לא מזמן נולד בן לקרובי משפחה. הזוג, זוג צעיר וחילוני דור חמישי בערך, בחר לקרוא לבן בשם שבעיני הוא קשיש זקן וארכאי נח. הרמנו גבה בפליאה אבל לא אמרנו מילה. שיקראו מה שנוח להם. והלוואי שיהיה באמת תינוק נוח, כזה שלא יקום יותר מדי בלילות. והנה בשבוע שעבר התבשרנו שלזוג המלכותי הישראלי, הלא הם אסף זמיר ומאיה ורטהיימר נולד בן ויקרא שמו בישראל לא פחות ולא יותר מאשר נוח. ובכן זה כנראה כבר טרנד של ממש, לא סתם יציאה מוזרה של זוג שגרים בפרדס חנה. אחר כך הסבירו לי שזה ניסיון להיות בינלאומיים ולתת שם שנקלט טוב גם אם נסגור את המדינה ונתבולל באומות ונצטרך להפוך את ה"ח" הגרונית לסתם H מלאת אוויר ורק להתרגל שלילד (ולא לילדה) שלנו קוראים נואה. שיהיה.

עכשיו לספר, תיכף אסביר את ההקשר. מהסדרה של רוי ג'יימס המכילה לא פחות מ-19 ספרים קראתי עד כה את ספרים מספר 2,5 ועכשיו את ספר מספר 9. הספר הגיע לכאן מהספריה, והספרניות החכמות תרמו מדבקה ממוספרת על שדרת הספר כדי שהקוראים המסורים המעוניינים לקרוא על פי הסדר יוכלו לעקוב אחרי זה. לעלילה העיקרית הסדר לא משנה, ואילו לעלילת המשנה העוסקת בחייו האישיים של הבלש הראשי ושל עמיתיו ופקודיו במחלקה זה כנראה כן קצת משנה.

זה מה שכתבתי בסקירה על ספר 2 ("המתים נראים טוב"): זה ספר שבנוי סביב דמותו של בלש, פקד רוי ג'יימס, ונראה לי שעד סוף הספר לא ממש הצלחתי לגבש לעצמי תמונה של אישיותו, כך שאולי כן חסר לי מידע שהיה בספר הראשון. מהספר הנוכחי עולה אדם סתמי. לא מבריק מדי, ומצד שני לא (כפי שקורה בחלק מספרי הבלשים) שלומיאלי מדי. סתם, אדם טוב שרצונותיו טובים, והוא עושה את מלאכתו נאמנה, אבל לא מעבר לכך.

היו עוד דברים בסקירה ובכל זאת היא קיבלה רק חמישה לייקים. הסקירה על ספר 5 ("מת מחר") זכתה ליותר אהבה מהקהל, וכך כתבתי בה: רוי גרייס שהוא פקד במחלק הרצח במשטרת ברייטון, והוא אדם נוח לבריות ומלנכולי מאז נעלמה אשתו סנדי בצורה מסתורית לפני תשע שנים. זה הופך אותו למלנכולי במידה, פנוי על פי כללי הז'אנר, ואירוני בקטע מודע לעצמו של סנדלר שכל הזמן הולך יחף. הפעם רוי ג'יימס מעלה בחכתו גופות מהים. הן מחוסרות איברים פנימיים ולכן אחרי לא יותר מכמה מאות ספורות של עמודים, הוא מגיע למסקנה המבריקה שמדובר ברשת בינלאומית שחוטפת ילדים על מנת לסחור באיבריהם.

בספר מספר 9 השנה היא 2012, עובר עשור מאז נעלמה סנדי מחייו של רוי, והוא כבר מצא לו אהבה חדשה בדמות קליאו, מומחית לרפואה משפטית. הם מסירים את המחסומים הבירוקרטיים בכך שהוא מתגרש פורמלית מסנדי הנעלמת והוא מתכוון לשאת את קליאו לאישה בקרוב ואף לקנות יחד בית. בינתיים שניהם חולקים בית בברייטון המעטירה ומגדלים יחד את בנם המשותף, תינוק ששמו נואה. צריך זמן פנוי כדי לגדל תינוק ולתמוך באישה אחרי לידה, אבל רוי פחות מודע לזה כנראה, והתלונות של קליאו לא נעימות לו. במקביל גם העבר שלו נוקש על הדלת או לפחות על דלתם של סוכני הנדלן באיזור, וסנדי כנראה לא ממש מתה, אלא רק מכינה את הקרקע להופעת אורח באחד הספרים הבאים בסדרה.

העלילה הראשית מתחילה עם מותה האלים של קשישה חביבה בת 98. כשהם נכנסים לבית שלה, חוקרי המשטרה מגלים שהיא אמנם קשישה, אבל בניגוד לסטיגמות על קשישות, המלאי שנגנב מהבית שלה מראה על מיליונרית. עם זאת, שום דבר לא משמעותי לאחיה בן ה-95 מלבד שעון יוקרה ממותג וממוספר שנעלם מהכספת הסודית שהיתה מאחורי הכספת, שעון שעבר אליו בירושה בעת שהיה ילד בן חמש. משטרת ברייטון שולחת את מחלק הרצח בחסות רב פקד רוי גרייס לחקור את הפשע, אבל הוא לא היחיד שמחפש את הרוצחים ואת השעון והגופות מתחילות להתרבות.

מי שיקרא את הספר, מעבר לכל פרטי השעונים היוקרתיים שמופיעים בו, ומעבר לאיומיים הפנימיים והחיצוניים על משפחתו הקטנה של רוי גרייס ומזמן לשאול את עצמו במה הרב פקד הנכבד תרם לפתרון התעלומה ולמציאת הרעים. לא אומרת לא לקרוא, רק לתמוה. ואם כבר קוראים - ממליצה לכם לקרוא את שלל הביקורות של אפרתי על הספרים בסדרה.

תמחק בבקשה את החיוך הזחוח הזה, פיטר גרייס (סליחה, פיטר ג'יימס). נכון שמנהל הבנק מקדם את פניך יום יום עם תה בחלב וסקונס או כריכי מלפפונים, ופותח את לועה של הכספת או שהוא פותח לך עוד חשבון בנק, ואומר במבטא אוקספורדי, בבקשה, מיסטר ג'יימס, אנחנו גאים להיות שותפים ביצירה תרבותית. אבל באמת, עם רשימת התודות האינסופית שבסוף הספר, ניתן להפיק יצירה מרשימה יותר. אגב, ספרתי 91 שמות ברשימה, כולל שלושת הכלבים של הסופר, ולא כולל כמה צוותות, שהוא מאזכר בכלליות.

אפילו הסופרים האמריקאים, שהם מומחים לרשימת תודות אימתנית, לא הגיעו לרמתך.

אולי ניתן הקדמה קצרה למי שלא מכיר אותך.

הספר הזה הוא התשיעי במספר בסדרה של רב פקד רוי גרייס. קדמו לו כל מיני מתים, פשוט עד מוות, מת ממחר, מתה כמוך, עדיין לא מתה, אחיזה של מת, עקבותיו של מת, לא לגמרי מת, המתים נראים טוב. לא לפי הסדר הזה.

ואם מישהו ירהיב עוז בנפשו להשוות את התופעה לרשימת הקטלניים של לי צ'יילד, דמו בראשו (רק הוצאת קוראים משותפת לשניהם).

רוי גרייס הוא בן ארבעים ואחת בערך. לעניין הערך יש ערך, כי מר ג'יימס נוטה לנקוב בגילאים של גיבוריו באופן מגוחך משהו. בת שלושים ושמונה בערך, כבן 48, כבן 35. מניסיון, קשה לאמוד את גילו של אדם על פי מראה. את גילי שלי אנשים מנחשים בטווחים של 15 שנה. ולכן, כבן שלושים, בן ארבעים בערך, אלו ביטויים מתקבלים על הדעת, אבל בת 38 בערך, זה מגוחך.

רוי גרייס הוא גבר שננטש על ידי סנדי אשתו, שלא אהבה להיות אשת שוטר. בספרים הראשונים גם אנחנו תהינו לאן נעלמה הגברת, אבל גרייס הקים אותה לתחיה, מטורללת למדי, התנהגותה בלתי מוסברת, ובספר הנוכחי היא שופכת את ליבה בפני פסיכיאטר גרמני "בתקשורת לא מילולית". כשהתקשורת כן מילולית, אנחנו נוכחים לדעת כי סנדי ממש לא חכמה גדולה (כמו היוצר שלה, אבל עוד נגיע לזה).

לא טוב היות אדם לבדו, רוי גרייס קיבל שחרור תמידי מנישואיו לנעלמת וכך התפנתה הדרך לקליאו, מנתחת פורנזית יפהפייה, והם נהנים מזוגיות דביקה, שבה גם הנוכחית מקטרת על "כמה קשים חייה של אשת שוטר".

קליאו נמצאת בחופשת לידה של נואה המתוק (נואה, היא הצורה הבריטית של נוח הארכאי). כשהיא לא עסוקה בהנקה או בקיטורים על "כמה קשים חיי אשת שוטר שילדה תינוק", היא קוראת את הטרילוגיה האלמותית "חמישים גוונים של אפור".

גם שאר הצוות נוכח כאן. בלה מוי שזוללת שוקולדים כרגיל, נורמן פוטינג המוזנח וגלן רובינסון, חובב הסרטים (חלקם, אגב, חווים בספר חווייה קשה).

ועל מה הספר? ובכן, בזה כוחו הגדול של פיטר ג'יימס. בכל ספר הוא עוסק בנושא כלשהו באופן רחב ועמוק ואנחנו יוצאים עם ערך מוסף. הספר הזה עוסק בעולם הגלוי והחוקי של סחר בעתיקות ובזה המתנהל בסתר ומערב פשעים.

חבורת פושעים רוצחת ישישה בת 98 ושודדת את חפצי העתיקות שבביתה. אחיה, בן 95 עושה הכל כדי למצוא את הפושעים ולהחזיר לידיו את החפצים, ובמיוחד שעון פאטק פיליפ, שהגיע לידיו לפני 90 שנה באורח טראגי.

ואם אתם, (בורים שכמותכם) תוהים מהו או מיהו אותו פאטק פיליפ, שהופך את שוויו של שעון כיס לכמה מיליוני פאונדים, תצטרכו לקרוא בעצמכם (אינני מוכנה לחלוק עמכם את עליונותי האינטלקטואלית).

רוי גרייס מתחקה אחר עולם העתיקות, אחר תולדות הפשע האירי המאורגן בניו יורק בתחילת המאה שעברה, ואחרי הקשיש שלעיל, שמגלה כישורים וכוחות של צעירים ממנו בהרבה.

באופן פרדוקסלי, פיטר ג'יימס מכנה פעם אחת בלש בן 56 בתואר "הבלש הזקן", ופעם פושע בן 55 בתואר "הפושע הזקן". ג'יימס, יש לציין, עבר זה מכבר את גיל 55. אגב, לסופר שלנו יש קיבעון כלשהו לגיל 55, ולפחות ארבעה אנשים בספר הם בני 55. ואם אנחנו דנים שוב בענייני גיל, הבלש איננו מתבגר, כמעט, ולמרות שחלפו 11 שנה בין הספר הראשון שיצא לאור ב-2005 (בבריטניה) ובין הנוכחי, ב"זמן הספר" עברו אולי שנתיים. כי כל תעלומה מתמשכת לה שבועות ספורים בלבד. זו הדילמה, אגב, שבה מתחבט כל סופר מתח סדרתי. הזמן האמיתי אינו מקביל אף פעם ל"זמן הספר" ופתרון תעלומה לוקח כמה שבועות, בעוד כתיבת ספר אורכת שנה, לפחות (אפילו אם יש לך כל כך הרבה עוזרים).

בכל ספריו, פיטר ג'יימס עושה תחקיר טוב, בעזרתם האדיבה של מומחים לנושא, ובעזרתם של כל שוטרי ברייטון והוב, שנמצאים ברשימת הקרדיטים הארוכה. פיטר ג'יימס אינו סופר דגול, לא חכם במיוחד וגם שנינות ממנו והלאה. אם אפשר להכתירו במילה קולעת אחת, הרי ש"קלישאתי" תתאים בהחלט. הוא כל כך בינוני, עד שאני חוששת להעליב את הבינוניות.

אבל הוא מעניין. ומרתק. ויודע לעצור ברגע הנכון.

ויותר מזה, עבודת המשטרה מתוארת באופן אותנטי לחלוטין.

הבלשים אינם מבריקים, הם לא מפיקים תובנות מסובכות על סמך רמז דק, אין בספר כל אותם ניצוצות של גאונות, שגורמות לאנשי המשטרה לפענח בשנייה מה שלנו לוקח לעכל במשך רבע שעה. הם לא נותנים לנו תחושה שאנחנו הקוראים טיפשים.

להיפך. יש עבודת כפים וכיתות רגליים ותשאולים וחוסר שינה וישיבות צוות ודפיקת ראש בקיר וייאוש מתמשך ומסקנות מוטעות ואין פריצת דרך.

ויותר מכך, השוטרים משתרכים הרחק הרחק מאחורי הפושעים, שגם הם לא בדיוק גאוני הדור.

ואנחנו מבינים מי הפושעים הרבה לפני המשטרה. ולא מפני שאנחנו חכמים כל כך (אנחנו כן, אבל לא נעים להתגאות), אלא מפני שפיטר ג'יימס מגלה לנו כמעט הכל, ומה שאינו מגלה הוא רומז.

ובכל זאת הספר מותח.

ויש גם טוויסט נחמד בסוף. (לא, סנדי לא חוזרת בינתיים).

אז אתם שואלים את עצמכם, אם היא יורדת על הסופר ככה, למה היא קונה כל ספר שלו?

כבר עניתי על זה. (ולדעת מה זה פאטק פיליפ לא שווה 50 ₪?)

בכל אופן, תרגישו חופשי לרדת עלי.

לא, לא שתי הטרוליות החדשות, בבקשה...

ספרו התשיעי בסדרה של הבלש רוי גרייס ולטעמי הפחות טוב עוסק בשוד עתיקות מוזמן שהשתבש לכדי רצח קשישה אשר ביתה היה מלא שכיות חמדה ועתיקות מרהיבות. איילין ואחיה גווין הגיע אל חופי בריטניה מארצות הברית עם דודתם בשנת 1922 לאחר שהתייתמו מאימם שנרצחה בביתם ואביהם שנחטף ועקבותיו לא נודעו מאז.
כבר בנמל בעוד גאווין אחיה בן החמש מחכה לספינה שתעלה אותם אל עתידם החדש מגיע נער מסתורי מניח בידיו שקית נייר עם שעון עתיק שעלו חקוקים ומשפט אחד שילווה את חייו "זכור את המספרים".

לאורך השנים התעשר גאווין בתחום העתיקות אך דבר אחד היה חשוב לו השעון אותו שעון שנגנב בפשיטה על בית אחותו. כשהיא בת 97 במותה והוא בן 95 יוצא גאווין לאתר את השעון ואת תעלומת העלמותו של אביו בעזרתו של הבלש רוי גרייס.

רוי עצמו אבא לתינוק צעיר מתחנן את חתונתו על קליאו לאחר שהכריז על מותה של אישתו הקודמת סנדי שנעלמה מבלי להשאיר זכר,
למרות שסנדי עצמה מוזכרת כחיה ונושמת בגרמניה בשם אחר ומגדלת בן, בן 10 שמוזכר כבנו של רוי.

עוד גבר אורב לרוי ומקנא בהצלחתו לאחר שהוא עצמו ישב בבית סוהר לאחר שפשע ומאשים את רוי גרייס בכל "צרותיו"

העלילה מותחת אבל פחות מושכת ומרתקת, אבל תמיד כיף לקרוא את ספרי פיטר ג'יימס ולעקוב איחרי מעלליו של הבלש רוי גרייס
משפחתו החדשה וכל הסובב את חייו וצוותו.

ספר מס' 10 מחכה לי על המדף.

נשבעתי כבר כמה פעמים לא לקנות את הספר הבא בסדרת רוי גרייס, אבל שוב לא עמדתי בזה. אחת לשנה לקרוא שוב את הדרך שבה הבלש הסימפטי הזה מפענח פרשיות רצח, על שלל הדמויות הססגוניות - זה פשוט מהנה אותי, לכן לא אמשיך להישבע על זה - למרות שזה די חוזר על עצמו - אז מה. גם אוכל טוב הרבה פעמים חוזר על עצמו - אז לא לאכול אותו?
אין טעם לחזור על העלילה - כתוב קולח, מעניין, תופס אותך ומבחינתי עזר לי להחלים במשך 4 ימי שפעת.
מומלץ בהחלט לאוהבי הז'אנר.

כרגיל כתיבה מעולה ומדויקת.
ספר עם המון פרטים שצריך לזכור ככה שצריך להיות אקסטרה
מרוכזים בקריאה.
העלילה עצמה פחות מותחת אך עם זאת מעניינת.
הכל בזכות הכתיבה של הסופר.

התחלתי רק היום 21.09.14 לקרוא אבל בטעות נרשם גם סיימתי היום, ברגע שאסיים אספר עליו אבל כבר בהתחלה נראה לי כספר טוב מאוד.
היום 10.10.14 סיימתי לקרוא, סגנונו של הסופר אומנם כמעט קבועה בכל הספרים שאת כולם קראתי, הספר הפעם התייחס לפרשה שנמרחה על כמעט 100 שנים אבל הפעם נמרח קצת יותר מדי על פרטים קטנטנים שלא תמיד היו נחוצים. אני אוהבת מאוד את הספרים שלו ולכן אני ממשיכה למהר לקרוא את הספרים מיד בצאתם למדפים בחנויות. ממליצה לאוהבי ספרי מתח לקרוא ולהנות מעוד ספר של הסופר.

לא יצירת מופת, אבל ספר מתח חביב. מעביר את הזמן היטב.