מה קורה כשאנחנו מאבדים אדם אהוב?
זה לא משנה אם זה ילד, מבוגר או זקן, קודם כל ולפני הכל זה כואב. בצורה בלתי נסבלת. ואחרי זה - עם זה מגיעים הגעגועים והם נשארים שם, לא הולכים.
מה הייתי נותנת בשביל עוד יום אחד עם ילדה שעברה לעולם אחר?
המון, אין מילים לתאר.
הייתי מבקשת ממנה סליחה על כל הפעמים שהבטחתי שאבוא ולא הספקתי, זה לא תירוץ.
הייתי נותנת לה חיבוק גדול גדול גדול ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה. הייתי אומרת לה תודה על כל מה שהיא לימדה אותי, תודה על האהבה שלה.
הייתי אומרת לה שאני שמחה בשבילה שהיא לא סובלת יותר.
אבל האמת היא, שבמובנים מסוימים, היא עדיין איתי, אנשים שאוהבים לא נעלמים בכזאת קלות.
אני יכולה לדמיין לעצמי את דעתה בנושאים כאלה ואחרים, אני חושבת על השוואות שהיא הייתה עושה בין המחלקה הישנה לחדשה. את ההסברים שלה על המחלה שלה, על הטיפולים שלה, על ההורים שלה. אני יכולה עוד לשמוע את הקול המתוק שלה מסביר לי.
מיץ' אלבום, בספר רגיש וכל כך מדויק תופס את הרכות והכאב של האובדן הזה, כמו גם את הנוכחות של משהו שאבד בחיינו.
המילה אובדן לא מתארת מספיק טוב את התחושה הזאת, שמורכבת מרגשות אשמה וגעגועים והקלה על סבל שנגמר וכאב ועוד געגועים.
ולפעמים אנחנו נופלים. מספיק חזק כדי להתחיל לתהות אם אפשר לקום בכלל ובשביל מה? הרי עוד יומיים תנחת המכה הבאה ואין כוח יותר להמשיך, אין כוח יותר להחזיק חזק אנשים אחרים. כן, כי כל אחד צריך משהו שירים אותו.
וקשה להמשיך להאמין שיש עוד סיכוי לגרום לילדים אחרים להתחיל להתאמץ כדי לצאת מהמקום הנזקק, כדי לפרוש כנפיים ולעוף.
וכל מה שאני רוצה זה לשים את הראש ולא להרים אותו.
ואז היא מגיעה שוב, לא, לא פגשתי אותה בגוף שלה, שכבר איננו, היא חזרה אליי בצורה אחרת ובעדינות הרימה אותי עם חיוך וציור שהיא ציירה לי לפני כמה חודשים.
והמבט שאומר לך שהם שווים הכל. גם את הכאב, גם את המשקולת שמונחת לך על הלב. גם את השמחה.
"לכל משפחה יש סיפור רפאים", אתם יכולים להאמין, אתם יכולים לא. אני מאמינה.

וואו וואו וואוו זה היה המשפט הראשון אחרי שסיימתי את הפיסקה האחרונה בספר הזה.
אני בן 40 , נשוי+2 , רשמתי בעבר שאני אח שעובד בפנימית א בבית חולים העמק.

אני עובד במחלקה הנחשבת כאחת הקשות ביותר הנמצאות בענף הרפואי -סיעודי. אני נחשף שם לדברים שהביא השטן בכבודו ובעצמו , בהרבה מקרים אני נוהג לומר שהשטן גם בא ואוסף נשמות אומללות ששוכבות אצלינו במחלקה. ראיתי , ואני רואה על בסיס יומי , טרגדיות נוראות , כאב וסבל אנושי בל יתואר , בכל טווח הגילאים.
כשאני מגיע למחלקה בין אם משמרת בוקר , צהריים , לילה קיימים אצלינו 3 חדרים שבעגה המקצועית אנו קוראים להם חדרים נמרצים/או בשפה אחרת חדרי מוות. הרושם שלי היה שהשטן נמצא מעל החדר ורק מחכה לקצור עם המגל.
ביום שישי האחרון עבדתי משמרת לילה. בכניסתי ראיתי דמויות חדשות( מטופלת חדשה הגיעה). מייד אני מזהה את הפרצופים הנפוחים ,את העייניים הדומעות והאדומות ואת החרדה שלצערי אני כל כך מכיר בעבודתי , קיבלנו משמרת , אני מזהה את המטופלת (אונקולוגית סופנית). בעלה לצידה כל העת והבת ישובה בחוץ בצערה העמוק. לאחר זמן מה כשראיתי שהיא אינה נכנסת לשבת לצד אימה ניגשתי אליה , התכופפתי עד לגובה פניה , לקחתי את ידה אליי וזאת למרות שלא הכרתיה מעולם לפני זה ושאלתי לפשר הישיבה בחוץ.
הבת סיפרה שאינה יכולה להכנס מכיוון שהיא מפחדת להכנס להיסטריה , ומפחדת לראות את אימא שנושמת נשימות אגונליות.
הבטתי עמוק בעיניה ואמרתי לה שאמא עומדת בשעות הקרובות להפרד מהעולם , ואם היא לא תשב לידה , תחבק אץ ידה , תנשק למצחה , היא תצטער על כך בהמשך , הסברתי בכל העדינות שזו אמא שלה היקרה לה מכל שקורסת כעת והיא צריכה ללוות אותה כרגע במסע הכל כך קשה הזה .לקחתי את ידה היא קמה עימי ושנינו נכנסנו לחדר. היא התיישבה לצד אימה , החלה ללטף אותה כשדמעות חדשות נקוות על העיניים ונופלות ונספגות על הסדין המכסה את אימה.
יצאתי משם כשבתוכי אבן שהתיישבה על בית החזה שלי , מטופלת בת 66 בשנה צעירה מאימי.
לאחר כשעה הבת יצאה ניגשה אליי נוטלת את ידי ואמורת לי בשקט בשקט תודה. העיינים אמרו הכל. התחלתי לבכות יחד עימה.

הספר הנוכחי הוא ספר מטלטל נפש , חותך בסכין את הלב , פותח לך תובנות על אובדן הורים. ברוך השם שאלוהים יתן להוריי החיים עוד שנים מרובות של חיות , ובריאות , לא אוכל להבין לעולם אובדן של אב/אם , לעיתים אני חושב על כך ומייד שערותיי נעמדות ואני מצטמרר רק מעצם המחשבה על כך. אבל בהחלט הספר נתן לי תובנה אדירה להעריך את ההורים , לא לקבל אותם כמובן מאליהם , אני שגר כקילומטר מהוריי ורואה אותם רק פעם בשבוע ומתקשר בקושי פעמיים בשבוע , אתחיל לשנות את הגישה ולהגיע אליהם הרבה יותר , להרים יותר שיחות ולא להזניח זאת בהמשך.
החיים קצרים מידי , אנו חייבים אבל חייבים לחבק אותם למרות שלכולנו יש מחוייבויות בעבודה ומחוייבויות משפחתיות לילדינו.
אנו צריכים להוקיר אותם בכל דרך במייוחד בחייהם ולתת אהבה ונתינה אינסופית. בי הספר שינה המון אני מקווה שהוא יעשה כך גם לאחרים. לקרוא ובהקדם האפשרי!!

קרה לכם פעם שלא הערכתם מספיק משהו ובן לילה איבדתם אותו ורק באותו רגע קלטתם כמה הדבר הזה היה חשוב לכם?
אם כן, אתם לא לבד. כל איש ואיש בעולם, מכיר מצב שבו הוא מאבד משהו שהוא לא העריך מקודם ורק עכשיו הוא מעריך אותו.
וזה לא משנה באיזה מקרה. אפשר לאבד מתנה קטנה שנתנו לך לפני כמה שנים, אפשר לאבד את התמונהבאלבום המשפחתי ואפשר גם לאבד כסף.
אפשר לאבד כל דבר.
וזה כולל את הורינו.

***

צ'רלי (צ'יק) בנטולמד את זה בדרך הקשה.
בעוד שאמו של צ'רלי דאגה לו רבות, חשבה על עתידו והייתה מוכנה לעשות בשבילו הכל- צ'רלי עצמו לא התגאה בה ממש, הוא כל הזמן חשש מזה שהיא תעשה לו פאדיחות, ובקיצור הוא לא ממש העריך אותה. (הוא תירץ שהוא התנהג כך בגלל שהוא היה ילד ועדיין לא הבין מה המשמעות העוצמתית של המילה אמא)
לכן צ'רלי בנטו החליט להקדיש את חייו כלפי רצונותיו של אביו. הוא החליט להיות ילד של אבא.
אבל הכל השתנה ברגע שאביו נטש אותו ונעלם מחייו. הכל השתנה ברגע שבו אמו נפטרה.
לצ'רלי בנטו נמאס מהחיים. הוא רצה למות. רק עכשיו הוא העריך את מה שאיבד.
אז הוא הולך לבית ילדותו, אל הנוסטלגיה הפרטית שלו, ושם הוא שם קץ לחייו. אבל דבר לא מכין אותו לפגישה מרגשת עם אמו שמתה לפני 8 שנים.
אמו מתנהגת כרגיל כאילו לא קורה כלום. צ'רלי מבין שיש רק יום אחד. יום אחד לתקן את כל הטעויות שעשית, יום אחד כדי לבלות בחברת אדם אהוב ויום אחד כדי למות.

בסיפור פשוט, מקסים ונוגע ללב זה שנכתב בידי רב אמן, המסופר ומתנהל בשני רבדים (ברבד אחד מספרים על ההווה ועל המפגש של צ'רלי עם אמו, ובד בבד ברבד השני כאילו כדי לזרוע עלינו מלח על הפצעים- צ'רלי מספר לנו על זכרונותיו מהילדות ועל הרגעים שבהם אמו הגנה עליו ובקטעים שבהם הוא לא הגן עליה), צ'רלי לוקח אותנו למסע מדהים (וקצר מאוד) שיכול לשנה אותכם ולהפוך אתכם לבני אדם חזקים יותר, פקחים יותר, וגם אנשים טובים יותר.
בסיפור זה, למרות שיש בו קטעים שאינם מציאותיים (כמו הקטע שבו אמו שבה לחיים) מבצבץ לו אי שם מוסר השכל חכם מאוד על החיים ועל המציאות שאנו חיים. למרות שהסיפור קצת מופרך ומוזר ברעיון שלו, מיץ' אלבום הגאון מפיח בדמויותיו חיים וגורם להם להיראות אנושיים יותר, ושקל להתחבר אליהם בקלות.
מושלם.

***

ועכשיו נחזור להתחלה: "קרה לכם פעם שלא הערכתם מספיק משהו ובן לילה איבדתם אותו ורק באותו הרגע קלטתם כמה הדבר הזה היה חשוב לכם...?"
אז תחשבו טוב טוב על המשפט הזה, כי קיימים סיכויים גבוהים מאוד שלא תעריכו את הספר הזה מספיק ורק כשתסיימו לקרוא אותו, רק אז תבינו כמה הוא היה בעל ערך.
אבל אז... אז זה כבר יהיה מאוחר מדי.

התחלתי את הספר ולא יכולתי לעזוב אותו מהידיים. למיץ' אלבום יש נטיה לכתוב ספרים שאנחנו ממשיכים לחשוב אליהם גם אחרי שסיימנו. הספר הזה הוא דוגמא לכך. הספר מספר על צ'יק שמגיל צעיר נקרע בגלל אביו שאמר לו אתה צריך להחליט אתה בן של אמא או של אבא.
לטעמי זה נורא לומר זאת לילד קטן. לצערו של צ'יק הוא בחר באבא ותמיד ניסה למצוא חן בעיניו למרות שההורים נפרדו.
תמיד ניסה לשאבא יתגאה בו אבל אביו תמיד איכזב אותו.
הספר מספר את החיים שלו. ומתחיל בזה שצ'יק ניסה להתאבד ולא הצליח. מה קורה לו איך הכל משתנה, ואיך לפעמים אנחנו כשמבקשים עוד יום אחד עם אהובנו שעזבו אותנו אנחנו מצטערים מאוחר מדיי.
הספר מעולה ואני ממליצה עליו. מתוך הספר המוסר השכל שכדאי לקחת הוא, לא להמתין שאדם אהוב או משפחה ישלים עימנו או מחר.... אנחנו נגיד לו.... תירוצים יש הרבה אבל אחר-כך האדם נפטר ואנחנו מבקשים עוד יום אחד.
צ'יק קיבל את מבוקשו, ואני ממליצה מאוד על הספר. מירה

בין הספרים הכבדים טוב לעצור להתרעננות אצל מיץ' אלבאום , איש חביב מאוד ,לא קשה לזהות את הרקע הספורטיבי ממנו בא אלבאום , הספר הוא מסירות קצרות במגרש של החיים , מה באמת היה קורה אם היית זוכה ליום אחד נוסף עם אדם כה משמעותי להוויתך וכה יקר לך אך לא ידעת עד שאבדת אותו לתמיד ,הספר הוא אמירקאי שבא לרגש ולפעמים מצליח , במידת מה הוא אמין ,מה חשיבות הקשר האנושי על חווית המלאות והאושר , לפני הקריירה הגדולה והאימתנית והספרים עבי הקרס והאוקיינוסים שמחכים שתצלח אותם ,מה דעתך על "אמא" ,ואולי ,אבא ואולי זוגתך ,ואולי הזאטוטים שלך ,זה קרוב כל כך ונגיש שאפשר להתבלבל

הספר מנסה לדרוך בכוונה על הרבה נקודות רגישות ובכך לנסות להפוך למרגש. הניסיון הזה מגוחך, ובכל זאת הספר לא רע בכלל - קצת רגשני מדי, וההווה הסיפורי של האם ממש לא ברור כי חוץ מהעלאת זיכרונות אין לו שום מטרה (שטרחו לכתוב על גב הכריכה). מומלץ רק אם יש זמן פנוי.