לא יכול.
לא יכול להתגבר על עצמי.
אני לא כותב כאן בדרך כלל על היומיום במדינה האפריקאית בה כולנו חיים, אבל כעת, כאמור, אני
לא יכול להתגבר על עצמי כי אני שם לב ששתי הביקורות האחרונות שלי עוסקות
ביומיום המופרך הזה שעולה על כל דמיון.
הסיבה כעת היא פרסומת שרצה בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט ואי אפשר להעביר חצי יום בלי להיתקל בה.
נשוא הפרסומת - "מחשבון לחישוב זכויות ניצולי שואה".
תגידו שזה לא שם של מחזה מאת חנוך לוין.
בין פרסומות לאביזרי מין לילדים בני ה-12 שלכם, לפרסומות לסוכנויות טמטום המוני, מתנוססת
לה בגאווה הפרסומת הנ"ל.
מה אתם אומרים - ק. צטניק היה מרוצה יותר לו ידע שבמדינת היהודים יצא מוצר כזה? אותה מדינה
שעושה הכל כדי שפליטי אותה פלנטה יעזבו אותה בשקט, באמאשלכ'ם? יעזבו במובן הפיזי, שלא נצטרך
להעביר להם תקציבים, לאבק האדם הזה שלא תורם כלום למפעלים ציוניים מפוארים דוגמת מרכז הליכוד
או פסטיגל הסלפי?
אולי אם היו קוראים פה יותר את הספרים של האיש הזה, האיש מהפלנטה ההיא, אותם ניצולים לא היו
צריכים להידרש למחשבון שכזה. הם היו חיים מוקפים אהבה, הערכה ורווחה כלכלית ולא בעוני מנוול ונורא, במדינה
אטומה שהפנתה להם מאז יומה הראשון את גבה.
ועכשיו - לפרסומות.


















