הפעם הראשונה שהבנתי מה זה התקף פאנגירל אמיתי היה כשראיתי את ספריו של ריק ריירדן.
כשיצא אות אתנה, למשל, כל כך קפצתי וכל כך התרגשתי שממש הייתי סכנה לציבור.
כשהוא הגיע אלינו לספרייה, אזי בכלל הייתי מפגע סדרתי.
פשוט התרגשתי. ושמחתי. והתלהבתי. המון.
לא תמיד אהבתי את ספריו של ריק ריירדן, שלא תטעו. בפעם הראשונה שראיתי את פרסי ג'קסון על המדף בספרייה, עיקמתי את המבט לגמרי. 'מה זה הספר הזה?' תהיתי לעצמי. ואולי אף תהיתי את זה בקול, לכו תדעו. 'הוא נראה כל כך משעמם.'
כלומר- תודו בזה, הוא אכן נראה משעמם לא?
אבל-תודה לאלוקים- באותו זמן שוב לא היה לי מה לקרוא. הייתי במצב חמור של חיסרון בספרים. אז לקחתי אותו.
ו-וואו. וואו וואו ואו. פשוט שקעתי לתוך העלילה. פשוט נכנסתי לזה לגמרי.
'מיתולוגיה יוונית? מי בכלל מתעניין במיתולוגיה יוונית? לא אני, זה מה שבטוח. איזה מין עלילה לספר זה?'- המחשבה הכופרת הזו שלי (הו כן, כופרת) נעלמה לה מהר מאוד, ובמקום זה הבנתי ש'היי.....זה דווקא מסתדר.'
הייתי קוראת את זה בהפסקות, כשאני אוכלת, כשאני יושנת, כשאני חולמת בהקיץ אפילו. ריק ריירדן כתב את זה כל כך טוב, והיה כל כך מצחיק, שסדרות הספרים שלו-והכי פרסי ג'קסון, כמובן- סחפו אותי לגמרי.
לכן כשיצא דם האולימפוס, הספר האחרון בסדרת "גיבורי האולימפוס"- סדרה בת של פרסי ג'קסון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה שילוב פאנגירלי של "אעאעאעאעאעאע!"ומצב פסיכופטי של "אולי אני אגנוב אותו מהחנויות? למי יש זמן שזה יעמוד למכירה? מהר! איפה כובע הגרב שלי?"
הייתי כל כך מרוגשת, שכשקניתי אותו ביחד עם חברה שלי, אפילו לא העפתי מבט אל המוכר החדש והחתיך (שנמצא שם עד עכשיו כן? עד עכשיו העפתי בו כמה מבטים XD) שהגיע לחנות, ורק עפתי הביתה, האוצר היקר נמצא לידי בשקית.
התיישבתי על המיטה שלי, הוצאתי את הספר המקודש, ונדמה פתאום כאילו מלאכים הגיעו והילת אור נדלקה סביבו ו"הווו" נשמע סביבי.
אני מגזימה, אני מגזימה.
זה סתם היה אח שלי שהדליק את האור.
(ואיך בדיוק תכננתי לקרוא בלי להדליק את האור? לא יודעת!)
ואז פתאום הרגשתי כזה ריקנות. כלומר, פתחתי את הספר, ופתאום קלטתי כזה, "זה הספר האחרון של פרסי ג'קסון. זהו. אני יותר לא אשמע מהם." כלומר, כולם נכנסו אליי ללב כל כך טוב -מלמד על כשרונו הענקי של ריירדן- איך אוכל להפרד מהם? לא לשמוע על מעלליהם?
אבל אמרתי לעצמי, "קודם אקרא את הספר. למה להתאבל על הסיום כשזה אפילו לא קרה?"
אז התחלתי לקרוא אותו.
אתם בטח תוהים לעצמכם למה עשיתי את כל ההקדמה הארוכה הזו, ולא נגשת ישר לעניין- ביקורת הספר מיד לאחר שקראתי אותו. אבל רציתי קודם להראות לכם איך ממש ציפיתי לספר הזה. איך התרגשתי. איך הערצתי את ריק ריירדן וחשבתי שהוא פשוט סופר גאון ועל אנושי.
ובכן, זה העניין: כשסיימתי את הספר, הבנתי שריק ריירדן הוא אנושי.
וכן, גם סופרים לעיתים טועים. בין אם זה בבחירת סיום, או בבחירת פתיחה, או בבחירת כל מיני אירועים, הם לא יכולים לדעת מה הדבר שיגרום לנו להגיד "וואו". הם יכולים לעשות רק מה שבראש שלהם, והאמת היא שזה בסדר גמור.
כן, הספר הזה גרם לי קצת אכזבה. בעיקר הסוף שלו, שאני הייתי כזה" ^%$$# איפה אתה ריק אני באה אלייך עכשיו!" (מי שקרא מבין)+הצפייה שמישהו ימות בגלל שם הספר, "דם האולימפוס" והאיום של גאיה (ומתו, כן? אופס ספוילר? תקראו), וגם איכשהו מין הרגשה כללית לאורך הספר, כאילו פתאום זה כבר לא "וואו" בעבר. כאילו זה קצת מייגע.
יש אנשים שאומרים שהספר הזה בכלל לא לרמה ("ליאו ואדלס מזכיר את משחקי הרעב? כלומר, כמה נדרדר?"), אבל אני לא מסכימה איתם. כן, התאכזבתי קצת. מהסיום. מהרגשה הכללית שפתאום תקפה אותי. אבל האמת היא שזה עשה לי רק טוב. כי קלטתי, שריק הוא אנושי. וגם הוא יכול לטעות. גם הוא יכול לכתוב ספר, ושלא כולם יאהבו את זה. וזה בסדר גמור. כי זה ריק, הוא יכול לעשות הכל. אנחנו מתים עליו. על ההומור שלו, על ההקדשות המטורפות שלו בתחילת הספר ("מצטער שהשארתי אתכם במתח בסוף הספר הקודם. בעצם, לא. מ.וחעחעחע. אבל ברצינות, מת עליכם"), על כך שהוא יצר את הדמויות האלו, פרסי ג'קסון, אנבת', ליאו, ניקו, ג'ייסון, פייפר, ריינה, פרנק, הייזל ועוד המון, שכל כך הצלחנו להתחבר אליהם. לא משנה מה קורה, הם תמיד יהיו איתנו. הם עד כדי כך טובים. וזה באמת כשרונו האמיתי של הסופר.
אז כן, זוהי ביקורת מבולבלת. אבל בשורה התחתונה, מה שאני מנסה להגיד הוא:
הספר קצת מאכזב, אבל זה בסדר גמור. כי כל הדמויות שאנחנו אוהבים מסביב. כי כל ההומור המטורף הזה נמצא איתנו. כי הדמויות ישארו איתנו לתמיד (או לפחות, עד שנזדקן ונהיה סנילים. הו לא, הסוף שלי קרב!).
ואני עדיין באבל שזה נגמר.
לא סובלת שספרים נגמרים.
וזהו, ריק- תתכונן. אני באה אלייך לנקמה על הסוף הזה! &^^%! •

סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין.

"העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת.

כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות.

מהי נתינה?

עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים?

האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו?



בסיפור מסופר על עץ, בעל אהבה גדולה מאוד לילד שבא לבקר אותו. בעת ילדותו הוא משמש לו כמקום למשחק, לאכילה, לשעשושעים ולכיף. הילד נהנה, וגם העץ נהנה. זאת הייתה שותפות נחמדה ומאושרת. אבל אז, לפתע, רואה העץ שפתאום הילד ממעט לבקר אותו. הילד גדל והתבגר, והעץ נשאר לבדו.

הילד לא נעלם כפי שחשב העץ, אלא חוזר יום אחד. העץ שמח, ומציע לו לשחק בענפיו לאכול תפוחים ולנוח בצילו, כמו בימים הטובים. אבל הילד-שכבר-לא-ילד מסרב ואומר שהוא יותר מדיי גדול. הגיע הזמן שלו להנות. ובשביל להנות צריך כסף. האם לעץ יש כסף?

לא, למרבה הצער אין לעץ כסף, אבל הוא ממש רוצה לשמח את הילד. לכן הוא מציע לו את תפוחיו שימכרם בשוק. הילד לא מהסס, הוא קטף את התפוחים ולקח אותם איתו. ושוב העץ הרגיש מאושר.

אך לא בזה דיי, הילד חוזר עוד כמה פעמים, ובכל פעם הוא מבקש דבר אחר. בית, סירה, ומקום לנוח בו. כל בקשה מבטאת שלב נוסף שבו הילד גדל. כסף= גיל הנעורים שבו רוצים להנות. בית=נישואים. סירה=רצון לברוח. מקום לנוח בו= זקנה. העץ תמיד שמח לו לתת את הדברים, אבל לקראת הסוף הוא קצת מתערער. הוא לא באמת מרגיש כל כך מאושר. אבל הוא נדיב. הוא נותן. הוא רוצה שיהיה לילד טוב.

הייתם חושבים שככל שהילד גדל הוא יבין את גודל הטובה שהעץ נותן לו, את הנדיבות ללא גבולות, אפילו במחיר שלא ישאר ממנו כלום, אבל זה לא קורה כך. הילד-שכבר-לא-ילד-אלא-קשישון-קטן מתעסק רק בעניניו וברצנותיו.העניינים הגשמיים שהוא רוצה. אני במקומכם הייתי תוהה למה, למה הוא לא קולט? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא דורש מהעץ הכל? האם הוא לא שם לב בכלום? האם הוא נתקע פעם בקיר והראש שלו נשאר שם, בטעות? מה קורה פה?

אבל התשובה היא כואבת. רוב בני האדם-כולנו, למעשה- מתעסקים לרוב בעניינים שלנו. אנחנו דורשים מאחרים עד הגבול, ולא בהכרח נותנים בחזרה.

יש שיאמרו שאני נותנת משמעויות שהסופר בכלל לא התכוון להם בסיפור, אבל אני חושבת שהסופר ניסה להמשיל את הילד אל בני האדם מלכתחילה. מין ביקורת סמויה כזו.

אתם רואים? כן? זה אתם. זה כולנו. לפעמים אנחנו פשוט ראש בקיר. אולי הגיע הזמן להשתנות?

'אז,' יש מצב שחלק מכם יאמרו, 'האם אתה רוצה שנהיה כמו העץ? ניתן עד הסוף?'

אבל התשובה תלויה בשאלה, האם נתינה ללא גבולות זה טוב?

ולא, האמת שלא. לקראת הסוף כתוב שהעץ מרגיש מאושר, אבל לא כל כך. כמובן, מציאות שבה כל אחד ואחד מאיתנו ייתן ללא גבולות נשמעת מעוררת השראה כששומעים על כך, אבל זה יביא אותנו אל ריקנות,כך אני חושבת. מין נתינה וניתינה ונתינה ו- רגע, מה עם עצמנו? כי האחר הוא חשוב, אבל גם אנחנו עצמנו.

אז צריך למצוא את דרך המלך.

לתת לאחר, אבל גם לעצמנו. לפקוח עין על מה שאחרים נותנים ולהודות על כך. זה המסר שאני מפיקה מהסיפור, כתוצאה מכך שהעץ נותן הכל, והילד לא קולט, ובסופו של דבר מגיע העת בו מתעייפים ממירוץ החיים ועוצרים לרגע לנוח, וכל מה שנותר זה לשבת על גזע עץ כרות, זכר לימים עברו, ולחשוב על מה שהיה.

אז כן יש מצב שילדים ששומעים את הסיפור לפני השינה לא באמת יקלטו את המסר (כמובן, כל אחד מספיק מסר משלו, זה מה שמיוחד בסיפורים), אבל אני חושבת שזה מה שיפה בזה. לתת להם ספר תמים שממבט ראשון לא נראה כמשהו גדול, בעל מילים קצרות ומשפטים קטועים, ספר שנראה לכל הדעות לילדים, אבל בעצם הוא לא. הוא צופן בתוכו הרבה יותר. ובכלל, זה פונה עוד אל שני הצדת הצדדים. אל ההורים שמקריאים את הסיפור (הורים, הגיע הזמן לתוכחת נפש!) ואל הילדים, שלא באמת קולטים עכשיו את המסר, אבל זה מחלחל אצלם. בעתיד כשהם יראו אחרים אטומים כל כך הם יזכרו בספר ויגידו, רגע, אני לא רוצה להיות כמו הילד. אני רוצה לתת הרבה. אני רוצה למצוא את דרך המלך.

וככה נגדל עתיד טוב יותר.


--
למען האמת זה בכלל לא ביקורת, אלא מטלת כתיבה שהמורה לשל"ח (גם אני תהיתי איך זה קשור :0) הטיל עלינו. הוא הגביל עד 10 שורות אבל יצא שאני לחקתי את זה רציני מדיי ^^
בכל מקרה, בין אם זה עונה על ההגדרות של ביקורת ובין לא, בחרתי לפרסם את זה פה. אשמח לתגובות D:

אני לא נוהגת להגיד על סופרים שהם גאונים. אני נוהגת להגיד שהם טובים, שיש להם כישרון, שהם מעניינים, שיש להם שפה קולחת, אבל לא גאונים. תמיד חשבתי לעצמי, 'ספר לא יכול להיות גאוני, הרי תמיד יש מה לשפר'- אבל הספר הזה, כלומר לא,- הסופר הזה-ניפץ את כל הממחשבות שלי.
ברנדון סנדרסון הוא גאון.
כמו שכתבה מישהי בביקורת על הספר הזה- שדיי שכחתי את שמה בהתקף סניליות מצער (בת 15, מה ציפיתם?xd)- ברנדון הוא מסוג הסופרים שלא משנה מה הם יכתבו, הם יהיו טובים. כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתפעלת מסגנון הכתיבה הקולח, מהרעיונות שממבט ראשון בכלל לא עיניינו אותי ושאבו אותי מיד, מהגיבורים, הכל כך אנושיים אך עם זאת כל כך נעלים.
אני פשוט אוהבת את זה. כל ספר וספר שלו. הוא פשוט נהדר.
ואכן, ברנדון (אנחנו מאוד מחוברים, שתדעו. כבר הגעתי לשלב שאני קוראת לו בשמו הפרטי, והוא קורא לי, הנערה-ההיא-שמעריצה-את-ספריי-ברמה-אובססיבית-לחלוטין- או לפחות זה מה שהוא היה קורא לי אילו הוא היה מכיר אותי בכלל, הממ) לא מכזיב גם הפעם.
גיבור הספר הוא דיוויד, נער שכל ילדותו עבד וגדל במפעל לייצור נשק, וחלם לחבור אל הנוקמים. ילדותו לא הייתה קלה, אך אלו החיים שנהוגים בעולם שברנדון סנדרסון בנה. עולם אשר נשלט על ידי אנשים רגילים לגמרי, שקיבלו כוחות יש מאין ונהפכו לנפילים. דייויד חיי בעיר שבו לב פלדה מנהל אותה. איש אכזר שלא מהסס להרוג אנשים, שחי בארמון מסוגר לגמרי, ושכוחו המיוחד הוא- שהוא בלתי פגיע לחלוטין.
ובנוסף הוא הרג את אבא של דייויד.
לכן דייויד שואף לנקמה. כך שהעובדה שלב-פלדה בלתי פגיע לחלוטין יכולה להפריע לשאיפה זו.
האומנם?
ספויילר לאפילוג
הכל התחיל כשדייויד ואביו הלכו לבנק. בימים שבהם עדיין לא שלטו הנפילים והממשלה האמינה שבאמת אפשר לעשות נגדם משהו. הם נכנסו לבנק, והתיישבו מול פקיד. הוא התחיל לדבר עם אבא שלו, ואבא שלו דיבר איתו. המקום היה נקי והומה אנשים.
עד שמישהו פרץ מהדלת.
אם תשאלו את דייויד מה בדיוק הוא הרגיש כשהאיש התחיל לפגוע באנשים על ימין ועל שמאל במבט מרושע לחלוטין, והתחיל לדבר על זה שביום בהיר לחלוטין התחשק לו לשדוד בנק (מה שבזמן הקריאה הצחיק אותי מאוד. חולה על ההומור של ברנדון!) הוא לא ידע להגיד לכם. הוא כן ידע להגיד לכם מה היו צבע הנברשות. הוא כן יוכל לומר לכם מה היה צבע הרצפה כשהתכסתה בדם. והוא כן יוכל לספר לכם את הרגע שבו הוא ואביו התכופפו מתחת לשולחן כדי להתגונן. נדמה היה שהמצב עומד להגמר רע, כשלפתע עוד אדם נכנס. אדם בעל ארשת-הוד ומוצק, בעל כוחות רבים.
זה היה לב פלדה.
לא אאריך בדברים.לב פלדה נלחם עם הנפיל השני (שביום בהיר אחד התחשק לו לשדוד בנק, סתם כי הוא יכול) עד שהכניע אותו. הוא הסתובב אל שאר האנשים, בדיוק כשהנפיל השני התרומם שוב וניסה בסתר להרוג אותו. אביו של דייויד האמין שלב-פלדה הוא גיבור, שהוא הציל אותם. לכן הוא מיד קם, לקח אקדח, וירה לכיוונם. אך במקום לירות לכיוון הנפיל השני, הוא ירה לכיונו של לב פלדה.
והכדור שרט את לב פלדה.
מה שאומר שאיכשהוא (דמיינו את זה מודגש) הוא פגע בו.
לב פלדה מסתובב אל אבין של דיויד, במבטו הלם גמור. ללא מחשבה נוספת הוא הורג את אביו, ממוטט את הבניין והולך משם.
איכשהוא דייויד מצליח לשרוד.
והוא שואף לנקמה.
ומכן מתחיל הסיפור.
***
ברנדון משכיל לעצב את דייויד כדמות שקל להתחבר אליה. הוא משכיל לתבל את הסיפור בהומור, והוא מצליח לרגש עד הטיפה האחרונה. אני באמת ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה.
לא, מה פתאום ממליצה. מכריחה אתכם:)
בשורה התחתונה: עדיין לא רצתם לקנות?!

טוב, אני דיי ממהרת עכשיו- אני יודעת, אני יודעת, למה את עושה ביקורת בדיוק כשאת צריכה ללכת ללמוד למבחן שברור לגמרי שבסוף אחרי שתעזבי את המחשב תיקחי תרוץ קלוש כמו "כואב לי האצבע אאייי!" ולא תלמדי באמת למבחן? למה את לא הולכת? או לחלופין, למה את לא נשארת?
טוב אלו שני שאלות מבלבלות שהייתי יכולה למצוא להן תשובה, אבל במקום זה אני מעדיפה להתמקד בספר המדהים הזה:
הגעתי לספר הזה לאחר שמישהי באינטרנט אמרה לי שאני פשוט חייבת לקרוא אותו. חייבתת. עדיין לא קראת? למה? את חייבת לקרוא אותו! אז הלכתי לספרייה, ובהיתי בשעמום במדפים שחצי מהם כבר קראתי- מכירים את ההרגשה הזו? שקראתם חצי מהספרייה?- ואז צד את עיני הספר הזה. "הערפילאים- האמפריה האחרונה." אני מודה, בהתחלה חשבתי שזה לא מעניין. אבל אז עלה בי הקול -טכנית זה לא קול, כי אנחנו לא מכירות במציאות- נקרא לזה "כתב"- במוחי, ואמרתי לעצמי, אוקיי. בואו ניקח אותו. מקסימום נתחרט- נחזיר.
ואז נחזור למצב של -קראתי-חצי-מספרייה-מה-עושים, כמובן.
בכל מקרה, אני ממש לא מתחרטת שלקחתי אותו. אני חושבת שברנדון (כן, אני קוראת לו ברנדון, התקדמנו לשלב כינויי חיבה;) הוא גאון. הוא כותב את הספר בצורה כל כך קולחת, שאפילו שזה נראה ספר מסובך (לפחות לי זה נראה) זה בכלל לא. העלילה עצמה לא הייתה מעניינת אותי אילולא הוא. מבינים, כל הסיפור בעצם בנוי על הסופר. אם הוא כותב את זה טוב- הסיפור טוב.
אז זה הפך את הסיפור למעולה.
מצאתי את עצמי קוראת בשקיקה פרק אחר פרק.
נשארת ערה עד מאוחר.
קמה מאוחר לבית הספר.
חוטפת נזיפות ממורים של "גברת-צעירה-שוב-איחרת?!"
ומערימה ערמות ספרים על השולחן כדי שאוכל להחביא את הספר מתחת לשולחן ולקרוא.
בתוך כמה ימים סיימתי אותו, ומהרתי לקחת את ספר ההמשך.
בנוסף, ברנדון ממש חכם. ומשלב דברי השראה בספרו. מבלי משים באירועים בחיי פתאום התחלתי לחשוב, "מה היה אלנד או ווין עושים?" וזה עזר. זה מדהים כמה שספרים משפיעים. יש לי מחברת ציטוטים, ולקחתי משם המון. שישאר לי קצת השראה לעתיד:)

אני ממליצה לכם את הספר בכל פה. והייתי מרחיבה גם יותר, אילו לא הייתי ממהרת כל כך. אבל הספר הזה פשוט דרש שאכריח אתכם לקרוא את הספר הזה. הוא פשוט מדהים. כבר אמרתי את זה? כן. ברור שכן. אני חוזרת גם על דברים. כמה יופי.
אבל אחזור על דבר אחד אחרון: אל תשפטו ספרים על פי הכריכה שלהם. או על פי שמם. פשוט תקשיבו לי שאומרת לכם- אתם מוכרחים לקרוא אותו! ותקראו אותו:)

הספר הזה מדהים.
כמו שכתבתי בתגובה אחרת, הוא פשוט מדהים. לר"ג פלאסיו יש כישרון ענקי בכתיבה. היא עוסקת בנושא שבדרך כלל בני הנוער לא שמים לב אליו ומביאה אותו לתשומת לב הקורא בדרך יחודית, קלה, שמעניקה הזדהות עם גיבור הספר.
בדרך כלל זה לא הז'אנר שאני קוראת, אבל אני לא מתחרטת אפילו לשנייה שקראתי את זה, אלא להפך. כבר אמרתי שהספר מדהים?
ר"ג פלאסיו מביאה את נקודת מבטם של כמה דמויות בסיפור הסובבות את אוגוטס, וזה מעניק זוית אחרת לסיפור. מאוד אהבתי את דרך כתיבתה, היא זורמת, קלה (כבר אמרתי את זה) וממש ממחישה את הרגשות. מצאתי את עצמי מזדהה עם אוגוטס להיות הנער הרגיל, שלפעמים מתבייש בעצמו, אבל בסופו של דבר צריך להשלים איתו, עם אחותו שהתמודדה איתו גם- לעיתים שוכחים שגם משפחתו של החולה/נפגע/קורבן (או כל מילה אחרת שתעלה בדעתכם)- יש רגשות וצדדים משלה. ר"ג פלאסיו לא שכחה את זה.
יש לי מחברת ציטוטים שאני מעתיקה ציטוטים בעלי משמעות /מצחיקים שאני אוהבת.
מהספר הזה העתקתי המון:)

מה זה אומר בדיוק, ביקרות? להגיד מה דעתי על הספר?
ומה עם דעתי עליו נוסקת עד השמיים בכיוון חיובי והתפאנגירלות מטורפת?
אוקיי. אז משחקי הרעב.
מכירים את הספרים האלה, שאתה קורא אותם, פתאום מדגדג לך בקצות האצבעות,מין דחף עמוק פשוט מכריח אותך להעביר עוד דף ועוד דף, לבלוע כל מילה, להתענג על כל פיסת מידע, לגרום לך לחשוב "אלוהים אדירים איך לא קראתיא תה ספר הזה הוא פשוט מושלם!"?
ובכן. זה אחד מהפספרים.
מאוד אהבתי את אופן כתיבה של סוזן קולינס, מפורטת, אבל לא מעמיסה יותר מדיי ידע על הקורא. זסוזן משרטטת באופן מיוחד את דמותה של קטניס, וזה לא דבר של מה בכך. דיי קשה לעשות דמות בהירה, שניתן להבין את האופי שלה במדוייק. כל כך הבנתי את הדמות, שאפילו באירוע בחיים שלי פתאום חשבתי, 'זה מתאים לקטניס לעשות.'