אני לא מבטיח שהביקורת חפה מספוילרים. אם עוד לא קראתם את הספר הזה- עשו טובה וחזרו לעמוד הראשי.
כריס ואמילי הם לא הגיבורים של הספר הזה.
ביומיים גיבשתי דעה אחת בלבד. ביומיים של קריאה - הצלחתי לגבש את הדבר הבא- כריס ואמילי הם דמויות בסיפור שטוותה ברוב כישרון ג'ודי פיקו. (זהו הספר הראשון שלה שאני קורא.) באמצעות שתי דמויות אלו- היא מצליחה להעביר את הדמות העיקרית של הסיפור הזה.
מה שמתחיל בירייה מלווה את כל הסיפור הזה. למען האמת, יש לנו את דמותה של אמילי המתה מרחפת על כל הספר הזה, אבל היא אינה הדמות הראשית. וגם לא כריס, בן זוגה בפועל וזה שירה בה לפי בקשתה, גם הוא אינו הדמות הראשית בסיפור הזה אף על פי שהסיפור הזה מתמקד בו בעיקר.
הדמות הראשית של הספר מעורר המחשבה הזה - היא האמת. לכל אחד אמת משלו. לא הכל שחור לבן. לא הכל לפי מה שנראה באמת. לא הכל מצוייר לפי קווים. לא הכל עם גבולות. מה שמתחיל מסיפור ילדות מטופש של שני ילדים שגדלים יחדיו הופך לסיפור עם טרגדיה עוצמתית ואדירה.
דבר אחד הייתי חוסך - אולי - את תיאורי המין שעמוסים לעייפה בספר הזה. עם חיבתי הרבה לארוטיקה, הרגשתי שאולי השימוש המופרז במין פגם מעט בהנאה. ולא הייתי מעז לדון עליו עם חבריי, משפחתי, ומעגל החברים (מה שאין לי, בפועל, אבל בואו נדמיין את זה). זה ספר שהיה יכול להיות ספר חובה בתיכון בקלות - אם לא היה בו עודף מין בצורה כל כך בוטה.
אם כך, "ההסכם" מעורר מחשבה ועם דמות ראשית מיוחדת במינה, ובכך היא מצליחה לשנות עולם. ולו ליומיים הקצרים בהם קראתי כל עמוד בשקיקה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
