“בגוגול נתקלתי לראשונה כילדה צעירה מאוד. הייתי נפגשת לעיתים קרובות עם דודתי האהובה, והיא הייתה מספרת לי את "ויי", ברוסית. היינו מטיילות מאוחר בערב, סביב בפארק הייתה עלטה ורק מרחוק שמעתי יללה של תן שהפחידה אותי והילכה עליי קסם ואימה. אין תפאורה טובה מזו כדי לשמוע את "ויי", והיום ממרחק השנים אני תוהה לעצמי מה הדודה חשבה, איך אפשר היה לספר את האגדה המצמררת הזאת לילדה. אבל כמה שאני אסירת תודה לה.

חלפו שנים מהטיולים הליליים ההם, גדלתי, החכמתי, התחלתי לקרוא לבד. ואז הגעתי לגוגול. כאשר התחלתי לקרוא והבנתי כי בין דפי הספר טמון המעשה ששמעתי רבות בעבר, התרגשתי מאוד. דחיתי טיפין טיפין את הקריאה. חששתי שהקריאה לא תהיה דומה לחוויה היפה בילדות, אבל הסקרנות ניצחה.

כשסיימתי לקרוא הבנתי שאני אבודה וכי התאהבתי בגוגול לעד. אני עוד אכתוב פעם ביקורת אובייקטיבית על הכישרון של גוגול ומה הופך אותו בעיניי לסופר מבריק. אבל היום, אחרי קריאה נוספת בסיפור, אני רק תוהה לעצמי, מה היה יחסי לסופר הזה אילו מעולם לא שמעתיו קודם. האם הייתי נשבית כך במעשיות העתיקות האוקראיניות, אילו לא שמעתי אותן מעולם מסופרות לי מפי אדם יקר, אם הקסם האפל לא מצא את דרכו לאוזניי, ברוסית, בעוד ידי טמונה עמוק ביד חמה, חושך מתעבה, ואני מבקשת, מוקסמת ואחוזת אימה: "אירינה, ויי, עוד הפעם, בבקשה".”

“Никола́й Васи́льевич Го́голь-Украинские истории

בודדים הם הסופרים המצליחים להוציא ממני צחוק תוך כדי קריאה. לא חיוך, לא גיחוך, אלא ממש צחוק היוצא בפרץ. צחוק חסר שליטה וחסר עקבות. גוגול בהחלט זוכה בעיני בתואר זה. האבחנה האנושית שלו לפרטי פרטים בדמיות, התנהגיות וסיטואציות היא לא פחות ממופת בהבנה את הנפש האנושית על כל סרגל מצביה, מהנשגב ועד לבזוי והמכוער ביותר.
במקבץ זה ישנם מספר סיפורים קצרים המושפעים מתרבות אוקראינה בתקופה בה התעוררה הרוח הלאומית אצל גוגל והדגישה את הבדלנות של עם זה מהעם הרוסי. פולקלור מנהגים וסיפורי עם שאפיינו את שורשיו של הסופר. עם זאת, גוגל בחר כשפת כתיבה דווקא את הרוסית ולא את השפה האוקראינית.
הסיפורים לא משתווים האחד לשני באיכותם. עם זאת, אין ולו סיפור אחד שהוא ירוד הן מבחינת כתיבה והן מבחינה רעיונית.”

“מקבץ סיפורים של אחד מהגדולים ביותר, סיפורים מעניינים, מצחיקים, מרגשים, חלקם אפילו מעט מבעיתים, אבל כולם מהנים.

קובץ הסיפורים השני והידוע יותר "סיפורים פטרבורגיים" נחשב לטוב יותר לדעת רבים, לדעתי יש בבוסריות של הסיפורים המובאים כאן אווירה קלילה יותר, שמחמיאה יותר לגוגול הידוע כל כך בכתיבתו המליצית מלאת ההומור, הבשלות שלו בסיפורים המאוחרים ניפקה סיפורים יותר "שלמים", שאולי מוערכים יותר אצל יודעי דבר, לטעמי היא קצת פגמה בכתיבה המאוד קלילה שמאפיינת את הסיפורים בקובץ הזה.”

“גוגול האוקראיני אסף פולקלור וכתב עליו בצורה שנונה וסאטירית מלאת הומור ופתוס על המקום ששם נולד. ממש כמו אברמוביץ שהמציא את דמותו של "מנדלה מוכר הספרים" שאסף פולקלור יהודי וכתב על העיירות של פעם לבל ישכחו. על העולם, המנהגים, השפה ואיש לאיש. שניהם מביאים חוויה רגשית לקורא כאילו היית שם באמת ולא רק בדפים. ואכן התרגשתי לקרוא במיוחד את תובנה של כל סיפור כי תמיד יש עוקץ בסופו, משהו שגורם לחשוב קצת מעבר על התקופה שלנו מול התקופה בה הוא מספר סיפוריו. עונג של פעם ועל הדרך קצת הסטוריה..

הסיפור הראשון "מעשה במריבה..." הזכיר לי את אוזו ומוזו מכפר קרקארוזו של אפרים סידון וגם שם הייתה המולה רבה בצורה היתולית קרנבלית של ריב גדול כדי להעביר נקודה. לדעתי רוב הריבים עם שכנים מבוססים על שטויות וחילוקי דעות שבהחלט לרוב מסתכמים בחילופי מילים גסות, בצעקות, או קרב תרנגולים שהיה אפשר לוותר עליו למען יחיו השניים בשלום. אצלנו בבניין אחד הדיירים כל כך כעס על ועד- בית ששינה את שמו של איש הועד בפלאפון ל "רפה שכל", היינו המומים כולנו.
בסיפור המדובר של גוגול היו שני שכנים טובים שתמיד הסתדרו אחד עם השני ויום בהיר, אחד מהם חמד רובה עתיק שראה אצל השכן. הוא ניסה לטקס עצה איך לגשת אליו ולבקש ממנו. הוא ניגש בזהירות לשכנו ובסוף הביקור הם התווכחו והשכן קרא לו חזיר. אני מכירה עמים שהחזיר שם הוא חיה קדושה אבל לא באוקראינה ששם המילה חזיר התקבלה רע מאוד. הריב הוא ניחא, והמאמצים שעשו תושבי הכפר בקירוב לבבות בין השנים הוא גם ניחא. הסיפא בסיפור מעניין הרבה יותר והיא אפילו מתכתבת עם התקופה הנוכחית שלנו אבל משאירה לכם לגלות. ומכל הסיפור המעדן האמתי הוא הצורה שגוגול כותב. זו השפה היפה לא רק לגבהיי מצח אלא לכולם, זה התרגום המופלא של מירסקי ז"ל, וזה כאמור ספר רוסי רק לאוהבים.

הסיפור השני על בעלי אחוזות ודרך חייהם ממש הותיר אותי בתדהמה. קראתי אותו כמו אגדת עם בסוג של אופוריה. על הדרך בה טיפלה בעלת האחוזה בבעלה והאכילה אותו מטעמים מיוחדים שאוהב, היו ישובים אחד ליד השני וגם קינטרו אחד את השני לא מעט אבל ניצוצות התעופפו. זה מסוג הדברים שקוראים עליהם באגדות או שמאוד נדירים. האהבה הזו שלא נגמרת לעולם, הטיפול אחד בשני לעת זקנה בהמון חמלה מרגשת גם את הציניים שביננו. אפרופו אתמול יצא לי לבקר הורים של חברה טובה ששניהם דימנטים מטופלים בבית. בעבר שניהם היו תותחי על בלשון המעטה. היא בכיסא גלגלים מנותקת והוא בן 90 עדיין מתקשר. שאלנו אותו אם הוא רוצה לבוא לטייל קצת. פתאום הוא לקח את ידו וליטף את בת זוגתו בראשה ואמר שהוא מעדיף להישאר לידה. וכמו בסיפורים הללו של גוגול הדאגה הזו לבן זוג ומה יהיה אתו כשיישאר לבד בהחלט הדירה שינה מבעלת האחוזה. את הסוף כמובן תמשיכו לבד וגם את יתר הסיפורים הנפלאים.”