רציתי להגיד שאני הנערה שהשיבה עין תחת עין... אבל אתם תדעו שזה לא נכון, ומישהו עוד עלול להתחיל להעלות פה ביקורות על שקרים, ולא נצא מזה. אז אני כבר לא נערה. ולא השבתי עין לאף אחד. כל העיניים עדיין אצלי.
הסדרה של סטיג לארסון היתה טובה, להוציא את הנטייה שלו לחפור עד סין כדי להעביר אג'נדה די פשוטה בסך הכול. לגרקרנץ ממשיך את הקו של השלושה הראשונים ועושה את זה די בכבוד, בחסכנות סיפורית ובהתמקדות בקטעי המתח, ורואים בבירור בשני הספרים שהוא כתב עד עכשיו שהוא מצא שיטה איך לעשות את זה, ומבצע אותה ביעילות בוקית משובחת. מה לעשות אבל, שאצל סטיג זה איכשהו עבד יותר טוב, כמו שלהבדיל אייל שני לא רק חופר באופן אקסטרווגנטי אלא גם מבשל מהמם. לא שלגרקרנץ לא טוב, להיפך. הוא מהוקצע ומותח. רק שיש אצלו משהו אובווייס(ט) מדי, כולל הרצון לרכב על האוויר החם של לארסון.

בסך הכול, מומלץ. מותחן סקנדינווי יעיל, צ'ק.

שמעתי שהיה בלגן.

אבל תעזבו, באתי לדבר על ספר. ועל סופר.
ג'ון ורדון הוא מין סופר כזה שאוהב תעלומות. הוא אוהב לחשוב עליהן ואוהב לפצח אותן, ויותר מהכול הוא היה משתוקק להיות בלש שפותר תעלומות רצח מסובכות. בשבילו, בלשות היא משחק מוחות מתוחכם, שחמט בשישה מימדים, חידה סבוכה שאפשר להתיר אם רק יושבים וחושבים בשקט בשקט, חוקרים עדים ומחברים נקודות על סיכות על מפה גדולה בפריסינקט.

רק שבמציאות, השוטרים הרבה, הרבה יותר שטחיים ואהבלים, ואל תתחילו בכלל עם הפושעים, שלא לדבר על מה שקורה כאן בארץ. אם מישהו רוצח פה, רוב הסיכויים שזה בגלל שהנרצח אמר משהו על חברה שלו, והוא התעצבן ושלף סכין יפנית. לא יותר קשה מסודוקו. אפילו לרציחות מורכבות יותר אין בדרך כלל את כל התוספות הדרמטיות שיכולות להפוך את זה לספר מתח.

טוב, כנראה שבגלל זה כותבים ספרי מתח.

ובדיוק בגלל זה, ספרי מתח הם שטויות במיץ עגבניות.

אבל חוץ מזה שג'ון ורדון בסך הכול יודע לכתוב, ושקניתי את הספר הזה בשמונה עשרה שקל בקניון כשיצאתי הביתה בשישי, וששכחתי אותו כשהייתי בערך באמצע על שולחן של בית קפה וזה אפילו לא מדגדג לי לדעת את הסוף, תדעו שזה ספר על רצח מסתורי, שהוא ממש תעלומה וזה, ואם אתם אוהבים את הדברים האלה, אז מגיע לכם.

מקווה שלא העלבתי אף אחד.


צ'או!

כמה הופתעתי לגלות שזה דוקטור זאוס, ואין שם בעצם סוס בכלל.

טוב, נו. לא הופתעתי ממש, בואו לא ניסחף. אבל זה היה גילוי מעניין.

"חוץ מ... אם אתה לא.
לפעמים אתה לא."

יש לכולם ציפיות מכל מיני דברים בעולם. ובעיקר מאנשים. הציפיה הנאיבית שלי זה שכולם יהיו בני אדם. כן, אפילו מחבלים, נגיד. קשה לי נורא לפגוש אנשים שלא באים ממקום טוב. כי אני, אני באה ממקום טוב. באמת. אני באה ממקום משועשע, ממקום שמח וחוצפני ונעים, גם אם אני באה ממוחו הקודח של גבר בגיל של אבא שלי. אני רוצה לעשות טוב. ככה באתי לעולם, כשנולדתי לפני כמה שנים. משהו כמו ארבע או חמש.

הבת של אבא שלי היתה אז בת שמונה, והתחילה לכתוב ביקורות מהוססות ב"סימניה". מהיכרות שטחית עם הזאבים שמשחרים לטרף, אבא שלי חשב שאולי כדאי שתהיה לבת שלו דמות שתוכל לייעץ לה אם מישהו באתר ידבר אליה לא יפה. משהו כמו אחות בוגרת. אז הוא הביא אותי.

באתי לעולם, הסתובבתי בתחפושת החדשה כאן באתר, והיכרתי את האנשים שכבר היכרתי. רק בפנים חדשות וממזריות. עם גבות משורטטות וחוצפת נעורים בלתי מזיקה. ליוויתי את האחות הקטנה שלי עד שהיא השתעממה ופרחה למקומות אחרים. ונשארתי עם אווטאר יתום ובלתי מנוצל, ששמרתי למקרה שהיא תחזור. נכנסתי לאתר פעם בחודשיים שלושה, כדי לכתוב ביקורת על ספר שלאבא שלי לא התחשק, לעשות לייקים ולשמור על חזות נקיה. למעט כמה דיונים סוערים, לא הראיתי את הפרצוף הפיקטיבי שלי בפורומים, ובקושי בביקורות עצמן.

אבא שלי, לעומת זאת, דווקא די נהנה. הוא סיפר שזה ממש מעניין לחרוג מגופו ולהעמיד פנים מפעם לפעם שאתה נערה מתבגרת משועשעת ומרדנית. אין בזה שום רע. ממש בהתחלה הוא התוודה בפני מישהי מהאתר, אבל להתוודות ההיא היה טעם של אשמה וייסורי מצפון, והוא החליט להמשיך הלאה. מדי פעם חיכו לי בתיבת המייל מכתבי מחזרים מכל מיני גברים, צעירים ומבוגרים, אבל לא עניין אותי לשחק איתם, להלהיב או להעליב אותם. דחיתי את חיזוריהם ביובש ובפשטות, ובאתי כאמור לעשות טוב ולא לצוד זאבים.

לונג סטורי שורט, הסיפור הזה נמשך כמה שנים. ביקורת פעם בחודשיים, ארבעה, שנה. סתם, נחמד. את אבא שלי סיקרן אם מישהו יבחין בניסוחים הדומים מדי לטעמו, אבל הניח לזה. למה לערבב? לא עושה רע לאף אחד. חוץ משאולי הטרול העילג, ולאנשים שמדי פעם תפסו עלי תחת.

אלא מה? בעיר התחתית של סימניה שורצים יצורים אחרים, שביקורות ספרים מהם והלאה. הם מרחרחים, מחפשים עניינים, תרים אחרי סקנדלים ומקומות לבחוש בהם, כדי להעלות את הריח הבאוש השמימה, אל פני השטח. היתה פרשת התחזות אחת, מתובלת בפפריקה, שהיתה נראית לי משעשעת ותפלה והמהומה שהתעוררה בעקבותיה נראתה לי קרתנית ועלובה, ולפני מספר חודשים היה משהו גדול יותר עם טרול תלת או ארבע-ראשי (הפסקתי לספור) שהתקשיתי להבין את פשרו וסירבתי להתרגש ממנו. היו אנשים שאשכרה נכנסו לעבודת תחקיר משל התחקו בחירוף נפש אחר עקבותיו של אוסמה בין לאדן. הצלבות, עניינים. זה היה כמעט מרשים.

ואז כתבתי ביקורת וציינתי לתומי את המילה "קונ&ום". לא תיארתי לעצמי את עוצמת האמוציות שהמילה הזאת והקונוטציות המיניות שלה יעוררו. אבל זרמתי. אפילו נהניתי. והיו שנעלבו. והתנצלתי באופן פרטי, גם אם בחזות הצעירה שלי.

אבל יש נשמות טובות, שאינן מרפות, ומקבלות סיפוק אקסטטי מחשיפה אבירית של מתחזים עלובים, כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם דמותם המשתקפת באווטאר המופשט שלהם. אז הנשמות הטובות מנהלות פנקסים שחורים, ובהם מפרטות בקנאות סעיף אחר סעיף מה כל אחד אמר למי, וקנוניות אפלות עולות אל על, ובלילה ההוא נדדה שנת המלך. ככה, הן סבורות, יביאו את העולם לתיקונו. נחשוף כל מתחזה, נקרע את המסכה מעל כל מי שמתיימר לדבר כגבר בן שלושים ושבע בעוד הוא למעשה אישה בת חמישים ושתיים! למה מה קרה?! הכי חשוב שמישהו לא ייפגע חלילה. רוממות האל והצדק הקוסמי בגרונם, והם רואים עצמם כשומרי הסף של סימניה, מצפונם מצפון העולם, ובזכותם יבוא קץ לכל עוולה.

אולי יהיו כאלה שיהיו סבורים שההתנהגות שלי (של אבא שלי, למעשה) מעוררת סלידה. אני מסכימה שלא בדיוק התנהגתי יפה, אבל עם זאת מוכרחה לציין שלא ניצלתי, עד כמה שידוע לי, את ההזדמנויות הלא מעטות שהיו לי לעורר מדון ולעשות שימוש קריפי בהסתתרות מאחורי אווטאר פיקטיבי. לא נכנסתי לפורומים הטורדניים, לא עלבתי באנשים בכוונה תחילה (להוציא את שאולי. להזכירכם - טרול), ובאתי בטוב, לכתוב ביקורות ולעשות לייק לביקורות אחרות. לא משכתי אף אחד בלשון, לא ביקשתי טובות, כסף, או בעיות. באתר הזה, שרובו המוחלט מאוכלס באנשים שלא מזדהים בשמם ותמונתם וחלקם גורם נזק במודע ולעתים מתוך רצון להרע, זה נראה לי סופר אקסטרימלי לגיטימי. אם זה היה מקום כמו פייסבוק או משהו שנמצא בתחום שדורש אותנטיות מקסימלית, ניחא. קשה לי להאמין שכל הנוכחים כאן הם בדיוק מה שהם מתיימרים להיות.

נקודה אחרונה למחשבה. הנשמה הטובה שמתגרה בי עם קצף על השפתיים כחתול שלכד ציפור מאז שהתגלתה לה זהותי האמיתית - למרות התחנונים שלי שתניח לי לנפשי - זכתה באינפורמציה המרשיעה הזאת מאיזה מקום. שתי האפשרויות שאני מזהה, הן: 1. גישה להתכתבויות פנימיות. 2. גישה לפרטים אישיים כמו כתובת מייל פרטית.

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'"


בהוקרה,

הנסתרת

שתיתי את הספר הזה עם קשית, אני אומרת לכם. עם קשית.
מתח מתח מתח מתח מתח.
כתוב יפה גם. עם מילים מסובכות במקומות המתאימים.
אלים, לא אמין בשיט, אבל ככה זה עם ספרי מתח. הם אלימים ולא אמינים בשיט.
הגיבור הוא גיבור מסוקס. הוא נאה וחכם ומושלם, כי הוא ישר וצנוע למרות ילדות עשוקה בבית אומנה, ואשתו מושלמת, והבת שלו גם.
אין, מושלם. ואז הכול קורס. קריסה מפוארת. ולא אמינה בשיט.
וכל העולם נגדו. ואין סיכוי שהוא ייצא מזה.
והוא יוצא.
וזה מותח, אבל שגרתי.
שתיתי עם קשית, ובסוף, כצפוי, הפחית הלכה לפח.
קוקה קולה זה טעים, אבל זמני. הכול עובר.
לא נשאר חותם, אבל כל עוד שתיתי, היה לי טעים.

ספר דק. שעתיים קלילות של קריאה.
רב מכר, אני מניחה שבצדק. אני לא בטוחה. יש בו משהו מאוד חם, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שהחום שלו... מתוכנן. מחושב. מניפולטיבי, כמעט. כמו מישהו שעוזר לזקנה עשירה כדי שכשהיא תמות הוא יקבל את הדירה שלה ברמת אביב, ולא הילדים שלה שלא באים לבקר.
הוא נוגע ללב. איך אפשר שלא? הוא על חולה ALS מבוגר שמוצא גם את היופי בזקנתו ובדעיכה האיומה של גופו. יש לו אמרות שפר על החיים, והוא נורא מואר ובעל חוש הומור.
וגם עצוב. הזלתי דמעה או שתיים בעמודים האחרונים. אז מה?
אולי אני צינית מדי. אולי ספרי העזרה-העצמית/ההשראה/הרק-תאהבו-והעולם-יפרח האלה מתחלקים עלי, אבל לא מהסיבות נכונות. אני קוראת שמיץ' אלבום פותח בתי מחסה והוא נראה צדיק גדול. מקווה שזה ככה, ושהוא לא יהיה לואי סי.קיי. או ביל קוסבי, נגיד.

חשדנית, מה לעשות.

מה התקנון אומר על ספרים נפלאים שהבנת את הקטע שלהם כבר בהתחלה? ואז זה נהיה מעצבן? ככה זה עם סופרים שכותבים נהדר אבל חוזרים על עצמם, וככה זה עם ספרים שיש להם הרבה מה להגיד אבל הסגנון שלהם משתלט על כל הספר כמו הבוגונוויליה שלנו בגינה שחונקת את עץ הלימון ולא נותנת לו לראות אור יום.

אני לא אלאה אתכם בעלילה. הספר הזה מתחיל מקסים ואם יש לכם סבלנות, יש סיכוי גדול שמדובר באחלה ספר. הוא אינטיליגנטי, הוא כתוב נפלא, אבל אחרי שמונים-תשעים עמודים הבנתי שהוא מעייף אותי נורא. כל פסקה שבורה בחמישה רפרורים לספרים קיימים או מומצאים, לספרים או ליצירות או לערים או לתובנות אחרות, וזה מזכיר שיחה עם מישהו שלא נותן לך לסיים משפט וחייב להכניס עוד אנקדוטה או עוד אבחנה עד שאין לך כוח כבר לשטויות שלו גם אם הוא אינטיליגנטי וחכם והתובנות שלו במקום. אני לא מכירה את מרישה פסל, אבל השם של הספר הזה מהמם וגם הפתיחה שלו, והייתי חייבת לקרוא אותו, או לפחות להתחיל, רק שהיא חולה במין מחלה של תיאורי-יתר, שגם אם הם ממש מבריקים וחדי-אבחנה, הייתי מעדיפה לעבור עליהם עם מכסחת דשא ולכסח אותם לקיבינימאט עד שמה שיישאר מהם יהיה בדיוק מה שצריך. תיאורים שרק מבצבצים טיפה מעל פני השטח, ולא מפלצות שמשתלטות על כל מילה שניה בניסיון להרשים אותך.

אחלה ספר- חמישה כוכבים, וגם אחד ושניים ושלושה. קראתי עד עמוד מאה וחמש.

ממממ. נכנסתי לביקורות הקודמות על הספר ונראה שיש תמימות דעים לגביו. 104 מדרגים נתנו לו חמישה כוכבים, ואף אחד לא חשב שהוא בזבוז של זמן.

מצד אחד, נהניתי ממנו. יש בו משהו אחר מפנטזיה שגרתית, עם סיפור סינדרלה, אבל לא כזה שהיא פוגשת בו את הנסיך בנשף, אלא כזה שסינדרלה נשארת בבית וממשיכה לנקות אותו גם כשהשעון מצלצל שתים עשרה פעמים, והאם החורגת ובנותיה חוזרות הביתה עייפות ומרוצות. אין בו תחושת ניצחון חד משמעית כפי שנהוג בספרים דומים, וזה מעניין.
מצד שני, דווקא בגלל זה, הסיפור של הממזר שיש לו עתיד גדול אבל בינתיים הוא מיוסר נורא וסובל הצליח לדכא אותי. לא קיבלתי את הפרס הרגשי שמתלווה לגיבורים שמצליחים הכול כנגד כל הסיכויים ומנצחים את הרעים בתפנית של הרגע האחרון. הממזר הזכיר לי ממזר אחר שמוכר וודאי לרובנו - ג'ון סנואו. ואת ההבעה המיוסרת שנחה על פניו באופן תמידי אני לא יכולה לסבול. רחמים עצמיים זו תכונה כל כך לא אטרקטיבית, גם אם אתה נושא את עול כל העולם על כתפיך.

ועם זאת, החווייה שלי לא היתה שלילית, כמובן. עד כדי כך שהתחלתי גם את הספר השני בטרילוגיה, אבל אבוי - הוא אפילו מיוסר יותר מהראשון, ומעצבן ועמוס בטעויות הגהה. אני שוקלת ברצינות לנטוש. יש כאן מישהו שיכול לשכנע אותי אחרת?

זה הספר האחרון - לפי שעה - בסדרת המופת של בוריס אקונין המלווה את עלילותיהם של אראסט פטרוביץ' פנדורין ושולייתו הנאמן מאסה בתקופה המרתקת של שלהי המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים.
זה גם הספר הארוך מכולם, ובאופן משמעותי - יותר משבע מאות עמודים, והאורך, אני חייבת להודות, קצת עייף אותי - לקח לי כמעט חודשיים. את הספרים הקודמים, בלעתי בזה אחר זה בכמה חודשים רק בשנה האחרונה (אחרי שקיבלתי המלצה חד משמעית מאמא שלי שקוראת רק את "גלריה" של "הארץ").

מצד שני, על האורך מפצה תוכן שדווקא עולה על כל הספרים האחרים. סוף סוף אקונין מפשיל את הבד שעד עכשיו כיסה את התקופה שבה פנדורין שהה ביפן, ומה שמתגלה שם מסביר כל כך הרבה דברים ממה שקורה בספרים האחרים, עד כדי כך שממש הרגשתי את הדופמין המענג משתחרר לי במוח. אה! ככה הוא פגש את מאסה! ואה! משם הוא למד את התרגילים שלו! ואה, פה התחיל המזל שלו!

לראשונה בסדרה, יש אפילו סקס (בלי קונדום, אני מהמרת. תורידו את המזמרות) - אבל גם הוא, כל כך מעודן ומקסים ותואם לרוח המלבבת של שאר הספרים, שפשוט התמוגגתי. יש אהבה, ויש אלימות משובחת, ויש המון תהפוכות, ותרבות זרה (אני מתה על יפן), ובסוף בסוף, בעמוד האחרון, יש צביטה של ממש, לא צפוייה עד מאוד. כואבת ומתוקה. אבל בעיקר כואבת.

כדאי!!

תסלחו לי על השאלה הבוטה, אבל השתמשתם פעם בקונדום?

נכון שזה כאילו זה, אבל לא זה? היה לי חבר שאמר, זה כמו להתקלח עם מעיל גשם, או ללקק דבש דרך הצנצנת. וזה ממש קולע לדעתי המשוחדת, אפילו למרות (על פי מקורות זרים) שסביר להניח שלבנים זה עוד פחות כיף.

אז ככה הספר הזה התחיל. קונדום על ספר מתח. יש רצח, הוא מזוויע, יש חשודה, אויויוי, ברור שזאת לא היא, אבל אולי בכל זאת היא, יו, שוב גלגלתי עיניים לתקרה, למה אני עושה את זה לעצמי, כבר נשבעתי שדי עם ספרי המתח. ובדיוק בגלל זה הכול הרגיש סינתטי (ככה כותבים את זה?) ומרוחק, לא מאמינה לזה בכלל. כמה אפשר כבר? קצין משטרה? רצח? סקנדינביה? יש כבר אלף ספרים כאלה. או מאתיים אלף. והקור הזה, כמו משפחה של אשכנזים בהפסקת חשמל בינואר. אוףףףףףף.

עד שני שליש ספר, לא הבנתי בכלל למה אני ממשיכה לקרוא. זה אפילו לא עניין אותי לדעת מי באמת הרוצח (בכנות? גם כשקראתי מי הרוצח, זה לא שנשמטה לי הלסת מהפתעה. אגב, הרוצחת זאת בנט!! לא, לא נפתלי, ויקי, הבת דודה שלו מהאולפנה בשדרות!). אבל אז בא השליש האחרון והרים את הספר המעצבן הזה משניים לארבעה כוכבים. אולי כי הקונדום נקרע מהמתח :-))