אכזבה קשה. כל כך קשה, עד שחככתי בדעתי אם לפגוע ברגשותיו של נשוא הערצתי, או לא. האם מייקל מרשל מבקר בסימניה? קרוב לוודאי שלא. טיעון זה דוחף אותי לכתוב את דעתי הכנה.
טרילוגיית אנשי הקש, שמתוכה קראתי עד כה את שני החלקים הראשונים, הציבה רף גבוה מאוד בענף ספרי המתח והאימה. כשרון כתיבה לא שכיח במקומותינו, מתח מהפך קרביים, כושר סיפורי נפלא, תיאורים פואטיים-פיוטיים, תובנות פסיכולוגיות, בקיצור, כל החומרים שמהם אפשר לרקוח ספר נפלא.
ואז,
משהו מתפקשש.
מתח עצום - מתפוגג ומתאייד,
סיפורים מהודקים - מתרופפים,
חידה מרתקת - מתחילה לשעמם,
הבטחה - שלא מגשימה את עצמה,
כל ההעפלות לנקודת השיא - מסתיימות בהידרדרות מבישה,
הסיפורים שמתחילים בקול ענות גבורה - מסתיימים בקול ענות חלושה.
ומתי כל זה קורה?
בחלק הכי "אקשני" של הסיפור.
יכול להיות שזה קורה מפני שככלות הכל אנו רוצים פיתרון לוגי, ולא תשובה מפוקפקת, חלשה מבחינה ראציונלית, מפוברקת וכזאת שלא עונה לכל שאלותינו.
משהו בפתרון צורח: היינו שם כבר, לא חידשת לנו כלום בפתרונות הקלושים וחסרי עמוד השדרה שלך.
אם להשוות את הספר לספרים אחרים מהז'אנר, הייתי מצביעה על מגרש השדים, תינוקה של רוזמרי והניצוץ, כעל ספרים שנשענים סגנונית על ספור מתח ריאלי והופכים לאיטם לסיפור אימה. הסופר לא בורא עולם בידיוני, אלא שותל את החידה בעולמנו שלנו.
שמתי לב, אגב, שגם באנשי הקש והאדם הזקוף, החלקים היותר טובים והמעוררים חרדה שבספר, הם החלקים הראשונים, המתנהלים באיטיות מצמררת, מהפכת קרביים. החלקים האחרונים, פרקי האקשן, היריות והמרדפים, הם חלשים יחסית ושיגרתיים.
בניגוד להרלן קובן, שהמתח שלו פחות מפחיד מהמתח של מרשל, הפיתרונות של הרלן מורכבים בהרבה משל מרשל.
אתם יודעים מה?
כדאי לקרוא את הספר ולו רק בגלל החלקים המשובחים שבו, שהם כשלושת רבעי ספר. אם אתם מרגישים, כשמסתמן הפיתרון, שמשהו מפריע לכם, אתם יכולים לנטוש אותו. לא תפסידו כלום.
(בינינו, אני הרי יודעת שאתם לא תפסיקו באמצע ותתאכזבו בסוף, קרוב לוודאי. אבל אני הזהרתי שחור על גבי לבן.)
