הספר טוב... אבל כבד לי. ממש. הוא כתוב יפה, אבל לא מאוד סוחף. ככה שצריך מוד מאוד ספציפי בשבילו... ונראה לי שכרגע אני לא שם. אז אני אנטוש אותו לבינתיים-בפרק מס' 19 (עמ' 126) אחזור אליו בהמשך חיי.

פשוט חמוד! קראתי את הרומן הגראפי הזה פה ושם- תוך כדי עבודה.
ספר מקסים, המספר את סיפורן של שתי אחיות, היחסים בינייהן- ובעיקר, מה שיש לאחות הבכורה, קת, ללמוד מאחותה הקטנה, מיה. המשפחה נאלצת לעבור דירה, בשל מחלת הסיסטיק פיברוזיס בה לוקה מיה, אל עיירת חוף בה מקווים הוריה כי האוויר הבא מן הים יקל עליה את תסמיניי המחלה ואיכות חייה תשתפר. רק הדברים אינם פשוטים כפי שהם ניראים, ורק הולכים ומסתבכים, וקת צריכה להתמודד עם המרחק מחבירה הישמים מהעיר אותה עזבו, עם האחריות לשמור על אחותה, ועם השמועה המוזרה על כך שמלבד רוחות הים, קיימות בעיירה גם רוחות נוספות... ספר מרגש על קשר אמיץ בין שתי אחיות, משפחתיות ומסורת, על אומץ, הקשיים שבמעבר דירה ועל התמודדות עם מוגבלות וחולי (בקרב ילדים). ואת כל זה, ריינה טלגמאייר מגישה באיורים צבעוניים ומקסימים, תוך כתיבה נגישה ובגובה העיניים עבור ילדים 3>

אחד הספרים העמוקים והמקסימים שקראתי. את הספר גמעתי תוך שובעיים, חסרת נשימה- במקביל לעבודה וללימודיי כסטודנטית לעיצוב גרפי.
ניל גיימן, כרגיל, כותב בכישרון יוצא דופן ומגיש לקוראיו חווית ילדות מפעימה מתובלת בשלל פנטזייה, הומור ורגש עז...שפשוט קשה להישאר אדיש/ה- וכל הטוב הזה, בשפה המתאימה לילד- כאילו עלילת הספר היא למעשה סיפור שמספר לך ילד בן 7, ולא אדם מבוגר. עם זאת חשוב לי לציין כי לדעתי הספר אינו ספר ילדים- ומתאים לנוע בוגר ומעלה. הסיבות לכך הן מספר חוויות קשות שהדמות הראשית חווה במהלך הספר, שעשויים להיות מפחידים/ מעוררי טריגר, בנוסף למסרים העמוקים וה'מסווים' בספר- שלדעתי יבלבלו מאוד ילדים. אבל בקיצור- ספר נהדר, ומומלץ בחום!

סיפור קצר, נוגה ועצוב... ועם זאת קליל ו'נעים בגרון'.
צווייג מציג לפנינו בפשטות יפיפייה ונוגעת ללב, את האבל על אדם שאמנם לא הכרנו לעומק- אך נגע בנשמתנו. אדם שהיה למושא הערצה במידת מה, אדם שהיה אמנם ערירי ואף גלמוד- ובכל זאת הפיץ אור שנגע בסובביו. הסיפור כתוב כה טוב, התיאורים שבו כה מפעימים, מדויקים וכנים, וסכל זאת הוא כה קצר- סיפרון כיס ממש, פחות ממאה עמודים אורכו- שאיני מרגישה צורך להכביר במילים. פנו לכם זמן, נישמו עמוק, והתמסרו לאובדן היפיפייה הזה.

ניגשתי לקרוא את האלכימאי דיי סקפטית-שמעתי עליו דעות רבות ומגוונות, שניתן לסכן במילת תואר אחת- 'אופטימי'.
אופטימיות נתפסת כחיובית, לרוב, אך כשאני שנתקלת בתיאור דבר מה כ'אופטימי', נדלקות בראשוני נורות אזהרה- כיוון שהטווח בין אופטימיות לעיוורון אינו כה גדול וברור כפי שרבים נוטים לחשוב. ועכשיו, אחרי שסיימתי את הספר, אני אמנם מבינה מדוע עיקרון האופטימיות כה מורגש ונודף מהטקסט, אך לא הזו המילה שבה הייתי מתארת את הסיפור, אלא בוחרת במונח מעט אחר: "שלוות נפש". זהו מושג שנתפס כרוחני, ערטילאי ובלתי מושג, ומכיוון שכך, יש המתנכרים לו- בטענה כי אכן אינו מושג.
אך שלוות נפש היא היכולת לקבל את הרע כזמני, לא נצחי ובר חלוף. היכולת לתפוס את עצמך כנוכח/ת בהווה, כאן ועכשיו, מבלי לחפש השלכות הרות גורל שלו על העתי. שלוות נפש היא יכולת לעצור ולנשום עמוק כשקשה, ולהצליח להיזכר שבסוף כל לילה השמש חוזרת להפציע באופק, לקראת יום חדש.
וזה , לתפיסתי, המסר של הספר הזה. אניח בצד את יכולת הכתיבה הנעימה והרכה של פאולו- כתיבה שזורמת, ציורית כל כך, על פני דפי הספר. שלוות נפש, ואיך היא מרגישה, ואיך להגיע אליה (אם כי נודה על האמת- רובנו נזדקק לטיפול לפני שנצליח להטמיע תפיסה זו היטב בראשיינו)- זה מסר שהייתי רוצה להדפיס באלפי עותקים ולהמטיר על ראשי המונים. אני ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה- כיוון שהיכולת לתמלל רגשות ותחושות כה מורכבים היא אינה נחלת הכלל, ובסיפור נעים ועדין, פאולו שוזר שיח שבין אדם לעצמו ובין אדם לסביבתו בסיפור 'מסע הגיבור' קלאסי ומרגש, ממש סיפור אגדה.

התייאשתי... פשוט התייאשתי מהספר הזה. לא סיימתי אותו- נטשתי אותו בתום הפרק השני. הוא כבד, כתוב בשפה ארכאית, מלא במינוחים ללא פירוש/ מילים שפשוט הוטו מאנגלית כדי להישמע כמו גרסא מעוברתת של עצמם- כשבפועל אין להן גרסה כזו. נושא הספר אמנם חשוב- ההכרה בכך שמי שאנחנו כבני אדם כיום נובע בחלקו ממי שהיינו כילדים, והאופן בו הוריינו התייחסו אלינו כילדים- אך משהו באופן כתיבת הספר פשוט מכביד את הכל, מקשה את ההבנה, משווה לתהליך הקריאה מאמץ שאין בו צורך אמיתי כאשר קוראים ספר טוב. ואמנם נכון- קל לשפוט את הספר במשקפיים 'מודרניות' אלו, ואכן הספר נכתב בתקופה בה הביקורת המקצועית על כתיבת ספרים לא הייתה כבימיינו... ובכל זאת.

נהנתי. ממש נהנתי. בתור מי שהסתכלה על כל ז'אנר הערפדים באור סולד- יותר מרק "הופתעתי לטובה". לא קלישאתי מידיי (בכל זאת, מדובר על ספרות ערפדים ולאחר החשיפה של ימינו, דימדומים וכו, קשה להרגיש את המקוריות מכיוון שהיא כבר נלעסה ונשחקה בהרבה עיבודים מודרניים שרוב הקוראים נחשפו להם עוד קודם), המתח לא מופרח ודיי ריאלי. החוויה אמינה מאוד וההזדהות עם רגשות הדמויות, מצוקתן, אושרן, כאבן- חזק ביותר. האופן בו אן לוכדת את העולם ומתארת אותו מרהיבים ביופיים ומעניקים אפילו לאדם הפשוט, חסר כישורי הערפד, את היכולת להבין, להפנים ואף לחפש את התחושות והמראות הללו סביבו. יש רק דבר בעייתי אחד שאני יכולה לחשוב עליו... ואנסח זאת בשאלה: איך לעזאזל היא מצליחה לתאר הכל בצורה כזו סקסית (בחיי, כל התיאורים שלה מעוררי משיכה באופו מקריפ קלות)?!

נגיסה בתפוח לאחר זמן ממושך בו לא הייתה לך האפשרות לעשות זאת, ריצה בדשא- ברגליים יחפות, להתיישב על נדנדה בגן השעשועים בו נהגת לשחק כילד קטן ולא ראית זמן רב, חזרה הביתה אחרי טיול ארוך, חיבוקו של אדם קורב ואהוב, לטיפה לבן לוויה אוהב על ארבע ששמח לקראתך... כל מי שחווה מי מאלו, יוכל להבין כמה עמוקה הייתה צלילתי זו אל הספר הקסום הזה ממש כחזרה אל 'חיק ילדות', אל 'בית', אל תום שלא חשתי זה זמן רב...
מעולם לא חשבתי כי ספר ילדים יהה...כה שנון, חכם, מצחיק, מרגש, מפתיע והכי חשוב- בעל מסר. נהניתי מכל עלעול וכל שורה אותה קראתי- נהניתי כפי שלא נהניתי מספר מזה זמן רב. מומלץ בחום, לכל הגילים :)

כתוב בשפה מעט ארכאית ולא תמיד ברורה אך ספר נפלא במלוא מובן המילה! זו הפעם הראשונה בה קראתי ספר נדרש לבחינת הבגרות בספרות ונהניתי ממנו...מומלץ בחום! :)