בתור קלאסיקה, אין ספק שמעטים אלו האמיצים המצליחים לחצות את יוליסס בשלום. לצערי אינני אחד מהם.
מזל שיש כאלה שמכריחים אותם ואפשר למצוא ברשת כמה

רוּחַ וְצִלְצוּלִים – קלאסיקות ספרותיות מנקודת מבטה של סטודנטית מתוסכלת למדעי הרוח


יוליסס. כבר בתחילת הסמסטר התנוסס לו השם הזה בתחתית הסילבוס של "ספרות מופת המערב ב'", נועץ בי מבט מאיים, טורד את מנוחתי.

כל הקלאסיקות שקראתי במהלך יותר משנתיים של תואר ראשון בפקולטה למדעי הרוח החווירו לעומת כובד משקלה (תרתי משמע) של יצירת המופת המודרנית הזו, פרי עטו של גדול סופרי אירלנד. הכרך העבה הציב בפניי אתגר שלעומתו טיפוס על הקלימנג'רו באמצע הקיץ נראה כמו משחק ילדים.
לפני שהמתח מוציא אתכם מדעתכם, מוטב לגשת ישר לעניין, ולגלות לכם שלא עלה בידי להיות האדם הראשון בהיסטוריה שצלח את יוליסס. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל במשך כל שמונת הפרקים (סליחה, אפיזודות. ג'יימס ג'ויס הוא כל כך מיוחד שהפרקים שלו הם לא סתם פרקים כי אם אפיזודות) הראשונים, המחשבה היחידה שניקרה במוחי היתה: "מה זה? איך אפשר לקרוא את זה?" (כן, ברגעים קשים אני נוטה לצטט את "בלי סודות"). כמה שלא הפכתי בשאלה הזו, התשובה היתה זהה – שיעמום נשאר שיעמום.
אינני מתיימרת לערער על חשיבותו וגאונותו של ג'יימס ג'ויס. ברור לי שעצם העובדה שיוליסס הפיל עליי תרדמה, שלא לומר תרדמת, אינה מצביעה על היותו ספר גרוע, חלילה וחס. יוליסס הוא פשוט ספר שלא ניתן להבין ממנו כלום, ולכן הקריאה בו הופכת לעינוי של ממש תוך שלושה משפטים. לאחר שכינסתי את טובי המוחות, כלומר חמישה מחבריי לתכנית המצטיינים של הפקולטה, וכולנו אימצנו את מוחותינו במשך מספר שעות, הצלחנו להגיע למסקנות הבאות:
1. בשלושת הפרקים הראשונים יש מישהו בשם סטיבן דדאלוס, ויש מגדל.
2. אחר כך מישהו בשם ליאופולד בלום הולך לשירותים, ויש חתולה.
3. בלום רוצה לבגוד באשתו, ויש הלוויה למישהו.
4. כל זה קשור איכשהו לסכסוכים פוליטיים באירלנד.
5. לכל הפרקים קוראים אפיזודות, ויש להם שמות שלקוחים מהאודיסיאה.
6. כשלמדנו את האודיסיאה בשנה א' זה היה הרבה יותר מעניין.
בשלב הזה נאלצנו להפסיק, הן משום שתקפו אותנו גלי נוסטלגיה לשנה א', והן משום שאיש מאיתנו לא הצליח לסיים את האפיזודה התשיעית. פנינו למרצתנו היקרה, וזו הבינה לליבנו והרשתה לנו, אם כי בחוסר רצון מסוים, לדלג ישר לאפיזודה השלוש עשרה, ומשם לשתי האפיזודות האחרונות.
אפיזודה שלוש עשרה דווקא היתה בסדר, כנראה מפני שבחלקה הגדול היא מתוארת מנקודת מבטה של פוסטמה מתבגרת שטופת הורמונים, בעוד ששאר האפיזודות מתוארות מנקודת מבטם של דדאלוס ובלום המעצבנים, שכל משפט שני שלהם הוא רפרנס ליצירת מופת אחרת. ההתייחסויות האלו למיטב הספרות הקאנונית משרתות מטרה אחת בלבד: להראות לקוראים שג'יימס ג'ויס קרא הרבה ספרים מוערכים, שידעו שיש להם עסק עם איש משכיל (משכיל משעמם אמנם, אבל משכיל).
שמחה וטובת לב המשכתי לפלס את דרכי לאפיזודה השבע עשרה, שמסכמת כל מיני דברים שקרו באפיזודות הקודמות בעזרת אמצעי ספרותי מחוכם ביותר, הלא הוא ה-FAQ. בניגוד למצופה, לא רק שהתשובות על השאלות הנפוצות (והמונפצות) של ג'ויס לא עזרו לי להבין את העלילה, אלא שהן גם אלו שייאשו אותי סופית.
וכך, ידידיי, כשלתי במשימה הגדולה מכולן: אישוש או הפרכת מיתוס יוליסס הגדול. מיתוס יוליסס הגדול, למי שאינו יודע, גורס כי האפיזודה השמונה עשרה והאחרונה של יוליסס היא כה נפלאה, עד ששווה לצלוח את כל שבעה עשר מדורי הגיהינום שקודמים לה רק כדי לטעום מפירותיה הרעננים. המיתוס העתיק מספר כי האפיזודה, שנכתבה מנקודת מבטה של מולי בלום (שאמורה לייצג את פנלופי), היא, ובכן, מעניינת. תמיד חשדתי שהמיתוס היפה הזה, בדומה למיתוס שמכוערות טובות במיטה, הומצא על ידי בעלי אינטרסים במטרה למכור סחורה לא אטרקטיבית בשיטת סוכריית האומץ: שווה לסבול לאורך זמן בשביל התקווה שבסוף יש קצת מתוק.
ובכן, לעולם לא אדע אם הסוף הוא באמת מתוק או משמים כמו כל השאר. את התעלומה הזו אני משאירה למישהו אחר, בעל עצבים חזקים יותר ואינטלקט מנופח יותר ממני.
ג'יימס ג'ויס, יוליסס. עברית: יעל רנן. הוצאת זמורה ביתן 1992.