר על המוסר הקונבנציונלי". הכל הולך לפי הספר (תרתי משמע) ולא צריך להתאמץ כדי לשנוא את המנוולים...עד שמגיע הקטע של מלכת החבורה, קימי.

גם אם נניח לרגע שיוּסי אדלר אולסן הוא צייד ואני נפלתי קורבן למלכודת הרגשית שלו, זה לא משנה. אין אפשרות לשכוח את קימי:
ושלא תטעו. היא הייתה רעה. מאוד. אבל היה בה עצב תהומי וריקנות איומה שנכפתה עליה ורצון עז לנקום את נקמתה בכל מחיר – משהו שבהחלט אפשר להזדהות איתו. פשוט לא יכולתי לנפנף אותה מעליי ולהמשיך הלאה. והצרור הקטן שהיה כל עולמה, הדבר היחידי שהחזיק אותה בחיים...קשה מאוד לשכוח מה היה בתוך הצרור הקטן הזה...

ספר מתח שכמעט נטול מתח קונבנציונלי אבל עמוס במתח נפשי ומספר סיפור אנושי מצמרר שחודר עמוד לוְרִיד.

"בית הכפר בלט מעל האגם. לא היו הרבה נכסים כמוהו בסביבה. הוא היה מהסוג שגורם לכל מה שסביבו להתייקר במידה ניכרת. קארל העריך את שוויו ב-40 מיליון קרונות לפני ששוק הנדל"ן נפל קרס. בימינו מקום מהסוג הזה הוא פחות או יותר בלתי ניתן למכירה. בכל זאת, הוא חשד שהבעלים שלו הצביע לאותה ממשלה שיצרה את התנאים לשפל הכלכלי הזה מלכתחילה. אבל מה זה משנה, הכל מילים בכל מקרה. אורגיית צרכנים שבעקבותיה מגיעה כלכלה אינפלציונית. מי פה שם על זה קצוץ? הכל אשמתם של האנשים עצמם."

ספרות מתח סקנדינבית היא דבר חם. או לפחות היתה הדבר החם בשנת 2014. המתכונת הבסיסית של בלש, שועל בודד או איש משטרה מתוסכל, שעסוק במקביל בחקירת מקרה רצח ובטיפול בבעיותיו האישיות או בנפתולי המבוך ההיררכי של עולם העבודה, מקבלת טוויסט מעניין כשהיא קורית בצפון אירופה. הנופים הקפואים, השמות הבלתי אפשריים ומנות גדולות של אלכוהול הופכים את כל העלילה לאטרקטיבית יותר עבור הקורא ישראלי, וההצלחה מובטחת.

קארל מרק הוא שם סטנדרטי. נטול עיצורים סקנדינבים קשים להגייה. הוא עובדת במשטרת דנמרק וממונה על מדור קיו, שעניינו עיסוק בתיקי עבר לא מפוענחים. לעוזר שלו קוראים אסד, שזה לא רק שם פשוט להגייה, אלא גם מראה על חוסר מעוף של הכותב. כי נניח שיש לך פליט סורי שמשתלב במשטרה והופך להיות העוזר של הגיבור, ברור שחייבים לקרוא לו באותו שם של הרודן שממנו הוא ברח. אולי הקורא הדני יתקשה לעשות את הקישור הזה. נוכחותו של אסד מעלה את מפלס מחצלות התפילה ומדללת משמעותית את מפלס האלכוהול לטובת תה סמיך ומתוק.

אל שולחנו של מרק מגיע תיק ישן, אח ואחות נרצחו בביתם לפני עשרים שנה. כשהוא ואסד באים לראות את זירת הרצח הישנה, הם מגלים שנשתלו בה רמזים, כנראה במיוחד עבורם. הסקרנות מתעוררת והם מתחילים חקירה, ומגלים עד מהרה שכנראה העירו כוחות גדולים וחזקים באליטה הדנית. כך נקטעת החקירה הרשמית והיא נמשכת בסתר בלבד. בעוד קארל ואסד מגששים באפילוה, הקורא לומד על מבצעי הפשעים והנסיבות, וזה הופך את הספר למותחן פסיכולוגי.

מבחינתי הספר כתוב בשפה זרה. אמנם התחלתי בספר שני בסדרה, אבל אני לא חושבת שזו הבעיה. גם לא התרגום מהשפה הדנית שוברת את השיניים. משהו בתחביר, בארגון המשפטים והמחשבות לא הסתדר לי בראש. זו היתה עבודת פיענוח קשה לארוך כל הספר. הבנתי מי עושה ומה עשה, אבל כל הפסקאות המקשרות, אלה שעושות למעשה את הספר היו מבחינתי צופן לא ברור. אני חוזרת לנסבו.

הספר השני בסדרה. לדעתי הוא הרבה פחות טוב מהראשון, מה גם שכבר מתחילת הספר יודעים מי הרעים, דבר שפוגם במתח.
מומלץ לקרוא קודם כל את הראשון, כדי להבין טוב יותר את מערכת היחסים בין הגיבורים.
הנושא שמחבר הספר מרבה לעסוק בו הוא הרוע האנושי- מה מזין אותו, מה הערוגות שבהן הוא צומח והאם הוא ניתן לשינוי.

שורה תחתונה- לא חייבים לקרוא.

קרל מרק ועוזרו אסד מתמודדים בשתי גזרות: מול מפקדיהם שלא מאמינים במה שהם עושים ומול תעלומת רצח מלפני 20 שנה וכנופיה של בני טובים אשר ברבות השנים הפכו כולם לאנשי עסקים מובילים בדנמרק אך עדיין שומרים על אחדות וגיבוש ועל סודות אפלים. ספר בהחלט טוב, פחות מאשר קודמו בסדרה "אשה בכלוב" (דרך אגב ראיתי את הסרט שהופק בעקבות הספר והוא בהחלט ראוי). לחובבי ספרות המתח הסקנדינבית - עוד אחד בז'אנר אשר בהחלט עומד בציפיות.