• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אהבות ללא אהבה

אהבות ללא אהבה

מאת לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ

הביקורת של נעמי

תמונה של נעמי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אהבות ללא אהבה

אהבות ללא אהבה

מאת לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ

הביקורת של נעמי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של נעמי
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2006
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/2
ביקורות על אהבות ללא אהבה
הבאה
Joe
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 18 שנים

“נדוש, לא מתוחכם, ובלתי שובה. פרס הנובל נותר תעלומה מבחינתי.”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

בקורס "תולדות הספרות האיטלקית" אליו נוהרים מכל רחבי האוניברסיטה (בגלל המרצה המשוגעת והחומר המרתק), לומדים את פיראנדלו. כחלק ממערך השיעור, ראינו סרט משובח באיטלקית שנעשה על פי סיפור של פיראנדלו, ובעקבות זאת התעוררה בי הסקרנות לקרוא קצת יותר על הסיציליאני המפוכח הזה, שקיבל פרס נובל "על חידוש נועז ומזהיר של הדרמה ושל הבימה".
הספר "אהבות ללא אהבה" הוא ספר מאוד מעניין, שמראה את יכולתו המיוחדת של פיראנדלו לספר סיפור קצר, אך במילים מלאות עוצמה. הספר השאיר אותי קצת נבוכה, היות ופיראנדלו קורע את המסך מעל החיים המשפחתיים בלי כחל וסרק, על כל אכזבותיהם, שמחותיהם הראשוניות, התשוקה והשיממון. בספר ישנו ניתוח פסיכולוגי מרשים יחסית לתקופה בה נכתב. מה שמבלבל עוד יותר הוא שפיראנדלו כלל אינו נוקט עמדה בסיפוריו אלה. הוא חסר כל שיפוט, הוא נייטרלי לגמרי כלפי דמויותיו, שמציג אותן עירום ועריה על תמימותן ורשעותן.

ספר טוב, פותח פתח להצצה לעבר חיי הנישואין, שכיום קשה מאוד לראות אותו מאחורי הזמנות לחתונה מסולסלות, קומדיות רומנטיות דביקות, פרסומות נוצצות והאמונה הנאיבית של "הם התחתנו וחיו בעושר ובאושר". הספר מראה כי גם אם אהבה אמיתית היא אפשרית - רק אחרי החתונה מתחילים הקשיים האמיתיים.

אז בקיצור, אַוֵרֶה אוּן בּּּוּאוֹן טֶמְפּּּּוֹֹ! (תרגום חופשי מאיטלקית: מילולית - "שיהיה לכם זמן טוב", כלומר, "תהנו".)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של שריתה
שריתה
תמונה של רץ
רץ
R
rachis
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
נ
נדב בן מיכאל
תמונה של אליעזר
אליעזר
תמונה של חמדת
חמדת
8קוראים|גיל ממוצע50|50%נשים

על המבקרת

תמונה של נעמי

נעמי

חברה מזה 15 שנים
29 ביקורות•2 נבחרות•407 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•קובצי סיפורים - אנתולוגיות
תמונה של נעמי
נעמי
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות29
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה407
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת15ספרות קלאסית4קובצי סיפורים - אנתולוגיות3

דיון על הביקורת

2 תגובות
נעמי
נעמי•לפני 12 שנים

תודה מקרב לב :)

רץ
רץ•לפני 12 שנים

ביקורת - יפה ומעניינת

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נעמי

סיפורים  אוקראיניים - מהדורה מחודשת

סיפורים אוקראיניים - מהדורה מחודשת

ניקולאי גוגול

בגוגול נתקלתי לראשונה כילדה צעירה מאוד. הייתי נפגשת לעיתים קרובות עם דודתי האהובה, והיא הייתה מספרת לי את "ויי", ברוסית. היינו מטיילות מאוחר בערב, סביב בפארק הייתה עלטה ורק מרחוק שמעתי יללה של תן שהפחידה אותי והילכה עליי קסם ואימה. אין תפאורה טובה מזו כדי לשמוע את "ויי", והיום ממרחק השנים אני תוהה לעצמי מה הדודה חשבה, איך אפשר היה לספר את האגדה המצמררת הזאת לילדה. אבל כמה שאני אסירת תודה לה.

חלפו שנים מהטיולים הליליים ההם, גדלתי, החכמתי, התחלתי לקרוא לבד. ואז הגעתי לגוגול. כאשר התחלתי לקרוא והבנתי כי בין דפי הספר טמון המעשה ששמעתי רבות בעבר, התרגשתי מאוד. דחיתי טיפין טיפין את הקריאה. חששתי שהקריאה לא תהיה דומה לחוויה היפה בילדות, אבל הסקרנות ניצחה.

כשסיימתי לקרוא הבנתי שאני אבודה וכי התאהבתי בגוגול לעד. אני עוד אכתוב פעם ביקורת אובייקטיבית על הכישרון של גוגול ומה הופך אותו בעיניי לסופר מבריק. אבל היום, אחרי קריאה נוספת בסיפור, אני רק תוהה לעצמי, מה היה יחסי לסופר הזה אילו מעולם לא שמעתיו קודם. האם הייתי נשבית כך במעשיות העתיקות האוקראיניות, אילו לא שמעתי אותן מעולם מסופרות לי מפי אדם יקר, אם הקסם האפל לא מצא את דרכו לאוזניי, ברוסית, בעוד ידי טמונה עמוק ביד חמה, חושך מתעבה, ואני מבקשת, מוקסמת ואחוזת אימה: "אירינה, ויי, עוד הפעם, בבקשה".

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נעמי
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

בואו נודה באמת: את מאתנו מעניין לשמוע סיפור על כפר בן שמונה אנשים מקזחסטן?
קזחסטן? מי שמע בכלל על המקום הזה? אתם מכירים אנשים מהמדינה הזאת או אלה הסובבות אותה? ותסבירו לי, איך סיפור שמגולל איש זקן ממרומי הגמל שלו, אי שם במדבר הסארוזק, יכול בכלל להיות מעניין?

אז זהו. זה לא רק מעניין - זה מרתק. כי הספר דן לא רק בעבודת הרכבות, בחיים על יד המסילה, בשרב הלוהט ובחורף מחריד. יש בו משהו אנושי להפליא, טהור מאוד, מנוקה מציניות, וסיפור אהבה בין המרגשים ששמעתי מעודי. הספר, למרות שהוא גם מספר לנו אודות עיוותים רבים ואי צדק עצום בחברה הסובייטית, מעניק תקווה רבה שעוד יהיה בסדר. העלילה שזורה באגדות עממיות, קזחיות או קירגזיות, לצערי אני לא מומחית לפולקלור - על כך פנים שונות מאוד מן האגדות הרוסיות שאני מכירה, ולמרות שחלקן מפחידות עד מאוד, יש להן הקסם שלהן.

הספר בעצם מחולק לשתי רמות סיפוריות, האחת עוסקת בידיגיי ומשפחתו ואילו השנייה בתכנית חלל משותפת לברית המועצות וארה"ב. איך השניים, הרחוקים זה מזה שנות אור, קשורים בכלל? את זה תגלו בעצמכם.

אולם מה שנגע בי יותר מכל הוא יחסו של הסופר לילדים. היום אנחנו אומרים "ילדים זה שמחה" במין חיוך-לא-חיוך, כאילו אנחנו רוצים לומר שילדים הם בעיקר כאב ראש. בספר הזה הילדים הם באמת שמחה, בלי שמץ של סרקזם; הנשים וגם הגברים בספר מסורים מאוד לילדיהם, באופן טבעי וחסר-פניות; כמה נוגע ללב הוא ידיגיי, כאשר חלק גדול ממחשבתו ושגיונותיו מוקדש לילדים; כיצד הוא משתתף בצורה פעילה בגידולם, הוא ואשתו יחד, וכמה שהם נוגעים אל הלב. כן, אפשר גם אחרת.

אה, גם השם הזה, ידיגיי. איזה מין שמות מצחיקים: ידיגיי, אבוטאליפ, אייזאדה, זאריפה, קזנגפ. כשנתקלתי בשמות הללו ועלה לי הרהור, כמה משונים השמות הללו, נזכרתי באמרה שאינני זוכרת את מקורה: אדם חכם באמת הוא אדם שככל שהוא לומד יותר, הוא מבין כמה מעט הוא יודע; הספר הזה קולע בדיוק למשפט הזה. קראו ספרים כאלה כמו של צ'ינגיז אייטמטוב. אולי כך נפחית, טיפין-טיפין, מן הדברים שאנחנו לא יודעים.


אגב


את רובנו אולי קזחסטן לא תעניין כל כך, כי מי היא ואיפה היא קזחסטן. אבל בשבילי יש בה קצת משהו: אבא שלי התגורר באלמה-אטה, בירת קזחסטן, יותר מחמש עשרה שנים. כשהייתי ילדה, הוא היה מספר לי על העיר, על רעידת אדמה שהייתה אצלם פעם, על משטח ההחלקה בחורף, על קירגיזיה שנמצאת קרוב מאוד. לפעמים אני עוד אומרת לו, "אבא, תגיד משהו בקזחית", והוא מדקלם (הוא ממציא, כמובן, הוא לא יודע מילה בקזחית) ג'יבריש שצליליו אינם דומים לשום לשון ששמעתי מעודי, ואנחנו צוחקים. לכן, כאשר לקראת סוף הספר הופיעו כמה משפטים בשפה זו, התרגשתי מאוד. יאללה לספריית האוניברסיטה, בטוח אמצא שם דקדוק קזחי.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•נעמי
בית מאיה

בית מאיה

אסה דה קירוש

כשאני מקבלת לידיי ספר, אני מסתכלת על הכריכה, על שם המחבר, הכותרת, על האמ;לוקים על הצד האחורי. אני מנסה לשער לעצמי את העלילה האפשרית, את סגנונו של הסופר, את החלוקה לפרקים, מקצבו של הסיפור. עם כל הספרים שקראתי בחיי, מעולם, אבל מעולם לא תאמו ציפיותיי את מה שהתרחש בין הכריכות, תמיד זומנה לי הפתעה שכלל לא יכולתי לשער. גם אם לא תמיד הספר מצא חן בעיניי, הפתעה כלשהי חיכתה לי שם תמיד.

והפעם ההפתעה הייתה מפתיעה עוד יותר. העלילה (אין ספוילרים), בקצרה, היא כזאת: זהו סיפורה של משפחה פורטוגלית עשירה, הסב אפונסו ונכדו. הסיפור מתמקד בנכד, קרלוש, ובאהבותיו, לימודיו, חייו. קרלוש הוא צעיר יפה, משכיל, מוקף בחברים טובים ובחברה מצוינת. מתוך תיאור חייהם אנו למדים על הדרדרות הערכים בחברה הפורטוגלית, רדיפה אחרי נשים ובילויים, תוך נסיון כמעט נואש לעשות דבר מה בעל ערך: קרלוש במקצועו כרופא, וידידו אגה כאמן וסופר.

בלי ספק תמצות זה לא יאמר לכם דבר, בדיוק כמו שתקציר הספר מאחור לא אומר לנו דבר. התרשמותי כללית, אם כן, היא כזאת:

אסה דה קירוש יודע היטב לטוות סיפור, במיוחד בבניית הדיאלוגים בין האנשים וגם תיאור הדמויות. מספיק שאסה דה קירוש יאמר עליהן משפט אחד, ממנו כבר יהיה ברור הכל (המשפט הבא, שנאמר על קרלוש, נתקע בי לנצח: "דמו מורעל ברעל החובבנות"). מתיאוריהם של קרלוש, אגה, דמזו וכל השאר אני יכולה לדמיין לי אותם בקלות, וגם למצוא אנשים בחיי שמקבילים להם באישיותם. לא כל סופר הצליח להעביר בי תחושה כה מדויקת של אופיים של בני האדם.

עם זאת, דה קירוש איננו סופר מושלם - כמובן, אף סופר איננו מושלם (מלבד גוגול!):
כאישה, היחס לנשים ותיאורן, הדיבורים עליהן בתא התיאטרון צרמו לי מאוד. מצד אחד מעריצים אותן, מצד שני, הגברים שונאים להודות בחולשתם אליהן, שלא לדבר על דעתם בנוגע לתפקידיה של האישה ("מקומה של האישה ליד העריסה, ולא בספריה"; "חובתה הראשונה של האישה להיות יפה, חובתה השנייה להיות טיפשה", "על האישה לדעת שני דברים, לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב" - מה??????????). אמנם אין זו אשמתו של דה קירוש, אלו היו דעות התקופה ואולי לא בהכרח דעותיו שלו, אבל בכל מקרה שמחתי מאוד שנולדתי אחרי שהפמיניזם כבר נולד והשיג תוצאות מסוימות!

בנוסף, דה קירוש נוטה לתאר באריכות רבה בתים, רהיטים, שטיחים, בדים, בגדים, חפצים מחפצים שונים, תכשיטים, שקיעות שמש וחתולים, כל דבר שיש לו צבע ומרקם; בפרטנות כמעט בלזקית, אנו זוכים לחוש את המגע הרך של הבד ואת הוורוד המסנוור של השמש, אולי קצת יותר מכפי שהיינו רוצים. על פי דעתי, פרטנות זו היא חסרונו היחיד. חסרון שבטל בשישים לעומת יתרונו הגדול, תגלית מרעישה עבורי: הספר ניחן בהומור!

תראו, קראתי בדבקות רבה סופרים אחרים בני הזמן, בעיקר סופרים רוסים. מדהים לראות עד כמה הסופר הפורטוגלי שונה מהם. האם למי מכם עלה חיוך כשהוא קרא את דוסטוייבסקי? מתי צחקתם בפעם האחרונה מצ'כוב? בלי להעליב את הנ"ל, אני די בטוחה שזה לא קרה. ההומור של דה קירוש מקסים, מודרני מאוד באופיו, ממש יכולתי לדמיין שני סטודנטים צוחקים בדיוק באותה הצורה מאותם הדברים. הספר נכתב בצורה כה רעננה, כה קלה להזדהות עבור הקורא בן ימינו, עד שכאשר נתקלתי בתיאור הגיבור שנסע בכרכרה הופתעתי לרגע: מי נוסע היום בכרכרות?

אה, נכון, אנחנו בליסבון לפני יותר ממאה שנה.

בקיצור: אוהבים ספרות כבדה, קלאסית, רצינית ומרתקת, חובבי ספרות המאה ה-19? לכו לקרוא את הספר!
לא אהבתם את ספרות המאה ה-19? עוד יותר לכו לקרוא את הספר!

ותודה למתרגם המצוין רמי סערי שהביאנו עד הלום

לפני 7 שנים•
★★★★★
•נעמי
החברה הגאונה

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

המון רעש מסתובב סביב הספר, בכל מקום. בעיתונות שלנו, בעיתונות בחו"ל. ביקורות, התלהבויות, דיבורים, המלצות של מוכרי ספרים, מה שתרצו. אבל מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל היה כשהמרצה שלי - לא פחות - שאל אותי: "תגידי, נעמי, קראת את "החברה הגאונה" של פראנטה?" והוסיף עוד המון שבחים, אבל אני נאלצתי לתת לו תשובה שלילית.

נו טוב, אחרי ששמעתי דבר כזה, כמובן שהסקרנות שלי כבר לא יכלה לעמוד בזה. קניתי את הספר ולאחר שרפרפתי על הצד האחורי שלו (חוק אוניברסלי: אף צד אחורי של ספר לא באמת משקף את הספר עצמו. מי אתם, כותבי הצד האחורי של הספרים??!?), התחלתי לקרוא.

התחלתי, ולא הרגשתי איך חולפת שעה, ולאחריה עוד שעה. המון דמויות, שלאחר מאה עמודים כבר הרגשתי כאילו הכרתי אותן כל חיי, את כולן: אלנה, לילה, כרמלה, אנצו, נינו, דון אקילה. העלילה מעניינת, צבעונית, זורמת ושוטפת בחוזקה, ואיכשהו אני לא מאמינה שהסופרת בדתה את כל העלילה - התיאור פשוט משכנע מדי. לא יכולתי להפסיק, ולאחר שסיימתי את הספר הרגשתי בבירור דבר אחד: כאילו הכנסתי את ראשי לזרם מים אדיר וכל הסיפור שטף אותי, בעבע וזרם, עד שלא משכתי חזרה את ראשי מתוך הנהר, מתוך אשד המילים המטורף הזה, שאי אפשר לעצור את הזרימה העוצמתית שלו.

פראנטה, בניגוד לסופרים אחרים ומעצבנים, לא מבזבזת כמעט תיאורים פיזיים או פסיכולוגיים על הדמויות, אולם יחד עם זאת היא מעניקה לך את ההרגשה שאת מכירה אותן היטב. סופרים רוסים, שיש להם המון זמן וסבלנות, מעניקים תיאורים מפורטים של דמויותיהם - מה הם עושים, איך הם נראים, מה הם חושבים, לאן הם הלכו, מה לבשה דודה של סבתא שלהם, איפה הם שמו את נעלי הבית ועוד המון זוטות, אבל הם לא מעניקים לך את ההרגשה שהדמויות הללו כבר מוכרות לך, שהן עומדות ממש אל מול עיניך. בספר הזה הכל מעניין: מעניין התיאור של השכונה, של האלימות, של ההבדל בתפקידים המגדריים; תיאור המעמדות; חלק מן ההיסטוריה של איטליה המשתקפת ברומאן; המצב הלשוני המרתק באיטליה; ההבדלים בין צפון איטליה לדרום איטליה. דרך אגב: קניתי לאחר מכן את הספר בשפת המקור, מתוך סקרנות לדעת איך זה מרגיש באיטלקית, וגם כי למה לעזאזל למדתי איטלקית ואני לא משתמשת בידע הזה??

בצורה מוזרה הרגשתי הזדהות עזה עם הדמויות, למרות שמדובר במקום אחר ובזמן אחר. כל כך קל היה לי להזדהות עם הרגשות, המצבים, הקשיים. קל היה לי להזדהות עם רגשי החברות והקנאה; קל היה להבין את קושי הלימוד בבית הספר, וקושי לימוד השפות בפרט; הפחד לא להיות טובה מספיק, מעניינת מספיק, יפה מספיק; אבל יותר מכל, הזדהיתי עם ההשראה שחווה אלנה מלילה. לי עצמי יש דמות כזו בחיי, שכאשר אני נמצאת בקרבתה שורה עליי מצב רוח אחר - המוח שלי מהיר יותר, ההבנה חדה יותר, ואני מרגישה באופן חד-משמעי, כי בין האינטליגנציה שלי לשלה - למרות שהיא יודעת הרבה יותר ממני - יש הקבלה ברורה, שיקרה לי מאוד.
ועכשיו, רבותיי, מילים גדולות ופלצניות: מדובר בספר יוצא דופן, מרתק וכזה שיהפוך לקלאסיקה. פראנטה מזכירה לי את נטליה גינצבורג, למרות השוני ביניהן: לשתיהן היכולת ליצור אינטימיות מיוחדת, כמעט משפחתית, ולמשוך אותך לתוך האינטימיות הזו, מבלי שתחוש בכך. הסופרים האיטלקים ככלל מתאפיינים בכתיבה דקה, ישירה, בלתי מתחכמת, ושקופה כזכוכית. אין להם צורך להסתיר, אך גם אין להם צורך להתפשט. בקיצור, הרעש סביב הספר מוצדק לחלוטין, לכו תקראו אותו, זה האמ;לק העיקרי.

לסיום, אפיזודה:
ישבתי ברומא בחנות הספרים "לה פלטרינלי", ועלעלתי בדפיו של ספר כלשהו ששקלתי לקנות. לידי עמדו שתי נשים מבוגרות ונחמדות ששוחחו בלהט על ספרה של פראנטה: האחת המליצה לשנייה לקרוא אותו, אמרה שהוא נהדר, ואילו השנייה היססה. באמצע השיחה שלהן הרמתי את ראשי והתערבתי בחוצפה: "כן, הוא פשוט מעולה!" והממליצה אמרה, "הנה לך!!" והוסיפה בחיוך, "קראתי אותו בגמיעה!" (באיטלקית זה משהו כמו: "קראתי אותו כשאני שותה אותו!") ו-voila: לא רק אני שמתי לב לאופיו המימי, השוטף והסוער של הספר.

שאפו לכם ששרדתם את המגילה הזו!

אגב, היא קנתה את הספר בסוף ;)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•נעמי
מבחר שירים

פרנצ'סקו פטררקה

מבחר שירים

פרנצ'סקו פטררקה

אם יש חיים אחרי המוות (איזו התחלה בומבסטית לביקורת) הייתי רוצה לפגוש את כל הסופרים שעוררו בי השראה, ולשוחח אתם, אם אפשר על כוס יין טוב. עוררו השראה - אולי זו לא ההגדרה המדויקת: אלה שהרגשתי כלפיהם שהם היו יכולים להיות חברים מאוד טובים שלי, כאלה שהייתי מרגישה שממש כיף לי אתם (א.ת.א הופמן, ידידי היקר, מזמן לא סיפרת לי איזה סיפור טוב!). קורה לי שאני אוהבת מאוד ספרים מסוימים, אבל רק לעתים נדירות אני מרגישה חיבור עצמתי כזה כלפי מי שכתב את הספר. לאה גולדברג היא ללא ספק אחת מאלו.

הרבה נאמר על לאה גולדברג המשוררת, לאה גולדברג הסופרת, אך לא מספיק על המתרגמת. ואיזו מתרגמת מופלאה היא לאה גולדברג! תרגום שירים היא מלאכה קשה עד מאוד, בעיקר כשמדובר בתרגום של איטלקית לעברית. המבנה של העברית לא מקל על קשירת חרוזים למשקל ולמבנה (ועוד לא אמרתי כלום על משחקי מילים - לאוּרַה - לאוֹרַה - לאה, את גאונה), והנה לאה גולדברג, קוסמת במלוא מובן המילה, תרגמה בביוגרפיה קצרה זו מספר משיריו של פרנצ'סקו פטררקה, בצורה מופלאה, מדויקת וחיננית.

אולם קסמו של הספר הזה הוא לא רק בתרגומה הקולע של לאה. השירים מהווים מעין הקדמה לביוגרפיה של פרנצ'סקו פטררקה שכתבה לאה עצמה, ביוגרפיה חמודה להפליא, שפשוט מענג לקרוא. במשך זמן רב החזקתי בדעה קדומה נגד ביוגרפיות, וזו הייתה טעות מרה. זו ביוגרפיה מעניינת, שתרתק לא רק אנשי רוח והסטוריונים - כי לאה יודעת, כמה שהיא יודעת, לטוות סיפור, וסיפור חייו של פרנצ'סקו פטררקה הוא כל כך מעניין. לא רק זאת - היא העירה בספר הערה ששבתה את ליבי. פרנצ'סקו פטררקה ידוע בכל העולם, ויצירתו המפורסמת ביותר היא הקנצוניירה (ספר שירים שכתב לאהובת ליבו, לאורה), שהמשיך לעבוד עליה עד סוף ימיו ממש, וכתב אותה באיטלקית "העממית" שדוברה אז, ולא בשפת המשכילים - לטינית קלאסית. ומה השוס הגדול? טוענים כי פטררקה האמין כי תהילתו תבוא לו רק מיצירותיו שכתב בלטינית, ולא מה"שעשוע" הזה בכתיבה בשפות וורנקולריות. פטררקה עצמו כתב כך לידידיו. א-ב-ל: לאה גולדברג טוענת שאין זה נכון: עמוק בלב, פטררקה ידע שלבסוף יצירתו הידועה ביותר תהיה הקנצוניירה, ולכן הוא המשיך לעבוד עליה עד סוף ימיו ממש, ולא זנח אותה, ולא תרגם אותה ללטינית. לאה, אותי שכנעת. זה טיעון מקסים.

למעשה, הגעתי לספר הזה בעקבות קורס בספרות הרנסנס, בו למדנו על פטררקה והחלטתי שלא היה לי מספיק. הספר הזה מספר הרבה דברים שלא למדנו בקורס (לא כי המרצה לא היה טוב, אלא כי ספרות הרנסנס היא נושא רחב והוא התקשה לרכז הכל לקורס סמסטריאלי אחד) - כמו למשל העובדה שפטררקה היה ההומניסט הראשון, שאסף בדבקות המון כתבי יד חשובים, שהייתה לו גם השפעה על פוליטיקה באותם הזמנים, ועוד משהו, שלא מלמדים באוניברסיטה - שהוא היה יפה תואר. תארו לעצמכם - הודות ללאה גולדברג אני יודעת שפרנצ'סקו פטררקה היה חתיך!

ואתם פשוט מוכרחים לטעום קצת מן התרגום הווירטואוזי של לאה גולדברג:

בְּרוּכִים הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ, הַשָּׁנָה,
גַּם הָעוֹנָה, הַזְּמַן, שָׁעָה וָרֶגַע
וְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה וּמְקוֹם הַפֶּגַע,
פָּגַע בִּי זִיו עֵינֶיהָ וְחִנָּהּ.

בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,
עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַפֶּצַע אֶת לִבִּי עִנָּה,

בָּרוּךְ הַקּוֹל אֲשֶׁר אֶת שֵׁם גְּבִרְתִּי
נָשָׂא עַד קְצוֹת עוֹלָם לְעֵת קְרָאתִיהָ.
גַּם דִּמְעָתִי בְּרוּכָה, גַּם תְּשׁוּקָתִי,

בְּרוּכִים כָּל הַגְּוִילִים בָּם פִּרְסַמְתִּיהָ
וַתֵּרֶב תְּהִלָּתָהּ וּמַחְשַׁבְתִּי
שֶׁבָּהּ רַק הָאַחַת שֶׁאֲהַבְתִּיהָ.

וזה המקור האיטלקי (לא חייבים לדעת איטלקית כדי ליהנות ממנו):

Benedetto sia 'l giorno, et 'l mese, et l'anno,
et la stagione, e 'l tempo, et l'ora, e 'l punto,
e 'l bel paese, e 'l loco ov'io fui giunto
da'duo begli occhi che legato m'ànno;
et benedetto il primo dolce affanno
ch'i' ebbi ad esser con Amor congiunto,
et l'arco, et le saette ond'i' fui punto,
et le piaghe che 'nfin al cor mi vanno.
Benedette le voci tante ch'io
chiamando il nome de mia donna ò sparte,
e i sospiri, et le lagrime, e 'l desio;
et benedette sian tutte le carte
ov'io fama l'acquisto, e 'l pensier mio,
ch'è sol di lei, sí ch'altra non v'à parte.

לפני 10 שנים•נעמי
בראי השפה

בראי השפה

גיא דויטשר

הדבר היחיד שמצדיק קריאת ספרים בתקופת מבחנים הוא התירוץ "נכון, אני קוראת את הספר הזה עכשיו, אבל הוא קשור לתחום שאני לומדת."
והספר הזה הוא בחירה כל כך נהדרת. זהו ספר מרתק שגרם לי לצחוק בקול רם, הישג מרשים מאוד אם לזכור שמדובר בספר מדעי.
הספר עוסק בשאלה שנשפך עליה המון דיו (דם של בלשנים): האם השפה משפיעה על הדרך בה אנו רואים את עולמנו? זוהי שאלה כבדת משקל, ומעניינת מאוד. בזהירות רבה, דויטשר מנפה דעות קדומות, עמדות ראשוניות ובורות כללי מושרשת בכל הנוגע לשפה, פוסע ממחקר למחקר באלגנטיות, ומודד את תשובתו לשאלה המרתקת הזו את תשובתו הזהירה, אך המשכנעת: כן, השפה משפיעה, אמנם בצורה מדודה, על ראייתנו את העולם. איך? קראו ותגלו.

לא מדובר בעוד ספר המפריח השערות או דעות קדומות, אלא בספר מחקרי לכל דבר, ולמרבה השמחה גם גדוש הומור. כן, קראתם נכון: ספר מחקרי מצחיק. מה זה מצחיק? נורא מצחיק - ואם אתם רוצים לצחוק ובו בזמן גם לגלות איך השפה, הפלא הגדול של האנושות, משפיעה עלינו - תקראו אותו! רק שתדעו, בספריית האוניברסיטה הוא נמצא תמיד ברשימת המתנה, והוא פופולרי לא רק בקרב הסטודנטים - העותק הפרטי שלי נמצא כרגע בהשאלה אצל אחת המרצות שלי.

ספר מעניין, מעורר מחשבה וסקרנות, משכנע, ידידותי לכל קורא, באם שפות מעניינות אותו או לא כל כך, ומצחיק. אמרתי כבר מצחיק?

לפני 10 שנים•נעמי
סיפורי הופמן

סיפורי הופמן

א.ת.א הופמן

קרה לכם פעם, אולי בילדות, שאמא, ידיד, או דוד אהוב לקח אתכם על הברכיים וסיפר לכם מעשייה נפלאה - והרושם שהיא הותירה בכם נשאר לזמן רב? ובכן, כך קרה לי עם הר הופמן. נתקלתי בו בספריה, פתחתי לתומי את הספר, ומתוכו הושטה לי ידו של ידיד, שהביט בי בחיוכו הטוב ואמר: "שבי, ידידתי היקרה, ואני אספר לך סיפור".

כך, בפשטות רבה, הופמן נוטל אותנו לעולם מרתק של סיפורים אגדתיים, קלאסיקה של סיפורים שהם קצת מצחיקים, קצת מפחידים, ותמיד נהדרים במלוא הקסם הגרמאני שלהם, ומשיב לנו את ההנאה הפלאית שיש לנו כאשר אנו קוראים ספר טוב באמת. סופרים רבים פותחים את ספריהם באיזו אמירה שנונה (12 כסאות), בשורה מסקרנת בעלת מצלול נהדר (לוליטה), במשפט בומבסטי שיהפוך לאחד המצוטטים ביותר (אנה קראנינה) במפולת של הומור (המדריך לטרמפיסט), או בקטיעת מהלך העניינים כדי להבריח אליהם מיד את הקורא (מישהו לרוץ איתו), וכו' וכו'. הכל כדי לשלהב את הקורא, לסקרן אותו, לרתק אותו, ובאופן כללי - הסופרים מפגיזים את הקורא במלוא כשרונם, העיקר שימשיך לקרוא. אבל ישנם גם סופרים מסוימים שאיבדו, במהלך הניסיונות כאלה, את היכולת הנדירה פשוט... לספר סיפור.

הספר הקטן הזה כולל שישה סיפורים קצרים. לא מזמן שמתי לב, שאצל ארבעת הסופרים האהובים עלי - גוגול, וכעת גם הופמן, צווייג וצ'אפק - יצירותיהם האהובות עלי יותר מכל אלה דווקא הסיפורים הקצרים. משום מה אלה תמיד מושכים אותי יותר. לדעתי, סיפור קצר מוצלח הוא לא פחות עוצמתי ובועט מאשר רומן עב כרס.

אגב, אני היחידה שרואה בין דמיון בסגנון כתיבתם של הופמן וגוגול? אני חושבת שהשניים האלה היו יכולים להיות חברים טובים. בסיפורים הקצרים שהם כתבו ישנה נגיעה באגדות עם, קסמים וכישופים, מוות, אהבה וטירוף הדעת, ותמיד - הומור חינני ביותר.

בקיצור, עוד ידיד נוסף למדף הספרים שלי. הדבר העצוב היחיד בידידים כאלה, הוא שאני נורא פוחדת ונורא רוצה לקרוא עוד ועוד מיצירותיהם. אבל מה אעשה כשאגלה שכבר קראתי את כל מה שהופמן אי פעם כתב? בררר - יש לי צמרמורת רק מהמחשבה.
ועוד משהו - האופרה של אופנבאך שנכתבה לפי סיפורי הופמן - מצויינת גם היא.


אתם עוד כאן? לכו לקרוא את הספר. דחוף. עכשיו. עכשיו!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נעמי
יהודים ומילים

יהודים ומילים

עמוס עוז

"אוי ויי איז מיר!" אומרת אמא שלי, מבלי שתדע מילה ביידיש. הספר המקסים הזה מסביר לנו גם למה: יש לנו קו רצף, שושלת מילולית ארוכה, כתובה, מסובכת ומלאת הומור עצמי. זוהי מסה מרתקת, ומה שהופך את המסה לכל כך מעניינת היא נקודת מבט שלה. כתבו אותה שניים - אב ובת, סופר והסטוריונית. הספר משלב את התנ"ך, ההיסטוריה ואת הספרות היהודית הענפה, ומראה לנו כיצד ארון הספרים היהודי שמר על הגחלת לאורך מאות רבות בשנים, ואיך העם היהודי רחש תמיד כבוד בלתי נפוץ לספר, והיה מודע לכוחה של המילה הכתובה. נקודת המבט החילונית, אך גם האוהדת, מציעה מבט רענן ומפתיע על ההיסטוריה שלנו, על הרצף הטקסטואלי של עמנו. בין דפי הספר ניתן לראות גם כל מיני דברים שלא ידענו על היהדות, מהם שמוצאים חן בעינינו וכאלו פחות; אבל מבין הספר ניתן לראות את ייחודיותו של העם היהודי: ההומור, על עצמנו וגם על הדת, הסנטימנטליות, החוצפה, הפלפול התלמודי, והעצב הגדול.

מה שלי מאוד הציק בספר – אולי כי סתם בחוג לבלשנות עשו לי שטיפת מוח – זה שחסר בו הפן הבלשני. הספר הוא פשוט נהדר, אבל כשהוא עוסק בשפה העברית, ביידיש, לדינו, ארמית, והוא עצמו גם נכתב באנגלית - הספר היה יכול להיות אפילו טוב יותר לו גם דיבר קצת על אטימולוגיה, התפתחות השפות, סוציו בלשנות וכולי. כי עם, ולא חשוב עד כמה הוא משתדל שלא להיטמע ולהתבולל, תמיד מושפע מהעמים סביבו, כפי שגם כתוב בספר עצמו. שפותיהם של היהודים, שגם בהן דנים בספר (ספר שהוא כל כך פילולוגי!) צריכות היו להיחקר בספר הזה, כי שפתו של אדם היא תמיד חלק מזהותו. הספר היה מושלם לו היו כותבים אותו שלושה: הסופר, ההיסטוריונית, ובלשן\ית.

ואני מוכרחה, מוכרחה לסיום לצטט:
"ואלוהים? אם הוא קיים, הוא חייב להיות יהודי. אם הוא יהודי, ודאי שהוא מבין קצת לדינו או יידיש. אם הוא מבין קצת לדינו או יידיש, ודאי שהוא ידע מה לומר אם איזה לץ עלוב מקזבלנקה או מווילנה, מירושלים או מניו יורק, ילעיג עליו בשנינותו. האָט ער גזאָגט! אז אמר! אז מה?! מה אכפת לי? – ימשוך אלוהים בכתפיו."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמי
יצירת המופת הנעלמה

יצירת המופת הנעלמה

אונורה דה בלזק

באמנות יש איזה קסם מיוחד, איזה מסתורין עמום שאופייני רק לה. אחד הדברים הנפלאים באמנות, היא שישנו קו דק בין האמנות לבין משהו שהוא איננו אמנות (וכיוון שהגבול הוא כל כך חמקמק, לא תמיד ברור לאנשים מהי אמנות אמיתית). אני להוטה אחרי סיפורים המספרים סיפורה של תמונה או של אמן. לדוגמה, אני אוהבת מאוד את "תמונתו של דוריאון גריי", וגם את "סיפורים פטרבורגיים" המופלאים של גוגול, שטומנים בחובם סיפור על אמן שנפל קרבן לאהבה, וסיפור נוסף על תמונה שטנית המביאה סוף רע על בני אדם.

אתחיל מהסוף - הסיפור השלישי בספרו של בלזק, "אדון קורנליוס" (בסך הכל שלושה סיפורים) מספר על שני אוהבים, בעל מרושע, מלך צרפת והכי חשוב – קמצן גדול שנזקפים לו לפחות חיי עשרה אנשים חפים מפשע, שהומתו כיוון שהאשים אותם בגניבה. בסוף הסיפור מתגלה מיהו הגנב האמיתי, באחיזת עיניים מחוכמת כפי שרק בלזק יכול לעולל. הסיפור השני, "הנערה שעיניה זהב" הוא סיפור הפכפך ומטיל אימה, סיפור אהבה בלתי שגרתי המתרחש בפאריס, בין דנדי פריסאי טיפוסי לבין נערה זרה, ששומרים את צעדיה מכל משמר. הסיפור הראשון, "יצירת המופת הנעלמה" מצטרף כעת גם הוא לרשימת סיפורי האמנות האהובים עליי. זהו סיפור על שני אמנים, שמורם הנערץ מספר להם על תמונה עליה הוא עובד מזה עשר שנים - האמן מצייר את קתרין לסקו, החצרונית היפה. איש מלבדו מעולם לא ראה אותה. שני האמנים מתענים בסקרנות לראות את התמונה הנפלאה. הסוף, שהוא פתאומי ומצמרר, הולם את סופה של גאונות אמיתית - גאונותו של הצייר וגאונותו של המחבר שמספר את סיפורו.

את בלזק סביר להניח שלא כולנו יאהבו. גם בספר הזה (בעיקר בסיפור השני), וגם ב"אבא גוריו" ישנם תיאורים שהם למיטיבי לכת, ועם זאת, מן ההומור של בלזק והעלילות הווירטואוזיות שלו לא יתעלמו גם אלה שמורגלים בקריאה קלה יותר. בקיצור, מומלץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמי

ביקורות נוספות על "אהבות ללא אהבה"

אהבות ללא אהבה

אהבות ללא אהבה

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ

נדוש, לא מתוחכם, ובלתי שובה.
פרס הנובל נותר תעלומה מבחינתי.

לפני 18 שנים•
★★★★★
•Joe