האנושות הוכחדה. אדם אחד, בחור ממוצע למדי בשם קלווין כהן, הוא היחיד ששרד. מה עושים עכשיו? איך חיים בעולם ריק, או כמעט-ריק?

כהן, חוקר מאובנים ויהודי מתפקד-למחצה, לא יודע מאיפה זה בא לו. הוא לא כל כך מבין למה הוא שרד, או מה עליו לעשות, אך הוא מחליט לחיות. הוא רוצה לחיות - על אף שאיבד הכל. למעשה, הוא נלחם לחיות, ודורש זאת גם מאלוהים. בנקודה הזו הוא צריך להתחיל לחשוב על שאלות שאנחנו לרוב מדחיקים. מהי משמעות החיים בעולם ללא בעלי חיים? איך יעביר את הזמן הרב שנותר לו? היכן יגור, כיצד ישרוד מצד אחד ולשם מה ישרוד מצד שני? האם עליו לקיים את רצון האל, או את צווי ההישרדות?

כל שאלות היסוד הפילוסופיות על אמונה, משמעות ומוסר הופכות רלוונטיות הרבה יותר בספרו של מלמוד, והופכות למעין פרק נוסף בסיפור בריאה אלטרנטיבי, שמרגיש קמאי ובדיוני בו זמנית. מלמוד טווה סיפור מרתק מפני שהוא לא צפוי בעליל - אין לדעת מה יצוץ בעולם שעבר שואה גרעינית. זה לא סיפור מדע בדיוני, אלא סיפור פסיכולוגי עמוק, על אדם שמנסה לברוא לעצמו עולם במקום אחד אחר שחרב, ומגלה שלא כל כך פשוט לקחת את הפיקוד על אמות המידה המוסריות בעולם החדש, או להיות מודע לנקודות העיוורון שלו-עצמו.

סיפור שמעורר מחשבות יותר מכפי שהוא נתון תשובות, ומזכיר עד כמה גבולות התבונה האנושית הדוקים. היכולת שלנו להבין את העולם ואת דרכיו, כל שכן לברוא מציאות על פי שאיפותינו - מוגבלת, בראש ובראשונה על ידי טבענו, וגם על ידי יחסינו עם האחרים סביבנו.

הספר (הנחמד!) של פרופ' לניאדו אינו ספר של ממש, בעיני - כמובן, ניתן לטעון שכל טקסט כרוך הוא ספר, וזה אומנם נכון מבחינה פיזית - אך מבחינה מבנית הטקסט דומה יותר לאלבום שמאגד פרקי-חיים שונים לצד קישוטים אהובים (במקרה הזה, אנקדוטות והירוגליפים), ללא החוט אשר שוזר אירועים מנותקים לכאורה לכדי סיפור קוהרנטי אחד, סיפור שגיבורו ההרואי (יותר-או-פחות) מתמודד עם אתגרים הקשורים זה לזה, מונע על ידי רצונות שמכוננים את חייו ואת רגשותיו, את מעשיו ואת תקוותיו (Fac et Spera). בקצרה, אישיותו לא נחשפה כאן. ואולם, 'דמות הרופא' הכללית דווקא כן, לפחות על פני השטח - כמו שדמות הבלש מאופיינת דרך סיפור בלשי, כך גם סיפוריו של רופא, מנותקים זה מזה ככל שיהיו, מציירים קווי מתאר של דמות - דמות אכפתית, נבונה, חזקה, ישרה ומעט צינית (בכל זאת, קשה להיות רופא) שצריכה לתמרן בסבך של עניינים פוליטיים, כלכליים, משפטיים ופסיכולוגיים תוך מחויבות אתית יסודית לטובת המטופל ולטובת החברה כולה.

אף שלניאדו אינו חולק עם הקוראים את מבט-העל על חייו, עלילותיו מעניינות, מדהימות-לעתים ומבדרות ברובן (הישג לא מבוטל לספר שמתאר חוויות של אדם שנהיה רופא בגיל צעיר, והקים את מחלקת טיפול נמרץ לחולי לב). קראתי את הספר במסגרת הכנות למיונים ללימודי רפואה, ובמישור הזה הוא לא תרם או תאם לציפיות שלי - אין בו תובנות עמוקות לגבי חיי הרופא או מחויבותיו. לצד זה, הסיפורים מהנים לקריאה ומלמדים לא מעט על חיי סטודנטים לרפואה בעבר ועל סוג הסיפורים שרופאים חווים. אפילו רשימות של עצות ודגשים שהוא מצרף בחצי-צחוק (למשל, איך לגרום לעמיתים למקצוע להתייחס אליך כבעל-הדעה) מלמדות דבר או שניים על דינמיקות בין רופאים. הפנינים האמיתיות שבספר (יומן?) הן סיפורים שקשורים לאופיו הייחודי של לניאדו, ולא לאותה 'דמות רופא' כללית - מעשי שובבות כאלה ואחרים, מפגשים עם אנשים מרקעים מגוונים וסיפורי-הצלחה כגון הקמת המחלקה. לכן, על אף שהספר לא סייע לי להתנסות בנעלי הרופאה או ללמוד דבר מה מהותי, אני יכולה להמליץ עליו לכל מי שמעורב בתחום הרפואי - פשוט כי כיף לשמוע סיפורי חיים-של-אחרים.

תמהתי קלות מדוע לא התחברתי לסיפורו הקצר של רות. היו בו מספר חידודים שנונים, כמה תיאורים יפים ומבנהו האלגורי העביר מסר - או, ליתר דיוק, אבחנה אתית מן הסוג הדרוש לנובלה קצרה מעין זו. אולם היכן הסתתר הרגש, היכן אותה עוצמה שקטה? אף כי נכרו מספר הזדמנויות בידיו של רות לפנות למשעולי עלילה שטווה, הסיפור אינו מתמיד דיי הצורך באף אחד מהם. כל אותן הזדמנויות בלתי ממומשות לפצוח בטיולים המסקרנים של עולמות הבדיון, כמו נזנחות על סף השביל - חרף העובדה שבלב נחרטת תמונתו הנצחית של הים הנכסף. לפחות בכל האמור בספר זה, רות, כגיבורו, הינו סוחר שלא יצא מעירו; סופר שלא חווה את מחוזות הרגש העז. לצערי סיימתי את הקריאה עם הטעם המר, אותו גם תיארה חמדת לפני, שבסיפור שהלך שבי אחר התבנית והצורה; מכר את נשמתו לשטני פס היצור, וטבע - עת ניסה להקשיב, לבסוף, למשאת נפשו.