אני רואה בעצמי אדם מאוד הפכפך, מבחינת הכל, השקפה, הליכיי חשיבה, ורגשות, בעיקר רגשות.
הכוונה, אני חושבת, היא התנודות המהירות שחלות בתחושות שלי בזמנים מסוימים, רק לרגע, אני אהיה הבן אדם העצוב ביותר בעולם, אבל אז ייגש אלי אדם ויגיד לי שחשב עלי. ההרגשה שלי תשתפר, למען האמת, הייתי אומרת שאני גם מאוד קיצונית, כך שאוכל לאחר מכן במשך שעות להסתובב עם חיוך מאושר על הפרצוף, ניגשת אל אנשים אקראיים מבית הספר ואומרת להם שהם יפים.
דברים כאלו מביאים לי את השאלה- האם הליך הרגשות שלי תלוי במישהו אחר? נניח אותה לדקה.
יש רגשות שהיו ועדיין חוזרים אלי בתדירות מייאשת, בעיקר הרגש של חוסר הייחוד.

הרבה פעמים קרה, יותר פעמים משאוכל לזכור, שהרגשתי מלנכולית בצורה יוצאת דופן, תוצאה שנבעה מהשעמום להיות אני, רק אני, ג'קס ללא כישרון יוצא דופן, מראה יוצא דופן, בלי סיפור חיים מרגש או משפחה מיוחדת, ההרגשה היא שאתה רק עוד אחד, אתה לא מישהו מסוים בשביל מישהו, הרצון שייגשו אליך ברחוב ויחבקו אותך, להיות מישהו אחר, או להיות אתה אחר, שיכירו בך.

מהבחינה הזו, אני ואוגוסט פולמן הפכים מוחלטים, הוא היה תמיד ילד שהכירו בו, אבל לא בדרך שבה רצה, אני תמיד רציתי שיכירו בי בדרך מסוימת, בכנות, לא יכולתי לקרוא את הספר בהרגשת הזדהות מהבחינה הזו, אבל בכלליות, לא קראתי את הספר כ- אממ... ספר, גם לא כמו שקראתי ספרי פנטזיה נהדרים, שבהם כאילו עברתי לעולם אחר, כשקראתי את פלא הרגשתי כמו אחות שמקשיבה.

כי זה מה שכולנו רוצים, נכון? שנקשיב, שיקשיבו לנו, ואם נחזור אל שאלתי הקודמת-
"האם הליך הרגשות שלנו תלוי במישהו אחר"
הייתי עונה ב"לעתים קרובות", ובזה אני לא באה להגיד שאנחנו לא יכולים לאסוף את עצמינו ולהמשיך הלאה, אנחנו יכולים, יש אנשים שיעשו את זה מתוך חוסר הרצון להיות טורח, או מהסלידה מהזדקקות לעזרה, או שהם פשוט חזקים במיוחד, אבל אם להודות באמת, להתגבר תמיד יהיה קשה.
אבל בתור אחת כזו שלמען האמת לא חזקה במיוחד, ומזדקקת הרבה לעזרה, אני חושבת שלקחתי מ"ההקשבה", כביכול, לאוגוסט, ולנשמות-הזקוקות לקשב הסובבות אותו, הבנה של הצורך של אנשים בתשומת לב, ואני רוצה ליישם את זה, אני רוצה להיות מקשיבה.


כי רק תיתן ייתנו לךךךךךךך!!!!!!!

תודה שהקשבתם
ג'קס
חסרת כל יחוד בינתיים
עובדת על זה :)

לפני כמה זמן, העליתי שאלה בקבוצת סקרים, היא עסקה בשאלה מה מגדיר ספר כטוב/רע/וכו'. כלומר, מי אנחנו שנגדיר ספר כמשעמם אם ילד אחר בקצה העולם ימינה אהב אותו? אני חושבת שהבנתי את התשובה עוד בעת כתיבת השאלה- ספרים הם עולמות, שונים, בלתי מוגבלים, בלתי אפשרי להגדיר אותם בצורה הנכונה, אתה יכול לומר את דעתך ורגשותיך לגביי ספר, אך בסופו של דבר, ספרים הם מעבר לכך, לפחות לדעתי


כשהתחלתי לקרוא את "הבחירה", נוכחתי שדעתי נוטה יותר ויותר לכיוון השלילי, ולכיוון הדברים שנאמרו לי עליו בנוגע להעתקה, נראה שהמחשבות של קאסייה עוסקות רק באהבה ובחתונה, עמדתי להתייאש מהספר, ואולי להרוויח ביקורת קוטלת נחמדה, אבל נזכרתי בדברים שכתבתי.
אז החלטתי לנסות, קראתי אותו בתקווה מחודשת, ואפילו ששלושת רבעי מהספר היא חושבת על קי, עוד חמישית על זאנדר, ואת שאר הזמן היא מקדישה לדברים חשובים באמת - כלומר בראם, יש לי חולשה לאחים קטנים - הצלחתי למצוא בו את הדברים שהופכים בעיניי ספר לטוב - הקול הפנימי שלי אומר שזה בלונדיניים שבורי לב, סתום - אהבתי את הכתיבה, ואת השירים, ובסופו של דבר גם אם העלילה דומה במשהו, אם תתנו לספר צ'אנס תמצאו את הייחודיות הפשוטה אך הנעימה שלו, תוכלו להיות הילד בקצה העולם ימינה שנותן סיכוי.

הפעם אני פותחת באזהרה- אם אתם אוהבים את הספר הזה, אל תקראו את הביקורת הזו.
כן, זו לא עומדת להיות ביקורת קוטלת לספר עצמו, אבל זה עדיין יכול לעצבן.
-
יום אחד, כמה בבוקר מישהי בשם ורוניקה (לא שזה קשור, אבל ורוניקה?), היא אהבה לקרוא, והחליטה שהיא רוצה לכתוב ספר, טוב ויפה וי, עד כאן הכל טוב. היא הניחה נייר, עט וקסת דיו (This is my story! Do with it what I want ~) היה לה רעיון נחמד, היה לו פוטנציאל, אבל אז היא התחילה לנסות לנחש מה קורה בראש של נערה בת שש-עשרה, ו- אז באה המפלצת!
מחיית דמעה נוסטלגיה, לא חשוב.

את הספר הזה קראתי בהרבה תקווה, לאחר הדברים שנאמרו עליו ציפיתי למשהו מדהים, הספר היה נחמד ותו לא, אולי הוא היה זוכה לחיבה מצידי אלמלא דבר אחד, טריס.

הכירו את ביאטריס פריוור! בלונדינית עם עיניים כחולות, עושה קעקועים פעם ביומיים, ובעלת מנהג מגונה לומר שהיא אנוכית בסוף כל פרק. הדבר היחיד שטוב בה זה שהיא לא יפה. ועל זה הערכתי נתונה לך ורוניקה.
הנה מה שיש לי לומר על טריס-
אוקי! את מכוערת! את אנוכית! למה את כל כך דואגת להזכיר את זה? אני מניחה שהיה בסדר אילו היא הייתה אומרת את זה פעם אחת, אבל היא אומרת את זה כל כך הרבה פעמים שזה נשמע כאילו היא מרוצה מזה. זו אחת הסיבות לא לאהוב אותה.
זה שהיא גאה בזה שהיא אנוכית, לא בגלל שהיא לא יפה.
עוד דבר, היא באמת אמרה שהיא נגעלת מאל רק בגלל שאל בכה?! זה היה כל כך מגעיל שהפסקתי את הספר באותו רגע וגמרתי שני ספרים עד שחזרתי אליו.
סיבה שלישית, היא מתייחסת לכולם כאילו הם נחותים ממנה, כולל את החברים שלה. זה לא היה מודגש אבל זה היה כל כך מעצבן שבאיזשהו שלב היא הפסיקה לחשוב על כריסטינה וויל ורק חשבה על עצמה, החבר החתיך שלה ולהסתובב עם החברה המקובלים.
סיבה אחרונה ומספיילרת- היא הרגה את וויל, אני לא אסלח לה לעולם. ולא. זו לא הייתה הישרדות. קטניס הייתה יורה בו? הארי היה מקלל? לא! הם היו לפחות מנסים! זה היה פשוט מעצבן ולא נחוץ. והפעם היחידה שהספר הזה השפיע עלי.
אה! ההורים שלה נהרגים והיא כולה 'סבבה, לא יכולתי למנוע את זה'.

ועכשיו, לאחר שסיימתי להוציא את כעסי על טריס, ואלה בעצם כעסי על הספר, נעבור לדמויות.

כריסטינה, היא הייתה חמודה, חברה טובה ונערה אמיצה, החברות שלה עם וויל הייתה כל כך צפויה שצחקתי על טריס שהיא לא קלטה את זה. בסך הכל, אני מקווה שכריסטינה עשתה לה הרבה רגשות אשמה בספר הבא.

מי עכשיו?! וויל! וויל הנחמד והמצחיק! וויל שתופס לחם ואוכל אותו! יחי וויל! (רגע, מה?!) הו וויל, הדמות האהובה עלי, אני לא יודעת למה, אין לי מושג. והוא, בדיוק כמו כריסטינה, בעל לב טוב ודמות נפלאה. כן, אני מקללת מישהי עכשיו.

ועכשיו אין לי הרבה מה לכתוב, כי אני ברגשות מעורבים לגבי אל, זה לא היה מתאים לו! פתאום האופי שלו משתנה? איך הוא היה יכול לעשות את זה?! למה הוא לא זרק אותה למים?!!!.
טוב סתם. אבל לדעתי, הוא היה דמות חמודה ונפלאה, וזה לא היה כל כך אמין שפתאום הוא רוצה להרוג ילדה. נקודה פחות רות.

תקעו בחצוצרות כי אוריה מגיע! עכשיו אני ארכין ראשי בסליחה לפני הסופרת ואומר תודה ברגש על יצירת הדמות הזו!.
-סליחה ורוניקה-
הו תודה זה עבר!

קולטת שלא כתבתי כלום על טוביאס
טריס לא ראויה לו. זה מסכם הכל. בסך הכל הוא מגניב, ויש בו משהו חכם. והוא אמיץ, אבל בזה אני לא מחדשת כלום

אם לכלול את כל ה"ביקורת" הזו ביחד. זה בעצם מכתב זועם לוי היקרה על יצירת דמות כמו טריס. אני בכל זאת אקרא את הספר הבא, אני לא מספיק חזקה, אני פשוט אעמיד פנים שביאטריס פריוור לא קיימת והספר יהיה מושלם.

-ג'קס-

הו כן, זה היה ספר טוב
הכתיבה הייתה מעולה, הדמויות היו מעניינת ומעוררות אהדה, העלילה הייתה זורמת, אבל ברצינות, נמאס לי מזה שכל הספרים שלה עוסקים באנשים שמתמודדים ומנסים לשרוד ועוד מתמודדים ועוד מתמודדים, נופלים, קמים, ואז מה? נופלים שוב, פרק אחד לפני הסוף יש מעט תקווה ואז הדמות המרכזית נהרגת, בתיבול מעט בתי משפט והרבה בתי חולים.
אז כן, זה הפך להיות כבר נדוש לשלוח את החיים של כל הדמויות לזבל, אפשר להפיק המון מסרים גם בסוף טוב.
כן, זה בהחלט היה ספר טוב, ושנאתי אותו.
הספר עוסק באנה, ילדה רק בת שלוש עשרה שהוריה הביאו אותה לעולם כדי להציל את אחותה, אני לא באה להאשים את ההורים, אבל הם טענו שהם אוהבים אותה וככה זה היה, הם לא יכלו להראות לה את זה?
בכל אופן, אנה, שמגיל צעיר מבלה הרבה מזמנה בבית חולים, מחליטה כביכול, שמספיק לה, אמא שלה מיחסת לזה סיבות אנוכיות, אבל בסופו של דבר, הסביבות שמתגלות גורמות לכולם לחשוב שוב.
אני לא כל כך טובה, ב... אמממ... לסכם מה המסר של הסיפור, כפי שאפשר להבין מביקורות קודמות שלי, מה שבטוח, היא נסתה להעביר פה מסר בדרך מאוד עצובה, וזה עצבן אותי
הנה עוד משפט שעצבן אותי-
"אחת מאיתנו הייתה צריכה ללכת"
אוקי, מה שאני חושבת על זה, שאילו שטויות, בהחלט שטויות, ניסים קורים כל יום, גורלות לא חקוקים בסלע, ומאחר שהמשפט נכתב ע"י בן אדם, אני פונה אליך ג'ודי פיקו- במשפט זה, את הפצת חוסר תקווה בליבי הנפעם מהספר הכתוב להפליא שלך, תתביישי לך.

לסיכום, מה שאני רוצה להגיד כאן, שהסופרת מוצלחת, וכותבת טוב, אבל לא באמת חייבים לשבור את הלב של נערות צעירות כדי להרשים.

עכשיו לדמויות האחרות, לפי הסדר שהלך לי במוח
ג'סי- הדמות האהובה עלי (הו, באמת?!)
דבר ראשון לכתוב עליו- היו רק חמישה פרקים שלו וזה פשוט לא בסדר
זה פשוט נגע לליבי הדרך בה הוא מאמין שהוא צריך להתנהג אם הוא לא מה שאנשים ציפו ממנו, כל המעשים שלו הוכיחו את "אצילותו" (איכס, אני מגעילה את עצמי)
עוד תלונה-
ברצינות, היא הפכה אותו לשוטר? זה קצת נדוש לא?

בריאן- הייתה לו אישיות, כזו... נעימה, בטוחה, בן אדם שאתה רוצה לחבק

קמבל אלכסנדר- הו כן, הדמות השלישית האהובה עלי היא עורך דין, ולמען האמת, אין בזה שום דבר תמוה, בסופו של דבר הוא היה אדם חסר אנוכיות וטוב לב

ג'וליה- היא הייתה כזו, אמממ... לא כבדה וחמודה, וזה שלא היה אכפת לה מה חושבים עליה גרם לי להעריץ אותה

שרה- אחרי כל מה שכולם כתבו עליה, כבר לא ידעתי למה לצפות. טוב, לא. היא לא הייתה המלכה המרשעת משלגייה, היא הייתה אמא שהנסיבות הקשו עליה, אבל נראה שהיא אפילו לא מבינה מה היא הייתה צריכה לעשות בתור אמא כדי לגדל כמו שצריך את כל הילדים שלה

על אנה אני לא יכולה לכתוב, משהו שקשור לבעיה הזמנית בנפש שלי.
בי

התלבטתי איך לפתוח את הביקורת הזו, לשם התחלה, משהו לא מקורי-
זה הספר היפה ביותר שקראתי מאודי.
יש ספרים מושלמים
יש ספרים שאי-אפשר לעזוב
ויש ספרים יפים
פרסי ג'קסון והארי פוטר, עדיין הספרים האהובים עלי בעולם כולו, אבל הספר הזה היה שונה
לשם התחלה, היה לו ריח שונה, כן, אני בטוחה שלא תופתעו שאני נוהגת להריח ספרים בתחילתם ובגמירתם, לספר הזה היה ריח של דבר נעלה יותר, שיגע בליבי בנקודות החלשות ביותר שלו, שיגרום לי לבכות שעות על נשות קרטון ותייל, וילדים עם שיער לימונים. וגנבת ספרים.
אני לא ממש יודעת איך לנתח את הספר הזה, מרקוס זוסאק כותב מנקודת המבט של המוות בדרך המוצלחת ביותר שאדם כלשהו יכול לעשות זאת. הוא גרם לי לפחד. הוא גרם לי לאהוב. הוא גם לי... אין לי עוד משהו להכניס כאן.
אני לא ממש מצליחה לתאר במילים את מה שהספר המדהים הזה ניסה להעביר לי, אני יודעת שהלב שלי מבין.
(אני בן אדם רגשן! אז מה?)
אגב רגשות-
רודי שטיינר, ידעתי מההתחלה, לא בכוחות קוסמיים שיודעים להרוג את הדמויות שהכי אהבתי, אלא כי ראיתי את הסרט קודם (אל! תגידו כלום).
הזאוקרל המדהים והמקסים הזה גרם לי לבכות שעות לתוך הברכיים ולא לחשוב כלום, זו דמות כזו מקסימה, בעצם, בספר הזה אין דמות לא מקסימה או באמצע, זה או ששונאים או שאוהבים, ואין אחד שלא יאהב אותו, נוח על משכבך בשלום שטיינר
ציטוט מפי שטיינר-
"אני מניח שאני טוב יותר בלהשאיר דברים מאחור מאשר לגנוב אותם" (אני לא יודעת אם זה מדויק, אין לי את הספר)
-
אני פשוט רוצה להנציח כאן ללא מילים מיותרות את זכרן של נפשות הרבה יותר מטובות שהופיעו והלכו בלי להגיד שלום.
האנס הוברמן- עיניים כסופות, אקורדיון, והלב הכי טוב שלא היה בגרמניה.
רוזה הוברמן- פני ארון, שפתי קרטון, ואטשנים מלאי אהבה.
פראו הולצאפפל- זה באמת היה נחוץ?
משפחת שטיינר, משפחת מולר, וכל נפש טובה אחרת ברחוב הימל
*פפיפיקוס
~
אני מניחה שהייתי צריכה להזהיר על ספויילרים למי שעדיין לא קרא, אבל אני לא מאמינה שלא הפסקתם את הביקורת באמצע והלכתם לקרוא.
אני בכל אופן, הולכת להליט פני בכר

טוב אז....
אני קוראת לרוב העם להסתער בלפידים ובקילשונים על הבית של סוזן קולינס!
מה לעזאזל היא חשבה לעצמה?
תנשמי עמוק ג'קס
-----
השעה 2:00 בצהריים, אני ניגשת למדף בספרייה, שולפת אותו ואוחזת בו חזק, אני לא מתאפקת וחובקת אותו, חברתי מביטה בי כאילו השתגעתי, היא תתרגל
-----
השעה 2:00 לפנות בוקר, העיר שקטה, חם.
עיניים של נערה בוהות בעמוד אחרון של ספר, הם כבר יבשות, אבל אדומות מדמעות יגון
"למה?" היא לוחשת,
היא מדפדפת בעמודים מוחתמים בדמעות, וחוזרת וקוראת שוב את אותן מילים מכריעות.
הם מתים
-----
השעה 2:00 בצהריים, אני מתכננת את הרצח של סוזן.


הספר הזה היה מעל ומעבר לרמתי, אהבתי אותו, הערצתי אותו, הוא פגע בי ללא רחמים.
בספר הזה היה מוסר הסכל כואב ומדכא לגבי הכיוון אליו החיים שלנו פונים אליו, ולא אהבתי את הכיוון הזה.
אני מפחדת למתוח עליו ביקורת, הוא מדהים מכדי לתארו במילים
אני רק רוצה להגיד ש-
אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד
תקראו את הספר הזה, ואם קראתם אותו, תקראו אותו שוב, ולא מנקודת המבט בה אני קראתי אותו.

הנה רשימת דברים שהיו אמורים לקרות
פיטה היה אמור להיות בן האופה והדמות האהובה עלי בסדרה
פיניק היה אמור לחיות חיי משפחה מאושרים עם אנני.
גייל היה אמור לוותר על קטניס
קטניס הייתה אמורה לסלוח לגייל

הנה רשימת דברים שלא היו אמורים לקרות בספר
כל מקרה מוות חוץ משל קויין, כן, אפילו על סנואוו ריחמתי
הפצצה לא הייתה אמורה להיות של גייל
ושוב, כל מקרי המוות
---

הספר הזה, שחותם את הסדרה המושלמת הזאת, נגמר בצורה דכאונית וחסרת תקווה בעליל, ואין לי מה להגיד על זה, ואל תבקשו ממני להגיד על זה משהו
אבל זה כל כך עצוב לי
ובתור בן אדם רגשני שנקשר לכל דמות, אני מרגישה שמתתי כמה פעמים.
וסליחה באמת שהביקורת הזו שגוזלת דקות יקרות מזמנכם עוסקת כולה בכמה דואב ליבי הקטן. אל תקראו את זה שוב.
-----
ועכשיו להספדים (כאן אני מניחה שאני צריכה לכתוב -ספוילר-)

פיניק-
אתה היית בן אדם בעל נשמה כל הרבה יותר טובה ממה שהצגת לראווה לעיני פאנם, ואני שמחה שנתנה לך הזדמנות לחשוף את אופייך הטוב והאמיתי. הייתי רוצה שיהיו לך חיים טובים ומאושרים, ואתה היית המוות המיותר ביותר שמישהו כתב אי-פעם בספר, והדמות שבכיתי במותה הכי הרבה , (אולי מלבד פרד, אבל אני משוחדת)

פרים-
אני לא מבינה למה סופרים מפיקים הנאה מלסחוט את הלב האומלל שלי, עוד מוות מיותר. ;(

מסאלה-
למה אף אחד לא שם לב למוות של דמויות משניות? למה הם עוברים הלאה? למה זה לא קשה להם לראות את האנשים שעזרו להם מתים?
אומנם לא היית חלק גדול בסיפור הזה, אבל אני תמיד אזכור אותך.

בוגס-
אני אוהבת דמויות עם אופי פשוט ואמיתי, היא באמת הרזה אותו רק כדי שקטניס תקבל את ההולוגרמה? זו אכזריות לשמה.

הידידות של קטניס וגייל-
רק אני הרגשתי שהיא הלכה לעזאזל?

~~~~~~
ביקורת זו הייתה עמוסת דמעות ורחמים עצמיים, אני מבקשת את סליחתכם

ספר נפלא
לא הפסקתי להנות, קיבלתי אותו יחד עם מוות של דיו בשבוע הספר של 2012, מובן שקראתי את ממות של דיו קודם (אצבע אבק!)
אבל בכל זאת הוא לא צינן את ההתלהבות שלי בקריאת הספר הזה
הספר הזה מקסים, קודם כל הרגשות תוארו באופן מושלם, נכנסתי לעולם של הדמויות ואהבתי אותו, מגיל עשר ועד היום. אהבתי את הסיפורים של שרה, שאגב עודדו אותי בכתיבה.
אם כבר אז כבר
שרה-
זה אחד הספרים היחידים בהם הדמות הראשית היא האהובה עלי, היא כל כך מקסימה, ונדיבה ורגישה ומעניינת, פשוט נסיכה ;)
בקי-
אני אוהבת דמויות תמימות, בקי היא התמימות בהתגלמותה
ארמנגרד-
יש לה אשיות חמודה כזאת, אני לא חושבת שהיא טיפשה, קצת קשה לה, הלב שלה מפצה על זה
לוטי-
אממ... היא ילדה קטנה, קצת קשה לי לקבוע.
לא בא לי לכתוב על דמויות שלא אהבתי, אז אני לא אזכיר את מיס מינצ'ין וכל השאר

בקיצור ספר מומלץ לכולם, הוא פשוט נפלא :)

מאחר שאני לא מתכוונת לכתוב על כל אחד ואחד מהספרים המושלמים האלה בנפרד, אני כותבת על כולם בביקורת אחת

טוב, אני מניחה שכולם כאן קראו את הספר הזה, אז לא יהיו אזהרות ספוילרים, תתמודדו.
זה היה הספר-הכי-טוב-שקראתי-ואקרא-אי-פעם.
אין לי מושג למה התעכבתי בכתיבת ביקורת על הספר הזה, אני חושבת שאני לא רוצה להכליל אותו בתואר, כי הוא תמיד יהיה יותר מדי טוב בשביל זה.
שוקולד! יאי! מצטערת, הוא פשוט כל כך טעים.
ספר ראשון-
הכי טוב, הוא היה הכי תמים ופשוט, סיפורו של ילד בן 11 שספג התעללות ונפתח אל עולם חדש, מגלה חברים חדשים ונלחם ברוע
האופי של הדמויות צעיר וטוב בספר הזה, הם תמימים נודניקים וקצת מעצבנים

ספר שני-
כשהייתי קטנה, אהבתי ספרי בלשים כמו- שלושת הבלשים, השביעייה הסודית והחמישייה המופלאה (וואו, נוסטלגיה) אבל בשלב מסוים הפסקתי לקרוא אותם כשהעלילה הפכה ברורה וצפויה מראש, הספר הזה היה כולו תעלומה בלשית, אבל היה כתוב כל כך יפה, ומשולב עם הרבה פרטים שבסופו של דבר יצרו תוצאה לא צפויה מראש, כמו כן הדמויות מתבגרות במקצת

ספר שלישי-
כל כך אהבתי אותו, והופתעתי איך לא נגמרים לסופרת הרעיונות וקווי העלילה החדשים, הספר ריתק אותי עד סופו, שהיה מלא תקווה ומשמח, והתגובה שלי אחרי הספר היא- מפת הקונדסאיםסיריוסלופיןפרדוג'ורג'שליטה! אה, ואז בכי, כמו בכל סיום ספר

ספר רביעי-
נו טוב, זה היה ברור שהוא יבחר, אבל הספר הזה היה כתוב כל כך טוב! זה היה אחד מהספרים שקראתי עד אמצע הלילה כשכל פעם אני מבטיחה לעצמי הבטחות כמו- 'רק עוד פרק' או 'שנייה! זה באמצע המתח', זה לא עזר עד שגמרתי אותו
התוצאה מקריאת הספר הזה: הריגת המצפון שלי וימים מאוד עייפים

ספר חמישי-
בכי
למה? אתם יכולים להסביר לי למה? היא לא יכלה לשבור את הלב של הילד הזה יותר ממה שהוא שבור! אבל היא עשתה את זה. ללא רחמים, מניחה את הראש על היד ופוצחת ברגע דומייה על סיריוס דומייה
הייתי כותבת שחוץ מזה הספר היה מושלם, אבל סיריוס היה כל כך הרבה מימנו, שקשה להתעלם מזה בהנחה ש- לפחות זה רק הוא.

ספר שישי-
זה לא רק הוא! הפעם היא הגזימה! דמבלדור בפירוש לא היה מקדם עלילה, דמבלדור היה הדמות שעליה חשבתי אחרי גמירת כל ספר (ועונש מהמנהלת) הוא כל כך מושלם ומקסים, וחכם, והוא היה המנהל הכי טוב שהמציאו אי-פעם, אם בכיתם כשהוא... כשקרה מה שקרה, זכיתם בתמיכתי הנצחית ובאהדתי, אבל הספר היה מעניין (אני לא אכתוב טוב כי בשום פנים ואופן אי אפשר להגדיר דבר כזה כטוב)

ספר שביעי-
מתחרה על המקום הראשון מול אבן החכמים, ולמה לא במקום ראשון? כמו שאמרתי, הראשון היה ספר תמים ומעניין שאי אפשר שלא לאהוב, השביעי היה ספר מסעיר ומרתק ומגעיל ומדהים! וכשחשבתי שהכל יהיה טוב, בום! דובי מת. עברתי את שלב ההכחשה, הוא מת ואי אפשר לשנות את זה, הוא מת ולא ישוב. נכון?
אבל למה? אני יודעת שכבר שאלתי את זה אבל למה? היא לא הייתה חייבת להרוג אותו, היא הייתה יכולה להשאיר את משפחת וויזלי שלמה מאושרת וג'ינג'ית, ואת התאומים זוג אוסומי אם חנות מפוצצת בדברים אדירים, אבל היא חשבה 'לא! זה רעיון מגוחך! מי יקנה את זה? עדיף להרוג אותו' ותוך כדי כך להרוג את התמימות שלי, אני תמיד אבכה במותך, יהי זכרך ברוך פרד וויזלי.
את לופין וטונקס היא הרגה רק כדי שהארי יצטרך לטפל בו, זה היה פשוט מטומטם.
היא הרגה עוד מישהו חשוב? אה כן! וולדמורט! איך היא יכלה לעשות את זה? הוא היה דמות כזו אדירה!

ואם תקראו את כל הביקורת הזו שוב (מה שאני לא ממליצה) תבינו שהתשובה היא
הארי פוטר+ סוכריות ברטי בוטץ= החיים שלי

רות סוף.

תובנות, זה מה שעלה לי מספר זה.
הוא היה שונה, מ... נגיד, פרסי ג'קסון (מה?! לא היתה לי דוגמה אחרת טוב?)
כל ספר מעלה תובנות, אבל זה תלוי בדרך, יש ספרים שאני מרוכזת בעלילתם, עד הסיום, שבו אני בוהה במילה -סוף- ומבינה מה שהסופר או הסופרת ניסו להעביר (בדרך כלל אני גם פורצת בבכי, אין דבר יותר מדכא מלגמור ספר)
בספר המסוים הזה, הבנתי את המסר המובא מכל פרק, זה היה ספר טוב, אבל אני מעדיפה את הדרך השנייה להעביר מסרים
היו בספר הזה כמה רבדים, רובם בוגרים, גילוים של חולשה בדמות במקום הכי כואב.

בסך הכל, זה היה ספר מעניין, בכל פעם טעימה קטנה, זה יצר מין תמונה מעוררת הרהורים.
וקיירו עדיין הדמות הכי טובה.