"זה לא היה אחד מאנשיו שהגיח מבין העצים. זה היה אלון... בידו היה אקדח זיג זאואר P226, כלי הנשק הסטנדרטי של 'צנטרום שירותי ביטחון'. הישראלי פתח בפראות את דלת המכונית וכיוון את קנה האקדח היישר לראשו של ברונר. ברונר לא חשב אפילו לשלוח יד לאקדחו. 'סיפרו לי שאתה מדבר גרמנית, יונס, אז תקשיב טוב-טוב. אני רוצה שתיתן לי את האקדח שלך. לאט, יונס. אחרת אולי אתפתה לירות בך כמה פעמים." (עמודים 402-403)
הספר "פרשת רמברנדט" מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של סוכן המוסד והמתנקש גבריאל אלון. אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה: "היה צייר צעיר ומבטיח שנטש תפקיד ביחידת צבא מובחרת לטובת לימודים בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב." (מתוך הספר "העריק" מאת דניאל סילבה, ידיעות ספרים, 2011, עמוד 72). בספטמבר 1972, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד על ידי רב המרגלים ארי שומרון (בן דמותם הבדיוני של רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), איש הפלמ"ח בעברו: "אחרי שנלחם במלחמת השחרור של ישראל העביר את שישים השנים הבאות בהגנה על המדינה מפני המוני אויבים נחושים להשמידה. שמשו זרחה ביתר בהירות בעתות משבר. הוא חדר לחצרות מלכים, גנב את סודותיהם של רודנים והרג אויבים רבים מספור - לעתים בידיו החשופות, לעתים בידיהם של אנשים כמו גבריאל." (עמוד 185). תחת עינו הפקוחה והדרכתו של שומרון הפך אלון למתנקש מומחה, אשר לו זהות כיסוי כרסטורטור של יצירות אמנות: "מבחינתו של שומרון, כישרונו האמנותי יוצא הדופן של גבריאל כמוהו כקסם פשוט או אחיזת עיניים של קוסם. זה היה משהו שיש לנצל, כמו כישרונו הייחודי של גבריאל לשפות ויכולתו לשלוף אקדח ברטה ממותנו למצב ירי באותה מהירות שבה רוב האנשים מוחאים כף." (עמוד 187). לאחר מכן, תחת פיקודו של שומרון: "גבריאל, שהיה א', חיסל לבדו באקדח ברטה 22 מ"מ שיש מחבלים מארגון ספטמבר השחור שהיו אחראים לטבח במינכן." (עמוד 122)
בספר הנ"ל נדרש אלון, המתאושש יחד עם אשתו, קיארה, מקורותיו בספר הקודם, לסייע לחברו, סוחר האמנות הבריטי ג'וליאן אישרווד, לאתר תמונה של רמברנדט שמעולם לא נראתה בציבור. אישרווד מצא עבורה את הרוכש האידיאלי, אולם הרסטורטור שאליו נשלחה לא הספיק לסיים את עבודתו בטרם נרצח באכזריות והתמונה נעלמה כלא היתה. אלון, מסכים לרתום את כישוריו יוצאי הדופן כדי לאתר את הציור ואת האחראים לפשעים. ככל שהחקירה מסתעפת, מה שנראה בתחילה כשוד אמנות ששורשיו בשואת העם היהודי מתגלה כמזימה תמנונית שזרועותיה מגיעות עד לדרום אמריקה ולמזרח התיכון. אלון חושף את הסודות הנוראים המלווים את הציור, ואת הטיפוסים הנוראים עוד יותר העומדים מאחוריהם — ובלית ברירה נשאב מחדש אל עולם הריגול הבינלאומי שאותו ביקש להשאיר מאחוריו. בדרך להשלמת המשימה ייאלץ להתמודד איל הון שווייצרי המסתיר סוד נורא וגם עם המודיעין האיראני.
צוותו הוותיק של אלון נקרא אל הדגל. ואנשיו הנאמנים ובהם אלי לבון, העוקב המומחה, עוזי נבות, עתה ראש המוסד, מיכאל אברמוב אשר: "נולד במוסקבה לזוג מדענים דיסידנטים והגיע לישראל כנער שבועות ספורים לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי. האיש שתואר בפי שומרון כ'גבריאל ללא מצפון' הצטרף לשורות 'המשרד' אחרי שירות בסיירת מטכ"ל, שבמסגרתו חיסל כמה מראשי הטרור של החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני." (עמוד 202), דינה שריד, יעקב רוסמן איש השב"כ, וקיארה, אשתו של אלון ולוחמת מוסד בזכות עצמה, מנהלים מרדף ברחבי מערב אירופה ואף בארגנטינה אחר הציור האבוד. גם שומרון, זקן, רוטן ומאמין גדול בהסתמכות רק על "כחול לבן" מצטרף למצוד. באחד הרגעים המשעשעים בספר, לאחר שעוזי נבות מעדכן אותו כי הם נאלצו לרכוש מכונית יוקרה במאה אלף דולר, מפטיר שומרון: "פעם גנבתי מיג רוסי בפחות מזה, עוזי." (עמוד 335)
אף שהספר חוטא בשלל סופרלטיבים ציוניים (סילבה כמעט שאינו מבקר את ישראל והפועלים בשמה הינם כל יכולים הפועלים תמיד ממניעים אידיאולוגים טהורים וצודקים) ונעדר כל ציניות המחייבת את העוסקים בתחום, הוא כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. "גבריאל אלון הוא לא סתם 'סופרמן' המיישם היטב את שיעורי 'שלוף-דרוך-תירה' במהירות הבזק של המוסד. הוא גם אחד הרסטורטורים הנחשבים בעולם, ומתמחה ב'אולד מסטרס'." (כפי שתיארו פעם גבי לוין במאמרו: "מה משותף לסוכני מוסד, CIA, טרוריסטים וסתם רוצחים? שכולם חובבי אמנות, כמובן", "הארץ", 04.09.2007). זאת ועוד, לאורך ספריו של סילבה נרתמות מדינות המערב לעזרת האינטרסים הישראלים, שתמיד תואמים את הטוב והמוסרי, ללא כל קושי ובין ידידיו של אלון נמנים האפיפיור ונשיא ארה"ב. מה גם שאם להסתמך על ספריו של סילבה עיקר המערכה שמנהלים ישראל והעולם המערבי בטרור ובציר הרשע הינה בשווייץ ובליכטנשטיין, וקשורה תמיד בקשר עבות לשואה ולוואן גוך. בקיצור תלוש.
לדידי, ההשוואה עם ספריהם של רוני דונביץ' הכותב אודות ראש אגף המבצעים במוסד, אלכס ברטל, וספריו של מישקה בן דוד (בעברו לוחם ומפקד במוסד) בלתי נמנעת, ומומלץ לבחור דווקא בספרים פרי עטם של הישראלים, המוסיפים מידה בריאה של ספקנות וציניות כמו גם ביקורת וקורטוב של הומור, על פני ספרי הריגול שכותב סילבה ברוח ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס". יתרה מזו גם ההשוואה לספריו של לה-קארה אינה מוצדקת (וראוי להזכיר גם את פרדריק פורסיית). ספריו של לה-קארה כתובים בכישרון רב של סופר גדול ולאו דווקא סופר ריגול, היורד לנבכי נפש האדם כמו גם המרגל ומבין כי עולם המודיעין מורכב בהרבה מן השאלה את מי נחסל ומה נסכל מחר בבוקר. עם זאת קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון. ספר מותח עד העמוד האחרון. מומלץ!!!
