• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מודדים את העולם

מודדים את העולם

מאת דניאל קלמן

הביקורת של ספרים שענת

תמונה של ספרים שענת
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מודדים את העולם

מודדים את העולם

מאת דניאל קלמן

הביקורת של ספרים שענת

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ספרים שענת
הוצאה לאור:עליית הגג ומשכל
שנת הוצאה:2009
סדרה:מנורת קריאה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
יוסי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“אלכסנדר פון הומבולדט וקרל פרידריך גאוס. שני מדענים ענקים שחיו בגרמניה של סוף המאה ה-18 ותחילת המא”

9/9
ביקורות על מודדים את העולם
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

אם יש לכם ילדים בגיל תיכון, ואתם רוצים לעודד אותם להיות מדענים או לעסוק במחקר מכל סוג שהוא - תנו להם לקרוא את הספר הנהדר הזה. הרפתקה מרגשת, חובקת עולם, שכתובה בהומור ובהנאה גדולה. ומה שמדהים עוד יותר, זה שהסופר שכתב אותו הוא צעיר שנולד רק ב- 1975! חוצפה...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
2קוראים|גיל ממוצע84|50%נשים

על המבקרת

תמונה של ספרים שענת

ספרים שענת

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
106 ביקורות•231 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•תרגום (נוער)
תמונה של ספרים שענת
ספרים שענת
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות106
לייקים שקיבלה231
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת25ספרות מקורית13תרגום (נוער)11

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ספרים שענת

מצפן להורות ראויה

מצפן להורות ראויה

ניצה ירום

ניצה ירום טוענת שילדים מטבעם רוצים ללמוד חוקים שנוגעים להתנהלות ואין שום צורך לכפות אותם עליהם. הכוח הוא שפה הורית התנהגותית שגויה שעבר זמנה. לדעתה המשפחה היא ארגון היררכי שבו קיים דור ההורים ודור הילדים, אלא שבמשפחה העכשווית התקשורת היא דו-סטרית והאווירה היא של שיתוף. למשפחה מהסוג הזה היא קוראת משפחה דמוקרטית. כמו בעבר ההורה צריך לדאוג להגנה, לביטחון ולבריאות של ילדיו, אבל בנוסף מצופה ממנו להתנהל כאדם המשתתף ביחסי הדדיות ודיאלוג, שלא רווחו במשפחות של פעם.

הספר פונה להורים ולגורמי טיפול כגון פסיכולוגים, יועצים ומדריכי הורים ומזהיר אותם מפני מתן עצות אנכרוניסטיות. אי אפשר לשחזר כיום עונשים שפעלו פעם ולדבר על "שיקום הסמכות ההורית" דרך נקיטת עמדת כוח מדומה. למשל, עונש של מניעת שעות טלוויזיה או מחשב הוא מגוחך כשלכל ילד יש אינטרנט בטלפון הנייד שלו.

אחד הטיעונים המעניינים בספר קשור למרד הנעורים. ירום טוענת שהמושג הזה התאים למשפחה ההיררכית של פעם, כשהאב היה סמכות דומיננטית ואל הילד דיברו כאל מי שצריך בעיקר לציית למבוגרים. כיום החברה והמשפחה פחות היררכית ויותר דמוקרטית, בעיקר בגלל הנגישות הטכנולוגית והשינויים התרבותיים, ולכן מרד הנעורים אינו דרוש עוד. יותר מזה - היא טוענת שלמעשה המרד התהפך! בימינו ההורה הוא זה שמנסה למרוד בחובות הורותו ורוצה להשתחרר מכבליה כדי לממש את עצמו. ירום מציינת שבמדינות אחרות בעולם יש ירידה בילודה בגלל שהמבוגרים רוצים להשקיע בעצמם וחוששים מהאחריות הנדרשת בטיפול בילדים. בישראל עדיין רוצים ללדת, אבל עולה דרישה לקבל את עזרת המדינה בגידולם יותר מבעבר.

יש עוד הרבה נושאים שעולים בספר: זוגיות והורות, מיניות, התמודדות עם אלימות ילדים ועוד. באופן כללי ספר ששם את האצבע על נקודה חשובה: יחסי הכוחות במשפחה ובחברה השתנו לכיוון פתוח יותר, ועל הכלים הטיפוליים שניתנים להורים להתאים את עצמם למציאות המשתנה הזו.

לפני 10 שנים•ספרים שענת
ים ביני לבינך

ים ביני לבינך

נורית גרץ

הספר מבוסס על חליפת מכתבים בין רחל המשוררת לבין מיכאל, בחור מלנכולי שהכירה בתקופת לימודיה בטולוז שבצרפת. כפי הנראה היה ביניהם סיפור אהבה קצר, שבסופו רחל חזרה לארץ-ישראל ואילו מיכאל חזר לבית הוריו ברוסיה. גרץ אמנם ערכה תחקיר היסטורי מקיף על שתי הדמויות, וקטעים מתוך מכתביו של מיכאל ובתים מתוך שיריה של רחל משולבים בטקסט, אך בסופו של דבר היא מגישה לקורא יצירה ספרותית עצמאית, שרבים מהפרטים בה בדויים, ועונים על הקריטריון הכללי של “יכולים היו להתרחש במציאות, גם אם אין לנו מושג אם אכן התרחשו”.

ההתחלה של הספר קצת קשה. גרץ מאמצת את הסגנון האיטי של המכתבים של מיכאל, ולכן לוקח זמן להיכנס להלך הרוח המתאים לקריאת ספר שכזה. אבל הסבלנות משתלמת. הבחירה שלה לאמץ דווקא את נקודת המבט של מיכאל, למרות שברור שרוב קוראי הספר מתעניינים בראש ובראשונה בדמותה של רחל, היא בחירה אמיצה ומאפשרת התבוננות מקורית, שלא נתקלתי בה במקורות אחרים שעסקו בדמותה של המשוררת המיתולוגית הזו, שהפכה לסמל של תקופה שלמה.

ההסתכלות על הפרויקט החלוצי ועל התנועה הציונית דרך עיניו הסקפטיות של מיכאל, מהנדס חשמל בהכשרתו ומורה במקצועו, שההיכרות שלו עם מה שקורה בפלשתינה היא רק דרך המכתבים והסיפורים של רחל, מאפשרת מבט ביקורתי על האידיאולוגיות הגדולות של התקופה – הקומוניזם, הסוציאליזם, הקיבוץ, הציונות – ומאירה אותן באור חדש. בפועל, מה שמניע את האנשים הקטנים שנרמסים תחת האידיאולוגיות הללו הוא רוב הזמן הדאגות הקטנות של אוכל, בריאות ופרנסה.

אחת הפנינים בספר היא דמותו של אביו של מיכאל, בוריס, שהיה רופא מוערך בבית חולים ציבורי, אך עם פרוץ המהפכה הבולשביקית איבד את מקום עבודתו ושקע בהדרגה למצב של דמנציה. כמו בספר הקודם שלה, על דעת עצמו, שבו תיארה מקרוב את ההתדרדרות של עמוס קינן עקב מחלת האלצהיימר, גם כאן מתואר התהליך באופן אותנטי ומכמיר לב. בכלל, הספר הזה הוא לא כל כך על מעשים, אלא יותר על יחסים, על מחשבות, על חלומות בהקיץ, על השאלה התמידית מה-היה-קורה-אילו, ואולי יותר מכול על געגועים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
חתול רחוב ושמו בוב

חתול רחוב ושמו בוב

ג'יימס בוון

ג’יימס בוון היה צעיר אבוד למדי, שנסיבות חייו הובילו אותו למקומות לא טובים. כשנכנס לתכנית השיקום לצעירים בסיכון וקיבל דירה קטנה משלו בצפון לונדון, כל מה שעניין אותו היה להצליח להיגמל מהסמים ולפרנס את עצמו כנגן רחוב בקובנט גרדן.

אבל אז חתול רחוב אחד ג’ינג’י התנחל בחדר המדרגות שלו. החתול נראה חולה ופצוע וג’יימס טיפל בו והתכוון לשחרר אותו בחזרה לרחוב כשהבריא. אבל לחתול, שבינתיים קיבל את השם בוב, היו תכניות אחרות. יום אחד הוא פשוט עקב אחרי ג’יימס לקובנט גרדן והתיישב בנרתיק הגיטרה שלו, ומאז הם ביחד.

זה מסוג הספרים שבעצם נשמעים כמו שיחה עם מי שכתב אותם. לא מדובר בספרות גבוהה או משהו, אבל הסיפור של ג’יימס ושל בוב פשוט שובה את הלב. הדבר המפתיע ביותר במה שקרה לג’יימס, הוא שבזכות החתול אנשים התחילו פתאום לראות אותו באור אחר. בתור נרקומן ונגן רחוב הוא היה רגיל להסתובב ברחובות לונדון כאדם שקוף, מישהו שרוב האנשים שחולפים מולו כלל לא מבחינים בקיומו במקרה הטוב או מפחדים ונרתעים ממנו במקרה הרע. מרגע שהחתול הצטרף למסע, הכול השתנה:

“המראה שלי עם החתול ריכך אותי בעיניהם. הקנה לי נופך אנושי. במיוחד אחרי שהאנושיות ניטלה ממני. במובנים מסוימים זה החזיר לי את תחושת הזהות. הייתי לא-אדם; עכשיו חזרתי והפכתי לאדם” (עמ’98)

תחשבו על זה רגע. בזכות העובדה שיושב לו חתול ג’ינג’י על הכתף – אנשים שוב מבחינים באנושיות שלו… אני לא יודעת אם זה יותר מרגש או יותר מביך, אבל הוא מתאר איך ברגע שבוב התחיל להתלוות אליו, ההכנסות שלו מהנגינה הוכפלו, אנשים התחילו לעצור לידו ולשוחח איתו הרבה יותר ובלבביות גדולה, והיו כאלה שאפילו התחילו לבקר בקביעות ולהביא לחתול מתנות קטנות.

בשלב מסוים ג’יימס גילה שכמה סרטוני יוטיוב שלו ושל בוב, שצולמו על ידי תיירים, הפכו אותם לכוכבי רשת. משם התגלגלו השניים למחוזות חדשים ומפתיעים. הדברים מתוארים כמובן בספר, וחלק מזה אפשר לראות גם בערוץ היוטיוב שלהם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
אבא, לאן הולכים?

אבא, לאן הולכים?

ז'אן-לואי פורנייה

נתקלתי בספר לגמרי במקרה . הוא משך את תשומת לבי בגלל העטיפה היפה (עיצוב: אורית איזנברג), ובגלל כותרת המשנה שלו. פורנייה הוא סופר ובמאי צרפתי ידוע, ויש לו שני ילדים מוגבלים מאוד מאוד גופנית ושכלית. הספר כתוב בפרקים קצרצרים. לעתים פסקאות בודדות. איך חיים עם ילד מוגבל? ועוד עם שניים? זה ספר מרגש, מטלטל, מצחיק ועצוב במידה בלתי נתפסת. לא לבעלי לב חלש, ורק לאנשים שמעריכים הומור שחור בכמויות. ספר שגורם לך להסתכל על החיים מחדש, ולהעריך את הדברים הקטנים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
הימנון הקרב של אמא נמרה

הימנון הקרב של אמא נמרה

איימי צ'ואה

כשהספר יצא לאור בארה”ב הוא עורר סערה גדולה. צ’ואה טוענת בו שמודל ההורות הסיני הקשוח והקפדני עדיף על המודל האמריקאי המתירני והמפנק, שמותיר את ההורים חסרי אונים מול ילדיהם. הכתיבה שלה מרתקת. יש כאן תיעוד של האופן שבו היא מגדלת את שתי בנותיה, תחת איסורים חמורים ומשטר אימתני ממש. בקטעים מסוימים חשבתי לעצמי – איפה אגף הרווחה כשצריך אותו? היחסים שלה עם בנותיה גובלים לעתים בהתעללות ובהתעמרות, ויש לי הרגשה שאם לא היה מדובר בפרופסורית למשפטים מאוניברסיטת ייל, אלא בקופאית מוולמארט – מישהו כבר היה מזמין משטרה… אבל בכל זאת אני שמחה שקראתי את הספר. גם כי הוא כתוב טוב, וגם כי לפעמים צריך לראות מקרוב שיטות חינוך שמנוגדות לחלוטין לאלו שלך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
מדריך לגידול ילד

מדריך לגידול ילד

אלדר גלאור

למרות השם, זה לא מדריך להורים. הספר כתוב בסגנון תיעודי, ומספר על חייו של מחזאי שמתגורר בישוב אקולוגי בגליל ומגדל שם את בנו בן ה-6, אֶמיל. האם עובדת באשקלון, ולכן לא נמצאת רוב השבוע. החיים בקרבה גדולה לאדמה, לטבע ולנוף מנחים את אורח החיים של אנשי הישוב. מקום מרכזי תופסת ההתלבטות לגבי החינוך – האם לשלוח את הילד לביה”ס המקומי (בי”ס דיאלוגי), לביה”ס האזורי הממלכתי, או בכלל להשאירו בחינוך ביתי. הייצוג של האופציות השונות על ידי משפחות שבוחרות בכל אחת מהן קצת סטריאוטיפי לטעמי, אבל אני מניחה שזה נעשה למען הבהירות הספרותית.

בהתחלה הספר קצת הרגיז אותי, כי נדמה שהמספר מביע התנשאות כלפי כמעט כל הדמויות האחרות של הורים בסביבתו. דרך העיניים שלו, כולם נראים קצת מגוחכים ואבודים. אולי היתה פה כוונה להציג באופן אירוני את ההורים שכל כך מובלים על ידי אידיאולוגיה (תהיה אשר תהיה), עד שהם שוכחים שיש גם ילד אמיתי לטפל בו בסופו של יום. אבל התוצאה היא תחושה של ריחוק ודחייה מכל אלו שחושבים קצת אחרת על המושג החמקמק טובת הילד. בסופו של דבר, זה ספר מעניין, שמציג נקודת מבט לא שגרתית על חינוך, על הורות ואפילו על זוגיות מודרנית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
הורות במחשבה שנייה

הורות במחשבה שנייה

דרור אורן

אורן הוא פסיכולוג קליני, מומחה ומטפל בפסיכותרפיה, שפיתח מודל מקורי בשם ‘טיפול פסיכודינמי בהורות’. החלק הראשון של הספר הוא הטוב ביותר לדעתי. הוא עושה סדר בשאלה מהי הורות בעידן הפוסט-מודרני, מה המחיר שאנחנו משלמים על ההורות המודעת שלנו, מהם השלבים ההתפתחותיים בהורות, ובעיקר – הוא מגדיר סגנונות שונים של הורות. אהבתי את העובדה שהוא לא מתעלם מכך שגם הוא בעצמו אב לילדים, ומודה שתקופות פחות מוצלחות בהתמודדות ההורית הפרטית שלו משפיעות על היכולת שלו לכתוב ולייעץ להורים אחרים מה לעשות.

לאורך הספר משולבות מעין ‘עצירות’ קטנות להתבוננות אישית, והקורא מוזמן לשאול את עצמו שאלות לגבי ההתמודדות ההורית שלו, בהקשר למה שנכתב בטקסט. בחלק השני יש דוגמאות לסיפורי טיפול של משפחות שהגיעו לייעוץ (כולל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, דילמות של משפחות חד-הוריות ושל הורים גרושים), ולמידה מתוכן. לאורך הספר כולו יש התייחסות מרובה גם להורות לילדים בוגרים, בחירה מוצלחת מאוד, שכן ספרי הורות בדרך כלל נוטים להתמקד בגילים הצעירים. החלק השלישי פונה יותר למטפלים ולאנשי מקצוע שעובדים עם הורים וילדים, ומציג דילמות שונות בנוגע לבחירת הטיפול המתאים וקביעת הקו הטיפולי הנכון לכל משפחה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
סלפי אחד יותר מדי

סלפי אחד יותר מדי

דנה אבירם

סיפורה של טל, נערה בת 13, שברגע של חוסר שיקול דעת מצלמת את עצמה בסלפי חושפני, ושולחת אותו בווטסאפ לילד אחד. מכאן מתחיל להתגלגל כדור שלג, שאין לה שום שליטה עליו. הספר כתוב מפיה של טל עצמה, בחירה נכונה לדעתי, שכן זה מאפשר לה לספר את הדברים בשפה קולחת ופשוטה, שמדברת אל הקוראים הצעירים בשפה שלהם.

גם ספריה הקודמים של אבירם (טורף ברשת, פייסבוקס, כוכב ברשת) עסקו בנושא הכאוב של הסכנות האורבות לילדים ולבני נוער במרחב האינטרנטי בכלל וברשתות החברתיות בפרט. בשנים האחרונות היא מקיימת הרצאות בבתי ספר ברחבי הארץ, משוחחת עם ילדים על הנושא ושומעת מהם סיפורים אישיים מחיי היום-יום שלהם.

הספר אמנם ארוך, כביכול (276 עמ'), אבל הכתב גדול ומרווח, מה שהופך את הספר לידידותי במיוחד, גם עבור ילדים שאינם תולעי ספרים. הפרקים קצרים, והמתח נבנה ישר מההתחלה, כשאנחנו סקרנים לגלות מה בדיוק עשתה טל, איך קרה שהיא נקלעה למצב המביך שבו היא נמצאת כרגע, והאם היא תצליח להתגבר ולצאת מחוזקת, או שהכול אבוד, כמו שילדים רבים מרגישים לפעמים במצב דומה.
בין לבין יש גם תיאור אותנטי מאוד של יחסי הורים-מתבגרים, הצצה לחיים של משפחות אנשי הקבע, עיסוק בקשיים של מעבר דירה והשתלבות בחברה חדשה, ושיקוף של מקומה העצום של החברות בגיל ההתבגרות.
הורים רבים מרגישים שאין להם אפשרות לדבר עם ילדיהם על הנושא של הטרדות ברשת, בריונות בקבוצות ווטסאפ, מיניות, התאהבות, שמירה על פרטיות וכדומה. הספר הזה יכול להיות נקודת פתיחה נייטראלית, שדרכה אפשר להתחיל דיאלוג בנושא, מבלי לתת לילדים הרגשה שחוקרים אותם או שנדחפים להם.
מתאים בערך מכיתה ה-ו עד כיתה י, וכמובן למבוגרים שרוצים לראות את הדברים פעם אחת מנקודת מבטם של הילדים עצמם, ולדעת מה אפשר לעשות במקרה שהילד/ה שלכם נקלע/ה לאירוע דומה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת
אליזבת איננה

אליזבת איננה

אמה הילי

אמה הילי עושה לאלצהיימר את מה שפרויקט רוזי עשה לאספרגר, ואת מה ששתי שניות עשה ל-OCD. היא מצליחה להיכנס לתוך מוחה של מוד, קשישה בת 82, ולשקף את העולם דרך תודעתה, באופן שהופך את המחלה שממנה היא סובלת למשהו מכמיר לב, אולי אפילו חמוד(!), שאנחנו ממש חייבים לגלות אמפטיה כלפיו.
ספק אם בחיי היום-יום כולנו מגלים כל כך הרבה אמפטיה כלפי אנשים עם תסמונת אספרגר, הפרעה טורדנית-כפייתית או אלצהיימר. אבל ספרים כאלה הופכים את זה לאפשרי.
מה שמדהים כל כך בהישג של אמה הילי, הוא שהיא מצליחה לייצג במילים תודעה של שיכחה. איך אפשר לתאר במילים את אובדן המילים? הזיכרון והשיכחה של מוד מתערבבים זה בזה, כאשר היא עוברת אינטואיטיבית בין דאגה לחברתה הטובה אליזבת שנעלמה לה בהווה, לבין היזכרות בסיפור העלמותה של אחותה הגדולה סוקי לפני כשבעים שנה. ההווה והעבר מתערבבים זה בזה, והקורא נאלץ לקושש פרטי מידע מפה ומשם כדי לנסות ולפתור את שתי התעלומות גם יחד.
התהליך כל כך מוכר למי שחווה את המחלה הזו מקרוב – בהתחלה נאבדים רק פרטים קטנים פה ושם. מילים הולכות לאיבוד באמצע המשפט. פתאום את יוצאת מהבית ושוכחת בשביל מה. פתקים בכיסים. מספר הטלפון והכתובת במקום בולט בתיק היד, כדי שמי שימצא אותה יוכל לעזור ולהחזיר אותה הביתה. התסכול. הכעס על אובדן היכולת לתקשר. השאלות החוזרות ונשנות. היאוש.
החמלה שמגלות הלן וקייטי, בתה ונכדתה של מוד, בטיפול בה היא מרשימה. אולי היא לא מייצגת את המציאות בצורה אמינה, אבל אני מעדיפה את הספרים שלי ככה: טובים יותר מהחיים עצמם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ספרים שענת

ביקורות נוספות על "מודדים את העולם"

מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

בשבוע שעבר הכריזו מדעני נאס"א על גילוי מערכת חדשה של כוכבי לכת, מחוץ למערכת השמש שלנו. כל העולם האסטרונומי געש משמחה. אף אחד לא ראה אפילו את קצה קצהו של אחד מכוכבי הלכת האלה, אבל מספיק שאנשי נאס"א דיברו - והנה הוכחה לקיומו של עולם חדש. לעומת זה אם כמה אנשים ידווחו, מכל מיני מקומות בעולם, על הבחנה ברוח רפאים, הכל יפרצו בצחוק על השטות הזאת בלי להתחשב בכמות הלא מבוטלת של האנשים המדווחים על תצפיות מהסוג הזה. בשוויץ נשפכים מיליוני דולרים על פרוייקט הזוי שמטרתו למצוא את הרכיב הראשוני של כדור הארץ. המדענים עצמם מכנים את זה "החלקיק של אלוהים" ולמעשה אין להם מושג מה מטרתו של מציאת הרכיב הזה. אבל אם מאות אסטרולוגים בכל רחבי העולם יגידו לכם, למשל, שהאנרגיה של כוכב מאדים משפיעה על בני האדם ובכלל על כוכב הלכת שלנו - יפרצו המדענים בצחוק, ובעקבות זה חלק נכבד באוכלוסיה יגיד מיד, בלי שום ידע בנושא, שמדובר בשטויות. בקיצור, נראה לי שאם הקהילה המדעית הכתירה אותך כמדען - אין לך בעיה לזכות בהכרה גם אם אתה מכריז על שום דבר, בעצם, ואיכשהו מוכיח שגם כלום זה משהו.
ב'מודדים את העולם' מספר הסופר בחדווה יתרה על שני מדענים שהוכיחו את תגליותיהם. האחד מתמטיקאי, קרל פרידריך גאוס, והשני ביוגיאוגרף, אלכסנדר פון הומבולדט. להם גם נוספים לואי ז'אק דאגר, מאבות הצילום, ועוד כמה מדענים שההיסטוריה רשמה אותם אבל לא ממש זוכרת אותם עם התקדמות המדע. הספר בעצם נוגע בעובדה שמאחורי תגליות המדענים יש בני אדם על כל יתרונותיהם וחולשותיהם. על עולמם האישי ועל מלחמתם בממסד.
זה לא ספר מדע - זה ספר על אהבה למדע ולכל מה שסובב אותו. המדע כאן נראה כמו חוויה אחת גדולה ויפה. ומכאן שהוא מומלץ לכל חובב מדע שלא לוקח את החיים ברצינות יתרה, ומתאים בעיקר לגיל הצעיר, לגיל שעוד מלא באופטימיות על שמדענים אף פעם לא יכשילו מדענים אחרים - רק בשם המדע.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•בת-יה
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

אלכסנדר פון הומבולדט וקרל פרידריך גאוס.

שני מדענים ענקים שחיו בגרמניה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

האחד חוקר ארצות, חוקר טבע, אבי הגאוגרפיה המודרנית. תרם רבות לבוטניקה, לזואולוגיה ולתחומי מדע רבים אחרים. זרם הומבולדט, שלחופי אמריקה הדרומית קרוי על שמו.

השני היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה. גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע.

שני החוקרים מדדו את העולם, כל אחד בדרכו ובשיטותיו. הומבולדט עוזב את גרמניה כדי למדוד את העולם, ונודד בדרום אמריקה הרחוקה, נתקל במפלצות ימיות ובקניבלים, צולח נהרות, מעפיל לפסגות מושלגות, זוחל במחילות, מסתער על הרי געש. גאוס שונה ממנו לחלוטין באופי, בהתנהגות. הוא ספון בחדרו, בוחן את העולם מבעד לטלסקופ, בעיני המתמטיקה והשכל הישר. הומבולדט הוא הרפתקן נמרץ שלא יכול עם נשים. גאוס עצל, מדושן עונג עצמי, זועף, ובלי נשים חייו אינם חיים. השניים נפגשו בברלין בכנס מדעי בשנת 1828.

הרומן מספר את סיפור חייהם, שבו דמיון ובדיה מעורבים עם האמת ההיסטורית. כתיבה יפה עם הומור דק. מבחינות אלה זה הזכיר לי את כתיבתו של אסף ענברי. גאוס והומבולדט מדברים על עצמם בספר בגוף שלישי. המחבר מציג את הדמויות האלה, האפרוריות כביכול, כבני אדם - מהוללים וגם נלעגים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•יוסי
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

יש הרבה אנשים מפורסמים ממפעם שכל אחד מהם המציא איזה משהו כמו בל מהטלפון או פיתגורס מהמשולש שלו או זה שהמציא את המכסה של הביוב (שהוא דוקא לא מפורסם ולא הצלחתי למצוא איך היה השם שלו). בכל מקרה אלה אנשים שהיה להם האומץ להגיד או לעשות משהו שאף אחד קודם לא עשה ואני בטוח היו הרבה שאמרו עליהם איזה שטויות הם עושים או מדברים ובכל זאת הם עשו. אבל אנחנו היום חיים איפה שאנחנו לא רק בגלל האנשים האלה. הרבה זה בגלל כל האלה שטעו יעני שגם אמרו דברים שאף אחד מלפניהם לא אמר אבל שיצא שזה באמת לא נכון. אני חושב האומץ שלהם לא פחות חשוב משל אלה שצדקו שאם לא היו הרבה אנשים עם האומץ הזה אז גם האחד שצדק אולי לא היה פותח את הפה שלו מרוב הפחד.

הספר הזה מספר על שני אנשים שהיו מפורסמים בהמצאות שלהם. אחד קראו לו גאוס והוא המציא הרבה דברים במתימטיקה וגם בפיזיקה ובעוד דברים והשני קראו לו הומבולדט שהיה חוקר ארצות (ושאני לא שמעתי את השם שלו עד שלקחתי ליד את הספר). אני חושב שהוא מראה עם האנשים האלה שלא קשור איזה בנאדם אתה לאיזה ממציא שאתה יעני אתה יכול להיות בנאדם קטן או גדול יעני קמצן או לארג' וצנוע או שופוני ואחד עם לב או רשע וכל אחד מאלה לא קשור לזה שאתה ממציא. שני האנשים האלה הם ממש לא אותו הדבר חוץ מזה ששניהם יש להם המחשבות שלהם שבשבילם הם לא צריכים להסתמך על מחשבות של אנשים אחרים והם מעצמם יודעים מה שנכון.

ועם כל זה עוד דבר שהספר מראה לך זה שלא חשוב אם אתה גאון הכי הכי בעולם. בעוד מאה שנה כל ילד ידע את מה שאתה יודע בכלל בלי שיתאמץ וגם ידע הרבה יותר ממך יעני אנחנו בסך הכל נקודה קטנה וכל אחד שחושב על עצמו שהשמש זורחת מאיפה שאומרים אצלו יכול לעשות ברקס רגע ולהסתכל ככה על העולם ויבין מה בדיוק הגודל שלו. אני חייב להגיד שאני רואה את זה אפילו עכשיו שיש לי חבר עליו השלום שהיה לו בדיוק המחלה שיש לי לפני בערך שש שנים ולא היה אז התרופות שיש עכשיו וכל הזמן עובר לי בראש המזל שיש לי וגם אני שמח מתי שאני חושב על המזל שיהיה לאלה שיהיה להם המחלה הזאת בעוד כמה שנים ובכלל יקחו כדורים כמו אנטיביוטיקה כמה ימים והכל יעבור להם.

אני לא נותן לו הרבה כוכבים כי בסך הכל הוא היה נחמד אבל לא לקח את עצמו ברצינות אז גם אני לא לוקח אותו יותר מידי ברצינות.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

זה קשה להיות חריג. תמיד הייתי החכם של הכיתה. "הגאון". זה לא קל. תמיד הייתי זה שהיה לו את כל התשובות, תמיד עניתי על הכול, ותמיד הגיע שלב בשיעור שהמורה הייתה נאנחת ואומרת "עוד מישהו חוץ מעומר יודע את התשובה?". כן,הייתי הילד הזה.
אם תשאלו אותי מאיפה זה הגיע, החוכמה הזאתי, אז לדעתי זה פשוט משהו נרכש. אני לא מאמין שאנחנו מחולקים לאנשים חכמים ולאנשים טיפשים. אני לא חושב שנולדים חכמים או נולדים טיפשים. ידע זה משהו נרכש, שמונע בעיקר מסקרנות. וסקרנות זה משהו שאף פעם לא היה חסר לי. תמיד הייתי מתעניין בדברים, ותחומי העניין שלי כיסו ביולוגיה, כימיה, ארכיאולוגיה, מוזיקה, ספרות ועוד ועוד. הייתי (ונשארתי) תולעת ספרים, שרק מחפשת פיסות מידע. לפעמים אני הולך ברחובות, קורא באינטרנט או בעיתונים, ואני נתקל בשמות או במושגים. ישר נדלק אצלי ניצוץ כזה, ואני מתחיל לחפש על זה. זה מין עקצוץ כזה, כמו עקיצת יתוש שרק מגרדת ומגרדת, ועד שאני לא אברר עד היסוד זה לא ירפה ממני.
אח שלי לעומת זאת גורס שחוכמה גלומה בכולנו, ואנשים טיפשים פשוט לא ממשים את הפוטנציאל שלהם. אני לא מסכים עם העמדה הזאתי, כי זאת הנחת יסוד פשוט מוזרה. זה בעצם לטעון שההבדל בין מישהו שנכשל ב3 יחידות מתמטיקה לבין מי שמסיים 5 יחידות מתמטיקה בהצטיינות זה שאחד ממצה את הפוטנציאל שלו והשני לו. וזה פשוט לא נכון. כי יש אנשים שמטבעם מתקשים במתמטיקה, ולהצליח בשלוש יחידות זה המקסימום שהם יוכלו להגיע.
ואמא שלי, אמא שלי בכלל טוענת שהחוכמה שלי ושל אחי מקורה בהשבחת גנים. וכך בדרך עקיפה אמא שלי מחמיאה לעצמה, היחידה מבין חמישה אחים שלמדה באוניברסיטה ובעלת שני תארים. ואולי זה גם דברים שקולטים בבית, כי גדלתי בבית בו ידע, חוכמה וסקרנות היו ערכים גבוהים.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שלהיות חכם זה לא כל כך קל. יש את העקצוץ המעצבן הזה שלא מרפה, זה להיות חריג בחברה (כי אף אחד לא אוהב את החכמולוג שיודע הכול, ותאמינו לי ששמעתי את זה כל כך הרבה פעמים) ולפעמים להיות בודד, כי כמעט כולם לא מצליחים להכיל אותי. הרבה פעמים אמרו לי שאני פשוט "יותר מדי". ובגלל זה למדתי למתן את עצמי. עם חברים אני משתדל לא לפטפט על ענייני הגות וספרות שלא מעניינים ילדים בגילי. אף אחד לא מתעניין בזה שראיתי דוקומנטרי שנטען בו שייתכן והצייר ורמיר השתמש באמצעים אופטיים כדי לצייר את ציוריו, או על הספר האחרון של אוסטן שקראתי. אנשים נורמלים פשוט לא מתעניינים בדברים כאלה, ובגלל זה למדתי לכסות את הדברים האלה. במקום זה אני אקשקש על הסרט החדש שיצא, או על המצב הבטחוני שנשאר תמיד נושא אקטואלי.

"מודדים את העולם" עוסק בשתי דמויות גאונות-גאוס המתמטיקאי (שזכור לרובנו מ"פעמון גאוס") והומבולדט (אל תרגישו רע אם לא שמעתם עליו עד עכשיו) חוקר הארצות. שני גרמנים חכמים, אפילו מאוד, שבשניהם נטוע יצר הסקרנות שלא מרפה. אצל הומבולדט, זה גורם לו לתור את העולם. הוא מגיע לדרום אמריקה ומתייר בה-נכנס למערות, חוקר צמחים ובעלי חיים, שט בנהרות ומסתכסך עם הילידים. גאוס לעומת זאת, שמוכתר בצעירותו כ"נסיך המתמטיקה", רכון תחת דפים וכותב מחקרים מתמטיים ולאחר מכן גם משתקע באסטרונומיה ומגנטיות. שני החוקרים הללו נפגשים בשלב מסוים בחייהם, אחרי שהגיעו לתגליות משמעותיות. בהתחלה הם לא מסתדרים, אבל לאט לאט הם מבינים שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. שניהם רוצים למדוד את העולם, לכמת אותו מדידה אחר מדידה. שניהם זוכים לתהילה, שלמרבה הפלא מכבידה עליהם ומונעת מהם להמשיך בעבודתם. הם נאלצים להיגרר לקבלות פנים ומפגשים עם נסיכים ומלכים, במקום לתור את השטח או לחשוב על נוסחאות חדשות.

הספר היה יכול להיות משעמם מאוד. הרי מדובר על מתמטיקאים גרמני וחוקר ארצות גרמני, ובמבט ראשון זה היה נראה כמו נפילה בטוחה. אבל דניאל קלמן הצליח איכשהו להפוך את זה לספר משעשע וחביב, שהוא סוג של שיר הלל לסקרנות. אפילו שייתכן וחלק מהעובדות בספר כופפו מעט (אף פעם אי אפשר לדעת), הכול נעשה בחינניות כזו שהספר נקרא יחסית מהר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•omers
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

הספר נחמד - לא יותר מזה.

הכתיבה קופצנית מדי ולכן ישנם קטעים שקצת קשה לעקוב. התחושה היא שיש הרבה שמות והרבה פרטים ואם לא ממש מרוכזים בספר, אזי קשה מאוד להבין מה מתרחש או מה היה.

עם זאת, הספר מעניין מבחינה היסטורית. אהבתי איך שגאוס רואה את העולם עוד 200 שנה (שזה פחות או יותר היום) - למשל הוא תיאר איך בטח עוד כמה שנים יהיו אנשים שהמקצוע שלהם הוא לטפל בשיניים (רופא שיניים). גם אהבתי את תיאורי המסעות של הומבולדט כשהצלחתי לעקוב.

לסיכום - הספר נחמד. לא חובה לקריאה ויחד עם זאת קצת מרענן.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•ליאת
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

ספר מאכזב. המחבר מצליח לקחת שני מדענים/מגלי עולם מרתקים, גאוס והומבולדט, ולגרום להם להיראות משעממים, הישג לא מבוטל בהתחשב בחומר המקור. זה נכון במיוחד עבור גאוס, שיוצא נבוב מכל אישיות. המחבר נכשל לחלוטין בהצגת הפדנטיות והפרפקציוניזם שלו, והופך אותו במקום זה למוקיון מיזנתרופ מוחלט. גם אמה בונפלן מוצג כשארית חסרת תועלת של הומבולדט - בונפלן ידוע כמי שסיווג למעלה מ-6,000 צמחים במהלך המשלחת עם הומבולדט. נקודת האור היחידה בספר הייתה הומבולדט עצמו שמוצג כדמות מרתקת מעט, עד הסוף כשגם הוא הופך להיות פתטי. בקיצור, ביזבוז של הזדמנות.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Muhandes
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

לא ברור מה אמת ומה לא אמת בספר הזה. רומן בהומור בטעם רע המולבש על שני אנשי מדע מהמובילים בעולם, גאוס המתמטיקאי והומבולדט החוקר הגיאוגרפי. השילוב הזה של רצינות מדעית והבלים רומנטיים דמיוניים לא ממש מתחבר לכדי יצירה משמעותית אלא אוסף מבולגן של ממבו ג'מבו למרות הקריאה הדי שוטפת.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אגב
מודדים את העולם

מודדים את העולם

דניאל קלמן

מעשיר מדעית, משעמם ספרותית...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•אינשם