אדם עני בשם ז'אן ולז'ן גונב לחם ונתפס בידי רשויות החוק. בהתחלה הוא מקבל רק כמה שנים אבל אחרי ניסיונות בריחה הולכים ונשנים והוא מקבל 19 שנים. בסופו של דבר הוא משתחרר מנודה ומריר והאדם היחיד שנותן לו מקום ללון בו זה ההגמון המקומי. בהמשך ז'אן עובר שינוי פנימי והופך להיות אדם טוב ונדיב ומתעשר ומשנה את שמו ומשתקע בעיר מסויימת בצרפת. ובהמשך הסיפור נהיה עצוב יותר ויותר ומרתק. ז'אן שמעולם לא היו לו ילדים משלו מאמץ ילדה קטנה ואומללה בשם קוזט, אימא שלה מתה, המשפחה המאמצת שלה מתעללת בה ורק רואה בה טינופת ומשרתת ולא יותר מזה. הוא מציל אותה מהחיים הנוראים הללו ומעניק לה חיים חדשים אבל הסיפור לא מסתיים כאן. ספר עצוב שמדבר על נושאי העוני, הפערים בין העשירים והעניים, אהבה, הורות. קצרה היריעה מלתאר כל מה שהולך בספר. הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי.

לעלובי החיים הגעתי בדרך מאוד לא שגרתית: דרך קומדיית מצבים טלוויזיונית. הסדרה שאני מדבר עליה, "המקום הטוב", מתעסקת רבות בשאלת גיהינום-גן עדן, ובהבדלים בין טוב לרע - כל זה תוך הומור מטופש ומשובח כאחד, ועלילה סוחפת. באחד הפרקים אחד השדים מהגיהינום מקריא בנונשלאנטיות מוחלטת את חוות דעתו על הספר "עלובי החיים", אותה נדרש לכתוב במסגרת שיעורי פילוסופית המוסר שהשתתף בהם בתקווה להימנע מעינוי נצחי (הפרטים מסובכים, ועדיף לצפות בסדרה). הנה לכם הציטוט המדויק של הפסקה הראשונה של חוות דעתו של שד נצחי וכל יודע מהגיהינום על הספר:

"כולם בסיפור הזה גרועים, ומקומם במקום הרע [כלומר: גיהינום]. הגנב הוא רע, השוטר שרודף אחריו הוא רע, כל הפרוצות הבכייניות הן רעות. כמו כן, כולם צרפתים, כך שהם הולכים למקום הרע באופן אוטומטי. אני באופן אישי יודע שוויקטור הוגו נמצא במקום הרע, מעונה. הוא גם נמושה אמתי. אם אחת ממפלצות הלבה אפילו מתקרבת לבחור, הוא כזה: 'לכל הרוחות, הרטבתי את מכנסיי'."

יוצא שאחרי כל ההמלצות והשמועות ששמעתי על הספר הזה, ההחלטה הסופית שלי לקרוא את הספר הגיעה אחרי שצפיתי בסדרת טלוויזיה. מילא.

הספר הוא קלאסיקה. הוא עובד לבמה, ואפילו לסרט קולנוע, שאותו ראיתי - לאחר שקראתי את הספר כמובן (מחשבותיי על הסרט: מותר לוותר). האם העובדה שמדובר בקלאסיקה הופכת אוטומטית את הספר לטוב..? נו... כמובן שלא. לא שאני מנסה לומר שהספר לא טוב, אבל... זה בכל זאת ספר שנכתב לפני מאות שנים. הגיוני שקורא צעיר מודרני (כמוני, למשל) לא ממש יתמצא בחוקי הספרות שהיו רלוונטיים אז. ראיתי ביקורת נהדרת פה באתר של cujo על הספר, שבה הוא משווה את הקריאה בספר לביקור בטירה עתיקה: זה יפה, נפלא, מלא בהוד וביראת כבוד, אבל... טוב, הצנרת לא עובדת, אין שירותים בבית, הוליונות אכולים מעש, והמדרגות חורקות בכל פעם שדורכים עליהם. זאת, לדעתי, ההשוואה האולטימטיבית, והמסכמת ביותר את התחושה שלי לגבי הספר הזה.

קראתי אותו בתוך יומיים. באמת שלא ציפיתי לזה. "עלובי החיים" היה נשמע כמו משהו כל כך גרנדיוזי ומוגזם, שעד עכשיו פחדתי בכלל להתקרב אליו. אבל, תוך שבת אחת ויום ראשון אחד, צלחתי אותו. בשבת קראתי עד חציו, ובראשון סיימתי. לדעתי, עצרתי בדיוק באמצע שתי המערכות של הספר (ולכן אני מאמין שהסיפור הזה ככל הנראה עובד טוב בהרבה בתור מחזמר - חבל שלא יצא לי לראות אותו...). לדעתי, העצירה וההבדלה שעשיתי בין שני החלקים של הספר מחלקת גם את חוויית הקריאה שלי לשתיים, כאילו קראתי שני ספרים. את החצי הראשון אהבתי, מאוד - חריקות והכל. הוא אפל, קודר, נוגע ללב, בר הזדהות, פנטסטי, מעורר תהיות ומחשבות על החיים, על העוני ועל העלובים שבינינו. אני זוכר שאחרי קריאה רצופה של כמה שעות יצאתי לטיול קצר בחוץ, כדי לנסות לנקות קצת את הראש. במשך כל הזמן הזה חשבתי על עצמי, על החיים שלי, על החיים של אנשים שאני מכיר, על עוני, עושר, השאלה האם החיים הוגנים או לא, למה יש רע בעולם... חפירות מעין אלה. אני אוהב שספרם גורמים לי להתפלספויות כאלה, וזה בדיוק מה שציפיתי לו מהספר הזה. דמותה של פנטין הייתה טרגית להפליא (אגב, שווה לראות את הגרסה הקולנועית רק בשביל ההופעה שנותנת שם אן האת'וויי בתפקיד פנטין), ז'ן ולז'ן היה מעניין, משתנה, מתבגר,; הלב שלי ממש פעם במתח לקראת המשפט הקרב, ולא יכלתי שלא לשאול את עצמי, בסצנה בה הוא מתלבט האם להסגיר את עצמו, מה אני הייתי עושה. אפילו החצי נבלים חצי אתנחתאות קומיות - בעלי הפונדק תרנדייה - היו מרושעים בצורה שכיף לקרוא, ושנאתי אותם בכל נימי נפשי. היספור קלח, והיה לכל מה שקיוויתי למצוא בספר הזה.

ואז...

דבר ידוע הוא שבכמעט כל מחזמר בעל שתי מערכות יש חלוקה מאוד ברורה בין הסגנונות שלהן: המערכה הראשונה יותר עליזה וקצבית, ונועדה לשמור את הקהל במקומותיהם ולהכניס אותם לסיפור, בעוד המערכה השניה בדרך כלל מעט יותר אפלה ולוקחת טון יותר רציני, כשהקהל כבר מושקע בתוך הסיפור.
כאן, ובכן...
טוב, טכנית זאת לא הצגה, ואלו לא שתי מערכות, אבל אני מאמין שאם צריך לחלק את הסיפור הזה לשניים, זה יהיה ברגע שבו ז'ן ולז'ן וקוזט עוברים לגור במנזר. מהרגע הזה והלאה הסיפור מתרחש כמה שנים בעתיד, והוא עוסק בנושאים כמו אהבה, אידיאולוגיה, מהפכות והסטוריה צרפתית. או...קי... זה בא כמעט משום מקום. אבל, בסדר, אני פתוח לרעיונות חדשים ולדמויות חדשות. למרות ש... הסופר יוצא מנקודת ההנחה כי הקוראים מכירים את המהפכה, ויודעים טוב מאוד למה ואיך היא פרצה. ואני... לא. מצטער. קשה לי קצת להזדהות עם מהפכה שאני לא יודע עליה כלום. הם רוצים להפיל את המלוכה... נו, שיהיה. הנושא המרכזי הזה לא תפס אותי. אני מניח שבמחזמר העבירו את זה אולי קצת יותר טוב - עם שירים זה קל יותר - אבל כאן הרגשתי ניתוק מוחלט מכל מה שקורה בסיפור המסגרת הזה. אבל זה לא כל מה שאנחנו מקבלים כאן - סיפור האוהבים הצעירים בין קוזט הצעירה החיה עם אביה המאמץ ז'ן ולז'ן בבידוד, ובין מריוס, בחור מהפכן שחולם להביס עם חבריו את השלטונות.
איזה קשקוש בלאבוש של רומנטיקה.
לדעתי, אם יש פגם אחד גדול בספר הזה, הרי הוא סיפור האהבה המטופש שלהם - אפילו יותר מהתיאורים הארוכים על מהפכת יולי.
העניין הוא שהם מגזימים על כלום. מריוס נותן לקוזט את הבטחתו שבמידה והיא תלך, הוא ימות. אני מצטער, אני יודע שאין לי ממש למה לצפות כשמדובר בספר מהתקופה ההיא - אבל באמת?! הקשר הזה לא מבוסס על כלום. מבט אחד בפארק, והמריוס הזה מאמין שהוא ימות אלמלא ימצא אותה. הם מכירים בקושי שבוע, והתאהבו נואשות רק על סמך המשיכה הפיזית בניהם - קשר שכזה לא נמשך למשך הרבה זמן, וכל הגזמה גרנדיוזית שכזאת שמיוחסת לקשר שכזה נראית בעיני מגוחכת ומטופשת. כלומר, קוזט גדלה בבית מתעלל בעוני מחפיר, יתומה, גרה עם זר מסתורי שהציל אותה. מריוס הוא בנו של ברון אצילי, גדל אצל משפחה הרוסה, חי בעוני, מהפכן. הן דמויות כל כך מעניינות! יש להם כל כך הרבה על מה לדבר! יש בניהם הרבה במשותף, זה יכול לעבוד..! ובכל זאת, הוגו לא רואה לנכון לשתף אותנו בשיחותיהם האינטימיות, שנראה היה שנכתבו שם רק כדי "לצאת ידי חובה" וכדי שלא יגלו חלילה שמדובר בעצם בקשר שכולו אמירות מפונפנות אבל כולו ריק מתוכן. התיאור שלו טוב, בגדול, ויש לו כמה משפטים טובים על אהבה או משהו כזה, אבל לעזאזל... השניים האלה מעצבנים אותי. זה היה פספוס, מבחינתי. הסיפור הולך לאיבוד בתוך ים ההיסטוריה, קשקושי המהפכה והרומנטיקה המוגזמת שלא לצורך. כמו כן, בעלי הפונדק לשעבר חזרו, והם הרבה פחות מרשימים משהיו בתחילת המחזה - אה, אני מתכוון, ספר. פה הם הרבה פחות מרשימים או מאיימים, ובסופו של יום הם לא יותר מפושעים קטנים. זה מעט מאכזב, אני ציפיתי לנבלים גדולים יותר.

טוב, זה לא ממש הוגן: הם בכלל לא הנבלים פה. האנטיגוניסט העיקרי והמרכזי ביותר הוא ז'בר - אבל עליו לא דיברתי, משום שרציתי לשמור את הטוב ביותר לסוף. ז'בר הוא בהחלט אחד הפרטים המעניינים ביותר בסיפור: המוסריות שלו היא מוחלטת, הוא איש החוק בכל נימי נפשו, ובכל זאת - ואולי משום כך - הוא האדם השנוא עלינו בספר. האישיות שלו מוכרת לכולם, המון ז'ברים מסתובבים ברחובות, ובתוך הלבבות שלנו. הקונפליקטים וההתחבטויות שלו הם נפלאים, וכתובים בצורה חלקה שמאפשרת להזדהות בקלות עם הנבל הראשי שלנו, וזה לדעתי מרשים מאוד. כיף לקרוא אותו בכל רגע שהוא במרכז הסיפור.

ז'ן ולז'ן הוא דמות שאפשר לכתוב עליה מאמר שלם משלו. המורכבות שלו, כמו גם הרלוונטיות שלו לתקופה ועל מוצאו היוצא הדופן ביחס לגיבור, הם כולם חומר טוב להרצאה לספרות. יש בו משהו מן האצילות נפש הזאת, על גבול הדמיונית, שקשה להאמין שקיימת במציאות. אבל הוגו נכנס אל תוך נפשו ומציג את התלבטויותיו באופן אמין שמשאיר את הדמות מציאותית מספיק. אני לא רוצה להאריך עליו יותר מדי, כי זה לא יגמר. רק אסכם ואומר שהוא דמות שמצאתי את עצמי מזדהה אתה מאוד.

אחרי כל האכזבות וההפתעות הטובות שקיבלתי מהספר הזה, אני לא ממש יודע איך לסכם אותו. זה קשה לכתוב על זה ביקורת כשהקריאה כבר לא כל כך טרייה בראש. עלובי החיים הוא חוויה, וזה בעיקר מה שאני אוהב למצוא בקלאסיקות ישנות, בספרים כאלה שנכתבו לפני מאות שנים: הם נשארים אתך אחר כך. דעתי על הספר מורכבת, אבל הוא בהחלט לא היה בזבוז זמן. הוא נשאר, שוקע, משנה את התודעה לאט-לאט. לא סתם הוא קלאסיקה; הוגו יודע טוב מאוד מה הוא עושה. אני אוהב התפלספויות מוסריות כאלה שלוקחות כמה עמודים, כאלה שנכנסות אל תוך נפש הדמות וממש גורמים לך להבין אותו. יש חסרונות, כמובן, אבל זה סגנון שכדאי להכיר, ואם כבר להכיר - אז דרך "עלובי החיים".

למרות שאני עדיין חושב שזה יעבוד טוב יותר כמחזמר. לעזאזל, אני רוצה לראות את המחזמר.



*רציתי לעשות לעצמי ניסוי מחשבתי, בעקבות ההמלצה שקבלתי מהסדרה, שאתו אקרא את הספר: את מי מהדמויות יש לשלוח לגן עדן ואת מי לגיהינום? שאלה פשוטה, שאני חושב שהגיוני לשאול את עצמי בספר שעוסק, בעקיפין או באופן ישיר, בהבדלים בין טוב לרע. רציתי לנסות לעבור דמות-דמות.
בפועל התברר שזה בלתי אפשרי. דשתי את נושא הטוב והרע כל כך הרבה פעמים בכל מני ספרים, שזה התבלבל לי לחלוטין. אולי אני צריך לראות שוב את "המקום הטוב" - זאת סדרה שמתמודדת עם השאלות האלה הכי טוב, והיא גם גומרת מצחוק. בכללי, בלי קשר, אני ממליץ:)

הכרך השני נחתם בזיכרוני, והנה מגיעה לה נקודת מפנה בחיי.

אך לפני שאנסה לתארה, אנסה להגדיר תחילה את מהות המושג "שלמות" במושגינו אנו.
יש מבינינו האומרים, כי רק האלוהים מושלם ותו לא. יש אחרים, היכולים לתאר פיסת תרבות, שצורתה יכולה להתהוות כמוזיקה, סיפור או הצגה, כדבר מושלם. מה מניע את אותם הבריות, לפלוט מושג כל כך חתום וכל כך גראנדיוזי, לאוויר העולם? אם כן, התשובה נעוצה באופן תפיסת האדם לגבי עצמו. כל אחד מאיתנו מכיר בחסרונותיו. אם מונח משהו לפניו, משהו שלדעתו נתפס כשלם, מלוטש עד לרמת האטום, יפה, ומעל לכל, וכאן נעוצה הנקודה המהותית בכל הפרולוג הזה – אם האדם יודע, שאת הדבר המונח לפניו הוא לא יכול לשפר, הרי שהוא מושלם, וכל שנותר לו הוא להשתפר בעצמו מן הפלא הנשגב המונח לפניו.

היה אחד משופם שאמר שהכל יחסי. ואם כן, לדידי, כמו שאגדיר את החלק השני בסוויטה השלישית של יוהן סבסטיאן באך (BWV 1068), אייר, כדבר המושלם ביותר ששמעתי, כך אתאר שני כרכים חומים, בעלי דפים בצבע החלווה, כדבר המושלם ביותר שקראתי. אז איך בדיוק, הגעתי למסקנה הזאת, תשאלו.

הייתם בחנות ספרים, שלפתם ספר מהמדף. שילמתם בעדו. הגעתם הבייתה, החזרתם את הספר למדף, משם הוא ישלף שוב על-ידכם, אלא שהפעם הוא ישלם לכם, מדפיו. נכון אמנם, כי לא כל ספר ישלם לכם בחתימתו. וכמובן, לא כל ספר ישלם לכם קצבה יומית של תובנות וחכמת-חיים. אבל אלו שכן, את אלו זוכרים אתם טוב מכולם. אלו הספרים שעם שמותיהם תקומו בבוקר, עליהם תהרהרו בעבודה, ובמחשבה עליהם תלכו לישון בערב. תגלו כי אתם מזהים באנשים חדשים וישנים קווי דימיון מהנפשות הפועלות בסיפור. תנסו לפעול כמו הדמויות האהובות עליכם. ותקוו (או שלא) לסוף דומה.

שלוש פסקאות, עד כאן. שלוש פסקאות כדי שאתם תבינו שלדעתי, "עלובי החיים" הוא ספר מושלם. ספר של פעם בחיים. ספר שיעורר רגשות בנפש הקפואה והצינית בתבל. ספר שביפיו תשתקף מהות החיים. ספר שבכל עמוד בו תוכלו למצוא משענות לעת צרה, תובנות עמוקות על נפש האדם, ולאלו מאיתנו שהיו רוצים להיות אינטלקטואלים, אין ספור ציטוטים שקריאה אחת בהם מספיקה כדי לחרטם עמוק בלב. ויקטור הוגו, ירום הודו, מראה לנו את כל מה שטוב בחיים לצד הרע. מסירות מקצועית לצד מסירות הורית, יופי אל מול כיעור, שחור אל מול לבן, מוח אל מול לב. כל הניגודים האנושיים שיכולים אתם להעלות על דעתכם.

וחברים יקרים, אני מודה ומתוודה. אני, אורון, חובב בירה, כדורגל אנגלי, מכוניות ומנוי מגזין "בלייזר", אני, הזלתי דמעה. אפילו שתיים. טוב, די הרבה. הנקודה ששברה אותי הייתה בדף הלפני אחרון, בהעלאת שם שלא נכתב לאורך כל כך הרבה טקסט, שם שכמעט ונשכח. השם שעל שמו נקרא פרקו הראשון של ספר זה. כאן נשברתי, וכאן אמרתי, כי זהו זה. זאת יצירת מופת. השלמות בהתגלמותה. נקודת מפנה בחיי, כאמור. גילית את כוחו האמיתי של ספר ענק, אימתני בעוצמתו, משהו שלא אלוהים בעצמו יכל להציגו בדרך טובה יותר. אלא שהוא, ברוך הוא וברוך שמו, אוהב לספר דברים בחידות ובמשלים. אולי תעברו חיים שלמים מבלי להבין את חידותיו. ברם, כאן, ידידי, אתם מקבלים את כל החבילה של המהות האנושית. ויקטור הוגו הוא הפסיכולוג הטוב ביותר שהתקיים מאז ומעולם.

התמזל מזלי, ואת הספר קראתי בשני כרכים, בעלי יותר מאלף דפים, של הוצאת "תבל". בעברית משובחת של זאב הרטבי, ובניחוח הדפים הישן נושן שאני כל כך אוהב בקולטני הריח שבאפי. זוהי המהדורה המלאה היחידה שאני יודע על קיומה בעברית לספר זה, וחבל. במהדורה הנוכחית, לא רק שהושמטו המוני פרטים בנוגע לדמויות, אלא שפרקים שלמים והרבה מילים מנאומי הדמויות ומשיחותיהן נגרסו. בהקדמה של המהדורה החדשה כתוב שאי-אלו קטעים הושמטו כדי לא לפגום בחוויית הקריאה. אך אתם, אל תקשיבו. אל תוותרו על התענוג. בשל כך אני כותב את מחוותי בעמוד המהדורה העדכנית. אביטל ענבר אמנם התברך בעברית נהדרת, אך פשוטה לטעמי. הספר נמכר כיום כעריכה לבני-נוער וכך הוא. לדעתי. זהו זלזול בתובנתם של צעירינו. ושוב, אל לכם לוותר. ואם ידכם אינה משגת במהדורה שברשותי – קפצו לספריה. לא תאמינו אילו אוצרות נחבאים שם.

ואני, מצידי, קטונתי מלנסות ולספר על מה הסיפור. אף אחד לא יוכל מלבד מֵסייה הוגו בעצמו.

שוב, תודה לך.


אורון.

בחרדת קודש, אחרי קריאה רציפה של כמה ימים, אחרי מתח גדול, אחרי קצת דמעות והפסקות הכרחיות שנועדו בעיקר כדי לתת זמן למוח לעכל את הסיפורים הקשים והמרגשים הרבים שיש בספר זה, אני ניגש, בדחילו ורחימו, לכתוב מעט מאד על ספר מקסים זה, שזכאי לדעתי לשישה כוכבים (לחמישה כוכבים רגילים ועוד כוכב זהב).
זהו ספר שנכתב לפני כ 165 שנים בצרפת על ידי סופר גאוני, ויקטור הוגו, "שזכה" לאחר מותו ללוויה הגדולה והמפוארת ורבת המשתתפים שאף איש ספרות לא זכה בה וכנראה גם לא יזכה בה. (פרט, אולי, ללוויה הגדולה שעשו לשלום עליכם בניו יורק, שהשתתפו בה שליש מיהודי ניו יורק.)
אני, הקטן וקצת הזקן (כמעט 72), שמעולם לא קראתי את הספר עלובי החיים, גם לא בנוסח קצר לילדים, וגם לא ראיתי את המחזמר ואף לא את הסרט (עכשיו אשתדל לראות), קראתי עכשיו במקרה את הספר אחרי השאלה מהספרייה במודיעין ונשאבתי מיד לתוכו.
זהו ספר שחייבים לקרוא אותו באיטיות מהמילה הראשונה עד המילה האחרונה. רק אז אפשר להבינו.
בספר מתוארות עוולות נוראות שעשתה החברה הצרפתית לאנשים מהמעמד הנמוך ביותר.
כליאה קשה של הגיבור ז'ן ולז'ן ל 19 שנים בגלל גניבת לחם וניסיונות בריחה, ובסוף, במקום לעזור לו להשתקם הוא מקבל אות קין – פתק צהוב, שכולם יידעו שהוא פושע.
התעללות נוראה באם חד הורית, פנטין. פיטורים מהעבודה רק בגלל גילוי העובדה ששיש לה בת ממישהו, למרות שזה לא קשור בכלל לעבודה. לכן, בהמשך, פנטין נאלצת לעקור את שיניה ולרדת לזנות כדי להעביר כסף למשפחה, שללא ידיעתה, התעללה בבתה קוזט, למרות שהייתה אמורה לגדל אותה בכבוד.
גם אנשים פרטיים התעללו במסכנים – הם ידעו שאם תגיע המשטרה אז יאשימו, כמובן, את עלובי החיים.
גם פושעים רבים וכנופיות פשע לא חסרות בספר.
גם צדיקים רבים יש בספר. החל מהכומר שמארח את גיבור הספר ומשקר לאנשי המשטרה כדי להציל את גיבור הספר. זקן נוסף, כומר כנסיה, חבר של אביו של מריוס, מוכר את כל מה שיש לו, כולל ספרים נדירים ואוסף תחריטים והדפסים שטרח עליהם כל חיו כדי להציל חבר חולה. גם גברוש, הילד הפרחח, השובב והחכם מאד, אוסף תחמושת תחת אש מגופות החיילים שנפלו כדי להביא למורדים בבריקדה שנשארו בלי תחמושת – ואז נורה ונהרג.
אבל אמרו חכמינו "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ומיהו בעל התשובה הגדול מכולם – ז'ן ולז'ן. על כל מעשי הצדיקות שלו: הבאת פרנסה לעיר שלמה, חילוץ קוזט מהמשפחה המתעללת ודאגה לגידולה במשך 9 שנים, עזרה גדולה לחלכאים ונדכאים, ומעל הכל, חילוץ מריוס הפצוע מהבריקדה דרך תעלות הביוב וזאת למרות שהוא ידע שמריוס יקח ממנו את אהבת חייו , קוזט, מקומו בגן עדן תחת כיסא הכבוד מובטח.
טוב שהסיפור מסתיים באושר ועושר של הזוג שהתחתן לאחרונה, מריוס וקוזט, והגיבור הגדול מת לאחר שכל הדברים מתבררים ומתגלים. זה, לפחות, משאיר טעם טוב.
לפני סיום אכתוב מעט על התרגום.
התרגום, לדעתי, כתוב היטב בישראלית מודרנית, פשוטה וברורה. אבל חסר כמעט מחצית מהספר. קראתי ,שבמקור, הספר השלם בצרפתית מכיל כ 1500 דפים ! והספר הנוכחי מכיל 667 דפים. התרגום הקדום יותר של הספר שנעשה ע"י זאב הרטבי (לצערי הוא לא זמין בספריה במודיעין) משנות החמישים, מכיל 1165 עמודים וגם הוא לא מושלם. מה חסר ? כפי שכותב אביטל ענבר בהקדמתו הקצרצרה – חסרים כל הדיונים על הכלכלה, על החברה, על הרעיונות המדיניים ועוד, בצרפת ובאירופה שכתבם הסופר בספר. אמנם, נכון, החסרת דיונים אלו איננה פוגעת במהלך העלילה, כפי שכותב המתרגם, אבל היא כן פוגעת בהבנה של האירועים לפי השקפת הסופר, וכן, קריאת דיונים אלו מאפשרת לקחת פסק זמן מהאירועים המטלטלים של הספר תוך כדי הקריאה.
אני מקווה שמתרגם הספר או מתרגם אחר יזכה אותנו בתרגום מלא של כל הספר (כפי שזה נעשה בתרגום לאנגלית).

מצחיק לאמר על קלאסיקה 'זה ספר טוב'ובכל זאת, אני מודה שכשלקחתי את הספר לידי חששתי מעט, כי קלאסיקות לא פעם לוקות בארכאיות ולא תמיד קל לצלוח אותן. זכרתי גם שקראתי פעם את הגיבן מנוטרדם של הוגו ושהיו בו תאורי נוף בני עשרות עמודים שקשה היה לי לצלוח. אבל כאן, וייתכן מאוד שההבדל בין שני המקרים הוא פשוט רמת התרגום ואולי גם גילו - הקריאה הייתה הפעם קולחת. העלילה ריתקה אותי על אף שהכרתי את קוויה הכלליים. הדמויות בהחלט שובות לב ובעיקר השיח הפנימי שהמחבר מעניק להן.

בהקדמה למהדורה העברית המחודשת כתב המתרגם אביטל ענבר "כדי שיהא הספר קריא ומובן לבני הדור הצעיר, גם למי שאינו בקיא בפרטי פרטיהן של ההתרחשויות ההיסטוריות, המדיניות, הכלכליות, החברתיות והרעיוניות של תולדות צרפת ואירופה דאז, נאלצנו להשמיט מן התרגום קטעים מסויימים המהווים ברובם מעין נספחי רקע ולוואי בתחומים שהזכרנו, ושנוכחותם הייתה מלאה את הקורא העברי הצעיר. את זאת עשינו בלית ברירה, ומתוך הכרה כי תרגום הספר במלואו והגשתו לקורא כמות שהוא במקורו היו מונעים מן הקורא הישראלי להפיק תועלת והנאה מספר מרתק זה, שאת עיקרו ואת המסר האנושי שבו ועלילתו שימרנו במלואם".

אני מודה, שאני מעט סקרן כעת, לאחר קריאת הספר, לקרוא גם את החלקים המסאיים יותר שהושמטו. אבל האמת היא שאני מעריך מאוד את ענבר על ההחלטה העריכתית הזו שבהחלט עשתה את הספר קריא מאוד, נהיר ונעים. לכן אני מרשה לעצמי להמליץ לא רק על הספר בכללו, אלא גם על המהדורה הספציפית בתרגום ענבר, בייחוד לקוראים צעירים וכאלו שכתיבה מסאית היא פחות לטעמם.

וואו איזה ספר!

נתחיל בזה שהיום כבר לא כותבים ספרים כאלה, וזו הסיבה העיקרית שאני ממעט לקרוא ספרות עכשווית, אין לי ספק שאני מפספס דברים טובים פה ושם, אבל, האמינו לי שאני מרוויח יותר משאני מפסיד.

בספר דרים אלה לצד אלה דמויות גדולות מהחיים, נשגבות ממש, כמו ההגמון מיריל של דיניה, לצד דמויות תלושות, אומללות, מהסחי של החברה. ז'ן ולז'ן הוא אחד הגיבורים הספרותיים המפעימים והמורכבים ביותר שנכתב אודותם, מן הדמויות האלה שמתאהבים בהם, וכל אימת שהוא נתון בסכנה חש עצמו הקורא כאילו הסכנה עצמה אורבת לו עצמו.

ברשותכם שני ציטוטים מרחיבי מחשבה ואולי מעוררי חשק לכמה מכם - בנוגע להרגשות פנימיות שאנו חווים לעתים נדירות:

"התרחשה בקרבו תנועה בלתי ניתנת לתיאור, שאף אדם אינו חש בה יותר מאשר פעמיים-שלוש בחייו, מן עוית של המצפון, המטלטלת את כל אגפיו של הלב. עוית שמרכיביה הם הלעג, הצחוק והיאוש, ושניתן לכנות פרץ צחוק פנימי."

"אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב לאיזה רעיון, יותר משאפשר למנוע מהים לשוב אל החוף. המלח קורא לזה גאות; האשם מכנה זאת נקיפות מצפון."

התלבטתי אם בכלל לעלות סקירה ל 'עלובי החיים', שכן, אורון המכונה (לא חשוב) כבר כתב על הספר את אחת הסקירות היפות והמלאות ביותר שנכתבו כאן, ובכל זאת החלטתי לתת מילה משלי מתוגברת מילה של ויקטור הוגו (הציטוטים).

לא הרבה ספרים הרחיבו את לבי - הספר הזה כן! על אף רגעיו הפומפוזים והסנטימנטאלים.

מאד מתאים לבני נוער שהמהפכה של ישראל תלויה בעיקר בהם, המהפכה זקוקה עכשיו ללהט, והלהט הטבעי ביותר הוא להט הנעורים.

"אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

אהבה ממבט שני, זה מה שקרה לי עם ויקטור הוגו.
על הוגו שמעתי כבר מזמן. גם על עלובי החיים ועל הגיבן מנוטרדם. אבל אף פעם לא התחשק לי לקרוא אותו – אולי בגלל הכריכות המבאסות, אולי בגלל השמות הרדודים, אולי כי קראתי את התקציר בגב.
אבל יום אחד החלטתי שהוגו שווה קריאה. בגלל עוביו המשמח של עלובי החיים, ובגלל שהגיע הזמן שאבדיל בין ויקטור הוגו לבין ויקטור פרנקל. לא יעלה על הדעת שכל חיי אצטרך להשקיע עוד עשרים שניות של מאמץ מחשבתי כדי להבחין בין הסופר הצרפתי לבין הפסיכיאטר היהודי, ניצול השואה.

השאלתי אותו, התיישבתי והתחלתי לקרוא. ולא אהבתי במיוחד. ההתחלה יבשה מידי, לאה ומבאסת. אבל ככל שמתקדמים העמודים פתאום העסק מתחיל להרגיש חי ואמיתי. הרגע שבו הוגו נרגע ומרשה לעצמו להפסיק להסביר את התפאורה והלוקיישן, ולהיות פשוט הוא – זה הרגע שהתאהבתי.

- - - - - - - - - - - -

הוגו מזכיר לי את הגברים האלה – הגבריים כל כך מבחוץ, והרגישים כל כך מבפנים.
הספר ברובו מתנהל בקול גברי קלאסי: משפטים קצרים, ענייניים, בלי אמוציות מיותרות. אבל מידי פעם הוגו זונח את הגנותיו ומרשה לעצמו להתנהג יותר בחופשיות. פתאום הוא מגלה את ההומור הנפלא שלו, ומצחיק אותי לגמרי בלי להתכוון. פתאום הוא נעשה סוג-של-מאייר-קומיקס בתיאורים חיים וצבעוניים כל כך של הבלגן בבריקדות. פתאום הוא נהיה רגיש ופיוטי כשהוא מספר על היחסים בין קוזט לז'ן ולז'ן, או בין מריוס לאדון ז'ילנורמן.
הדמויות של הוגו דומות לו כל כך: מורכבות, אנושיות, מרתקות. בכל עמוד מתגלה בהן עוד פן שלא היה בעמוד הקודם.

- - - - - - - - - - - -

אם אצטרך להגדיר את ויקטור הוגו בשלוש מילים, הייתי הולכת על מורכבות, אנושיות והומור.
הנה כמה דוגמאות נבחרות למורכבות:

"שדה הקרב שלו הוא הרחוב, ומלחמתו – מלחמת אזרחים... הוא הבין שיהיה אשר יהיה הצד שבשורותיו יילחם, כל דבר שיעשה יפגע בגוף האומה."

"לא היה דבר נורא יותר מפניו של ז'בר, שניכר בהן עכשיו עד כמה הטוב הוא לפעמים אכזרי."

"עבריין טוב ומיטיב, בן בליעל מלא רחמים."

"הוא ראה לנגד עיניו שתי דרכים. שתיהן ישרות, אבל הן היו שתיים, ודבר זה החריד אותו. הוא, שכל חייו לא הכיר אלא קו ישר אחד. ולמרבה החרדה היו אלה שתי דרכים סותרות. דרך אחת שללה את חברתה. איזו מהשתיים היא הנכונה?"

"השחרור אינו ישועה. יוצאים מהכלא, אבל אין נחלצים מהאשמה."

- - - - - - - - - - - -

אנושיות פשוטה וכובשת:
"היא ניסתה לעקוב אחריו, אבל מריוס פסע פסיעות רחבות. אחרי דקתיים נעלם מעיניה והיא שבה לביתה נושמת ונושפת, ובעיקר רותחת מכעס. 'איזו שטות זו' חשבה, 'ללבוש יום יום בגדי חג ולהריץ אנשים זקנים!'"

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע ממחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המלח קורא לזה גאות, האשם קורא לזה נקיפות מצפון."

- - - - - - - - - - - -

הספר כולו מלא במשפטים ששווה לזכור. הרבה מאד עמודים זכו לקיפול התחתון המפורסם.

"הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה."

"יש מסכים היורדים לנצח. אלוהים עובר למערכה הבאה."

"כשאני משפיל עצמי לפניך, אני מרומם את עצמי לעיניי."

"טעות לחשוב שאהבה מאושרת וטהורה מובילה את האדם למצב של שלמות. כפי שכבר ראינו, היא מובילה אותו פשוט למצב של שכחה. במצב שכזה האדם פשוט שוכח להיות רע, אבל גם להיות טוב.."

"החברה מרחיקה מתוכה בלי רחם שני סוגי אנשים: את העוברים על החוק, ואת המגינים עליו."

- - - - - - - - - - - -

"פושלוון צפה כל אפשרות, חוץ מזו שקברן מסוגל למות."

דוקא בסצנות הכי לחוצות הוגו משחרר את חוש ההומור שלו לחופשי. הוא הצליח לקרוע אותי מצחוק בשני מקומות הזויים: הראשון, כשז'בר בא לתפוס את חבורת הפושעים בדירה של טנרדיה, והשני - על הבריקדה, פחות או יותר לפני שהרג את כולם.
"לעזאזל!" אמר גברוש. "הורגים את החללים שלי!"

"ברוך בואך, אזרח. אתה יודע שהולכים למות?"

"לא נוח לי, קשור לקורה הזאת. איך יכולתם להשאיר אותי כפות כל הלילה? קשור אותי כרצונך, אבל לפחות בשכיבה על שולחן."

"זה לא כל כך המוות שמפחיד, בסוף נמות כולנו וככה זה. זאת הזוועה להרגיש את האנשים האלה נוגעים בך! והסכינים שלהם וודאי לא חותכים כמו שצריך!"

מעניין אותי למה דווקא בסצנות הקשות הוגו נעשה מצחיק. האם ההומור הוא ההגנה שלו, או שההומור הוא מה שמתגלה אחרי שההגנות נופלות?

- - - - - - - - - - - -

יש ספרים שאני מגיעה לעמוד האחרון, סוגרת אותם ומרגישה בת מזל שזכיתי לקרוא יצירה כזאת. עלובי החיים שייך ללא ספק לנבחרת המצומצמת הזאת.
ציטוט אחרון ומקסים לסיום:
"אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות."

ליד המבינים יותר מבינינו, הבוגרים או המבוגרים יותר, אני קצת מתביישת לרשום את הביקורת שלי, אבל דחף עמוק גורם לי לדחוף את עצמי ולהסביר לכם מהי מהות "עלובי החיים" בשבילי.

עלובי החיים - השם הזה נראה כל כך פשוט בהתחלה, אבל עם כל עמוד שעובר אני מ-ב-י-נ-ה אותו. האנשים האלה שהעוני, העצבות, שברי הכלי שנשארו מהם הפכו אותם ל"עלובי חיים"... וזה נורא, כי עם כל דפיקה בדלת שז'ן ולז'ן מנסה, יורד המסך הזה שמסתיר מעינינו את האחרים ואנחנו רואים את העליבות הזאת, את מה שנשאר מאדם שהיה, ואני לא נוהגת בדרך כלל לקחת ספרים ללב יותר מדי, אבל אני לא יודעת למה בספר הזה המילים חדרו עמוק, הורידו אותי, גרמו לי להרגיש את הגיבורים באופן שגם ספרי שואה לא הצליחו להעביר לי את האומללות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מנחשת.
בגלל המילים הגאוניות האלו, של ויקטור הוגו, בגלל הדמויות שובות הלב האלו, שלא ציפו להרבה וגם לא קיבלו הרבה, בגלל העובדה שנשאר בהם "הטוב" שבי לא היה נשאר במצבם. בגלל האנושיות!
כמובן שהדמות שהיתה הרצינית מבין כולם אבל גם חדרה הכי עמוק אצלי היתה ז'ן ולז'ן, אדון מדלן, אולטום פושלוון או כל שם אחר. אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת נתן. אדם שהבין את משמעות הניתינה באופן כללי, וידע לאהוב ולהיפגע בשביל אחרים. "מצפון" אפשר לקרוא לו, או אדם טוב, או "קדוש מעונה" כמו שהנוצרים אוהבים לומר.
קוזט, מריוס, טנרדיה,פנטין - הם פשוט דמויות אנושיות. הם יודעות לשנוא, להיפגע, לעשות הכל בשביל עצמך, וחלק מהן גם יודעות לעשות הכל בשביל אחרים. החשיבה הפשוטה הזאת ש"כל מה שיש לך אינו שלך, ולכן אתה אמור לתת אותו לאחרים" המחויבות הזאת, כי אתה נולדת לעזור - זה פשוט מדהים. טוב מדי, פשוט מדי.

האהבה האמיתית של מריוס וקוזט, גברוש האמיץ חסר הפחד, אנז'ולרה נלחם - הכל מתערבל, ואתה מרגיש את האומץ של הדמויות, האהבה שלהם, הפגיעות שלהם, עקרונות חייהם.

אני לא יודעת להסבר את זה כמו שצריך, את הצמרמורת שעברה בי כי לא הבנתי למה לעזאזל אדם כמו ז'ן ולז'ן מקריב הכל למען אחרים - למה? הוא היה יכול לחיות חיי שלווה מאושרים אם לא היה עושה את זה, בעיקר בסוף של הספר, שבו הוא מחליט להתרחק מקוזט לטובתה... ואני שואלת: ומה עם טובתך האישית? מה איתך?
ואז, שוב, אני מבינה את מהות חייו של ז'ן - הוא בעולם בשביל אחרים. לא בשביל עצמו. וזה מה שמיוחד כל כך ומדהים כל כך בדמות הזאת, ובאחרות. אפשר לראות אותם מהצד, להבין אותם ולא להבין אותם, כמו שאתה מבין ולא מבן את האנשים שאיתם אתה חי.
ז'ן היא דמות לא מושלמת, היא ידעה לשנוא את מריוס - אבל היא טבעית, ואנושית ושמימית, וזה בעיקר מה שנגע בה, אני חושבת.

הספר הזה הרעיד אותי, צימרר אותי, לא הניח לי לעזוב אותו. אני מאוד מקפידה לקרוא רק בלילה, אבל הפעם צללתי לעולם שהוא לא שלי בלי להבחין, רק קראתי וקראתי בלי לעזוב, כי העלילה הזאת מושכת אותך לתוכה, כי כל כך אכפת לך מהדמויות, עד שאתה מבין שבאופן כלשהו אתה כבר מאמין בהם, מרגיש אותם.

אני לא חושבת שמישהו מקשיב כל כך לדעה שלי, אבל אני ארשום אותה בכל זאת: זה אחד מהספרים המופלאים בהסיטוריה, בגלל היותו אנושי.

לקרוא קלאסיקה משולה אצלי לביקור בארמון ישן ומפואר שיושב על גבעה מבודדת או לחלופין לשבת לשיחה עם אדם שהיווה סמכות או מקור להערכה\הערצה ( מורה שחקן סופר).
בגישה הזאת אני בדרך כלל צפוי למפלה אולם הסקרנות תמיד מנצחת. מפלה כי בית מפואר ישן תמיד יחרוק והצנרת בו לא תעבוד ואם כל זה לא יורגש אזי הוא יהיה עמוס בחפצי אומנות בארוקיים ווילונות קטיפה .מפלה כי על אנשים שאנחנו לא באמת מכירים אנו נוטים להלביש תכונות ואופי שתואמים לרצוננו וצרכינו.אחרי שיחה קצרה מגלים שהאיש מולנו אינו תואם את הדמות שתפרנו לו והשאלה היא אם נקבל את הדמות החדשה באהדה.
עלובי החיים לא היה מבחינתי יוצא מן הכלל לעיל. הביקורת להלן היא לגבי הגרסא הספציפית לנוער ואני מודע לכך שהיא צומצמה ויתכן כי חלק מחוסר התאמת הציפיות קשורה לכך ולמען הסק ספק בעתיד אמנע מגרסא מצומצמת או מוכוונת נוער של קלאסיקה.
להעביר ביקורת על קלאסיקה מעלה שאלה קשה של " מי שמך?" . הרי הספר שרד מעל מאה שנים מיליוני קוראים שיבחו והיללוהו והוא הומחז והוסרט אלפי פעמים. אז אומר בריש גלי לא אהבתי את הספר . ואף אחד לא שם אותי .אני מבין שהספר נכתב בתקופה אחרת ובסגנון שאולי איני רגיל לו אבל זה פשוט עניין של טעם. למען גילוי נאות אני גם לא אוהב אננס.
הבעיה הראשונה טמונה בי. לא כך דמיינתי את הסיפור . אני חיברתי בין אוליבר טוויסט למוכרת הגפרורים הקטנה לאנני וציפיתי לחבורת עלובים לבושיי סחבות המקבצים נדבות ברחובות פאריז והחיים מכים בהם ללא רחם. ולא כך הדבר . האמת טוב שכך הגרסא של הוגו יותר טובה.אבל הכסף נזרק על הדמויות לאורך כל הסיפור והן פשוט מסרבות לקחת אותו. הכבוד הוא דבר חשוב.
צורת הסיפור של המספר – " בואו נבחן לאן הלך" "הבה נגלה מי הוא" פגעה ביכולת שלי ליהנות מהספר והרחיקה אותי מהדמויות . הדמויות היחידות שבאמת נגעו לליבי היו אפונין וסבו של מריוס . איני יודע אם זה בגלל התרגום לנוער או חלק מהגרסא המקורית .
דמותו של זאן ולזאן הייתה ישועית מדי בשביל שאוכל להתחבר אליה או להבין מניעיה והמסר היחיד שקיבלתי ממנה הוא שאם תהיה טוב מספיק לאחרים ותרחם על שונאיך תיצור סוחרי עבדים.
רוב הדמויות בסיפור הרגישו חד מימדיות או טובות או רעות . זה היה מעניין לראות דמות מסוימת שלקראת סוף הסיפור צריכה להתמודד עם הידע שבאדם אחד יכול להיות גם טוב וגם מה שאתה מחשיב כרע ומתחילה להתעגל אזי היא לא יכולה להכיל זאת "ומתפוצצת".
הסיפור הרגיש כמו טלנובלה לפרקים .הפאתוס והדרמטיות המוגזמת היו לעיתים קשים לקריאה . הדמויות מתעקשות להישאר בעליבותן גם כאשר מוצע להן דרך חלופית (המובילות בכך הן מריוס וזאן וולזן . מריוס הוא הדרמה קווין האולטימטיבי ) וכך מגיעה העלילה לשיאים קצרים ויכולה להמשיך. הדמויות פוגשות אחת את השנייה משל הייתה פאריז כפר קטן.
יש טעויות בספר שכנראה נובעות מהתערבבות גרסאות ושרדו את השנים. כאשר פונטין פוגשת את מאדאם טנדרייה מודגש שהיא 10 חודשים אחרי המתיחה אבל קוזט היא בת 3. כאשר מריוס מבחין לראשונה באב וביתו בגן . האב קודר והבת מפטפטת שני עמודים לאחר מכן מתואר שהוא כל הזמן מדבר והיא קודרת.
עם כל זאת הספר כתוב בשפה קלה לקריאה והעלילה נפתלת ומתפתחת. אני יכול להבין למה אנשים אוהבים אותו ויתכן פשוט שאני סובל מהרעלת ציניות.
לי הרגישה חווית הקריאה כצמא שבא לשתות מחבית מים שפיזרו עליה קש וצריך להסיט את הקש כל פעם שהוא רוצה ללגום.מתיש משהו.
ונשאלת השאלה האם גם "בין שתי ערים" שמחכה לי על המדף כתוב באותו סגנון.