אני מודה שזמן רב לא קראתי ספר מהז'אנר הפילוסופי.
לפני כמה שנים הצטרפתי לאחת ההרצאות של ד"ר חיים שפירא, וככל הזכור לי מאז - יש לאיש הזה קסם מיוחד.
ד"ר חיים שפירא יודע לרתק את האדם מולו בחיוך, בדיחה טובה ו"על הדרך", בדרכו שלו, מטמין בך אוצר מידע רווי בשאלות. כמו שאי אפשר לצאת מההרצאה שלו מבלי לשאול שאלות, כך אי אפשר לסיים את הספר הנוכחי, ולא להישאר מעט מרחפים, ועטופים בהרהורים ולא מעט קושיות.
כשסיימתי לקרוא את הספר לא ניגשתי מיד לסקירה, אני מודה - הייתי זקוקה למספר שעות לעכל את הפרטים והמידע שיש בתוך ה-302 עמודים.
אני מרשה לעצמי לצטט את רוני סומק מהכריכה: "הקריאה במחשבות לעת לילה דומה לטיפוס בהר בנעלי בלט...." מסכימה עם המטאפורה הזו ללא עוררין!
בספר הזה אכן הרגשתי שאני נמצאת בעננים, או על הר מאוד גבוה. לאורך כל הספר הרגשתי כצופה במעגל עם שלושת הפילוסופים המכובדים: קירקגור, שופנהאואר וניטשה שאליהם ד"ר חיים שפירא צירף אורחים: פרויד, בשביס זינגר, רבי שלמה אבן גבירול, אלברט איינשטיין, דוסטוייבסקי ועוד.
הספר מתחיל במשפט: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". למה?
מה התכלית של האדם? לשם מה הוא נברא? האם לא היה יותר פשוט להישאר עם "האין"?
האדם מטבעו הוא סקרן וגם מסתכן. בודאי תשאלו: למה אני חותרת?
למרות "גזר הדין מוות" האדם אכל מהתפוח וויתר על החיים האינסופיים בגן עדן. למה?
אמנם אלוהים אסר על האדם לאכול מהתפוח, אך מאידך גיסא לא מנע ממנו את חופש הבחירה. את הבחירה של האדם אנחנו יודעים, אחרת ברור לכם שאני לא הייתי כותבת את הסקירה הנוכחית. נכון?
ד"ר חיים שפירא מאגד לספרו את שלושת הוגי הדעות: קירקגור, שופנהאואר וניטשה וכך הוא פותח לקורא צוהר לעבר ים של שאלות פילוסופיות קיומיות.
להלן קמצוץ מהן:
*מי אני?- אודה על האמת שמזמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו.
*האם ישנה משמעות לחיי?
*במה טעה האדם הראשון?
*מה זאת אמונה?
*האם תיתכן מחויבות לאישה אחת בלבד?
*מדוע המחשבות הרעות שכיחות יותר מהמחשבות הטובות?
אתם רוצים תשובות? אין תשובות חד משמעיות.
אפלטון סבר שלכל אדם יש תכלית שאותה עליה לגלות, לעומת זאת האקזיסטנציאליסטים סברו שעל האדם ליצור את המטרות והיעדים ... מי צודק? מה אתם חושבים? מעניין הא?
קירקגור סבר שכל רגע עלול להיות הרגע האחרון של האדם והמוות הוא בלתי נמנע.
ציטוט עמוד 38: "החיים-היום הם פה ומחר אינם. המוות, ברגע שיגיע –יישאר (ככל הנראה) לתמיד, או כפי שניסח זאת מולייר: "מתים רק פעם אחת, אך להרבה מאוד זמן."
קירקגור גם הטמיע את המונח חרדה - ANGST . הפחד מחופש הבחירה בניגוד לחיות שמודרכות על ידי האינסטינקט.
ציטוט עמוד 58: "קירקגור אמר שכאשר אנו נותנים לדברים לזרום מעצמם, אנו הופכים את עצמנו מאדונים למשרתים ובכך מצמצמים את החופש שלנו."
סארטר טוען שהרגש נמצא בלב המתבונן. ציטוט עמוד 49: "למשל, תמונה של אנשים המטיילים בשדרת העיר או של ילדים המשחקים בחוף הים יכולה לעורר את כל אחד מן הרגשות הבאים: שמחה, צער, כעס, עצבות, תקווה, חמלה, פליאה.."
אני נוטה להסכים עם חלק גדול מתורתם של הפילוסופים הללו. למרות ההסכמות נותרתי עם הרבה הרהורים, אבל יש לי גם מספר התנגדויות ביני לבין עצמי.
כן נכון אני מסכימה שהחיים מתבהרים רק במבט לאחור, אבל יש לחיות אותם קדימה. נו אז מה? זה עדיין לא מונע ממני שלא אמשיך לשאול שאלות. והרי נאמר שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לא?
רגע רגע... עוד שאלה: מה חשוב באמת התוצאה של פעולה מסוימת ו/או המניע לאותה פעולה? מי שולט בנו הלב, או הראש? אגב, מאוד שעשעה אותי הדוגמא של עלי הפטרוזיליה שנתקעו בשיניה של הילה. (מי שקרא את הספר ידע מה כוונתי).
ציטוט עמוד 70: "את מה שהלב דחה, הראש לא יקבל לעולם" – זה נכון? גם אתם חושבים כך?
בספר הנוכחי ד"ר חיים שפירא מפלס לנו דרך לפילוסופיה בגובה העיניים ומתמקד בשלושה הוגי דעות: קירקגור, שופנהאואר וניטשה.
כל אחד מהוגי הדעות הללו מיצג זרם שונה. קירקגור הדני וניטשה הגרמני – שניהם בלטו במאה ה-19 לעומת שופנהאואר שקדם לשניהם.
למרות שמדובר בספר פילוסופי ובנושאים לא פשוטים, עריכתו של הספר נעימה והקריאה בו זורמת.
לדעתי ספר מצוין שמצייד את הקורא בביסים קטנים, על תורה שאנחנו חיים בה כל הזמן, אבל לא מהרהרים בה בשגרת היום יום.
אני אוהבת ציטטות- בספר הזה מצאתי לא מעט ציטטות. אני מודה התמוגגתי.
ממליצה בחום לכל אחד שרוצה לטעום קצת מעולם הפילוסופיה והפסיכולוגיה.
לי יניני
















