תמחק בבקשה את החיוך הזחוח הזה, פיטר גרייס (סליחה, פיטר ג'יימס). נכון שמנהל הבנק מקדם את פניך יום יום עם תה בחלב וסקונס או כריכי מלפפונים, ופותח את לועה של הכספת או שהוא פותח לך עוד חשבון בנק, ואומר במבטא אוקספורדי, בבקשה, מיסטר ג'יימס, אנחנו גאים להיות שותפים ביצירה תרבותית. אבל באמת, עם רשימת התודות האינסופית שבסוף הספר, ניתן להפיק יצירה מרשימה יותר. אגב, ספרתי 91 שמות ברשימה, כולל שלושת הכלבים של הסופר, ולא כולל כמה צוותות, שהוא מאזכר בכלליות.
אפילו הסופרים האמריקאים, שהם מומחים לרשימת תודות אימתנית, לא הגיעו לרמתך.
אולי ניתן הקדמה קצרה למי שלא מכיר אותך.
הספר הזה הוא התשיעי במספר בסדרה של רב פקד רוי גרייס. קדמו לו כל מיני מתים, פשוט עד מוות, מת ממחר, מתה כמוך, עדיין לא מתה, אחיזה של מת, עקבותיו של מת, לא לגמרי מת, המתים נראים טוב. לא לפי הסדר הזה.
ואם מישהו ירהיב עוז בנפשו להשוות את התופעה לרשימת הקטלניים של לי צ'יילד, דמו בראשו (רק הוצאת קוראים משותפת לשניהם).
רוי גרייס הוא בן ארבעים ואחת בערך. לעניין הערך יש ערך, כי מר ג'יימס נוטה לנקוב בגילאים של גיבוריו באופן מגוחך משהו. בת שלושים ושמונה בערך, כבן 48, כבן 35. מניסיון, קשה לאמוד את גילו של אדם על פי מראה. את גילי שלי אנשים מנחשים בטווחים של 15 שנה. ולכן, כבן שלושים, בן ארבעים בערך, אלו ביטויים מתקבלים על הדעת, אבל בת 38 בערך, זה מגוחך.
רוי גרייס הוא גבר שננטש על ידי סנדי אשתו, שלא אהבה להיות אשת שוטר. בספרים הראשונים גם אנחנו תהינו לאן נעלמה הגברת, אבל גרייס הקים אותה לתחיה, מטורללת למדי, התנהגותה בלתי מוסברת, ובספר הנוכחי היא שופכת את ליבה בפני פסיכיאטר גרמני "בתקשורת לא מילולית". כשהתקשורת כן מילולית, אנחנו נוכחים לדעת כי סנדי ממש לא חכמה גדולה (כמו היוצר שלה, אבל עוד נגיע לזה).
לא טוב היות אדם לבדו, רוי גרייס קיבל שחרור תמידי מנישואיו לנעלמת וכך התפנתה הדרך לקליאו, מנתחת פורנזית יפהפייה, והם נהנים מזוגיות דביקה, שבה גם הנוכחית מקטרת על "כמה קשים חייה של אשת שוטר".
קליאו נמצאת בחופשת לידה של נואה המתוק (נואה, היא הצורה הבריטית של נוח הארכאי). כשהיא לא עסוקה בהנקה או בקיטורים על "כמה קשים חיי אשת שוטר שילדה תינוק", היא קוראת את הטרילוגיה האלמותית "חמישים גוונים של אפור".
גם שאר הצוות נוכח כאן. בלה מוי שזוללת שוקולדים כרגיל, נורמן פוטינג המוזנח וגלן רובינסון, חובב הסרטים (חלקם, אגב, חווים בספר חווייה קשה).
ועל מה הספר? ובכן, בזה כוחו הגדול של פיטר ג'יימס. בכל ספר הוא עוסק בנושא כלשהו באופן רחב ועמוק ואנחנו יוצאים עם ערך מוסף. הספר הזה עוסק בעולם הגלוי והחוקי של סחר בעתיקות ובזה המתנהל בסתר ומערב פשעים.
חבורת פושעים רוצחת ישישה בת 98 ושודדת את חפצי העתיקות שבביתה. אחיה, בן 95 עושה הכל כדי למצוא את הפושעים ולהחזיר לידיו את החפצים, ובמיוחד שעון פאטק פיליפ, שהגיע לידיו לפני 90 שנה באורח טראגי.
ואם אתם, (בורים שכמותכם) תוהים מהו או מיהו אותו פאטק פיליפ, שהופך את שוויו של שעון כיס לכמה מיליוני פאונדים, תצטרכו לקרוא בעצמכם (אינני מוכנה לחלוק עמכם את עליונותי האינטלקטואלית).
רוי גרייס מתחקה אחר עולם העתיקות, אחר תולדות הפשע האירי המאורגן בניו יורק בתחילת המאה שעברה, ואחרי הקשיש שלעיל, שמגלה כישורים וכוחות של צעירים ממנו בהרבה.
באופן פרדוקסלי, פיטר ג'יימס מכנה פעם אחת בלש בן 56 בתואר "הבלש הזקן", ופעם פושע בן 55 בתואר "הפושע הזקן". ג'יימס, יש לציין, עבר זה מכבר את גיל 55. אגב, לסופר שלנו יש קיבעון כלשהו לגיל 55, ולפחות ארבעה אנשים בספר הם בני 55. ואם אנחנו דנים שוב בענייני גיל, הבלש איננו מתבגר, כמעט, ולמרות שחלפו 11 שנה בין הספר הראשון שיצא לאור ב-2005 (בבריטניה) ובין הנוכחי, ב"זמן הספר" עברו אולי שנתיים. כי כל תעלומה מתמשכת לה שבועות ספורים בלבד. זו הדילמה, אגב, שבה מתחבט כל סופר מתח סדרתי. הזמן האמיתי אינו מקביל אף פעם ל"זמן הספר" ופתרון תעלומה לוקח כמה שבועות, בעוד כתיבת ספר אורכת שנה, לפחות (אפילו אם יש לך כל כך הרבה עוזרים).
בכל ספריו, פיטר ג'יימס עושה תחקיר טוב, בעזרתם האדיבה של מומחים לנושא, ובעזרתם של כל שוטרי ברייטון והוב, שנמצאים ברשימת הקרדיטים הארוכה. פיטר ג'יימס אינו סופר דגול, לא חכם במיוחד וגם שנינות ממנו והלאה. אם אפשר להכתירו במילה קולעת אחת, הרי ש"קלישאתי" תתאים בהחלט. הוא כל כך בינוני, עד שאני חוששת להעליב את הבינוניות.
אבל הוא מעניין. ומרתק. ויודע לעצור ברגע הנכון.
ויותר מזה, עבודת המשטרה מתוארת באופן אותנטי לחלוטין.
הבלשים אינם מבריקים, הם לא מפיקים תובנות מסובכות על סמך רמז דק, אין בספר כל אותם ניצוצות של גאונות, שגורמות לאנשי המשטרה לפענח בשנייה מה שלנו לוקח לעכל במשך רבע שעה. הם לא נותנים לנו תחושה שאנחנו הקוראים טיפשים.
להיפך. יש עבודת כפים וכיתות רגליים ותשאולים וחוסר שינה וישיבות צוות ודפיקת ראש בקיר וייאוש מתמשך ומסקנות מוטעות ואין פריצת דרך.
ויותר מכך, השוטרים משתרכים הרחק הרחק מאחורי הפושעים, שגם הם לא בדיוק גאוני הדור.
ואנחנו מבינים מי הפושעים הרבה לפני המשטרה. ולא מפני שאנחנו חכמים כל כך (אנחנו כן, אבל לא נעים להתגאות), אלא מפני שפיטר ג'יימס מגלה לנו כמעט הכל, ומה שאינו מגלה הוא רומז.
ובכל זאת הספר מותח.
ויש גם טוויסט נחמד בסוף. (לא, סנדי לא חוזרת בינתיים).
אז אתם שואלים את עצמכם, אם היא יורדת על הסופר ככה, למה היא קונה כל ספר שלו?
כבר עניתי על זה. (ולדעת מה זה פאטק פיליפ לא שווה 50 ₪?)
בכל אופן, תרגישו חופשי לרדת עלי.
לא, לא שתי הטרוליות החדשות, בבקשה...
