שיריו של נפשי עוסקים ביכולתו להבקיע תהודה מן האמת שאותה הוא חש בהתעוררות, באוטוסוגסטיה, בהפנמה של התבוננות רטרוספקטיבית, באותנטיות ובחיזיון. נוהרים מעליו מלאכיות, מלאכים, כדי אבחנה בין מציאות לדמיון. שניהם מועדפים.
"הָעֵרֶךְ הַקַּיָּם מְיַלֵּל בַּחֲשֵׁכָה" הוא ספר שיריו השני של נפשי. שירים מ־2001 עד 2013 שרובם ככולם פורסמו קודם לכן ועוררו הדים לכאן ולכאן.
לפי השיר הנושא את הכותרת "הָעֵרֶךְ הַקַּיָּם מְיַלֵּל בַּחֲשֵׁכָה" (בעמ' 66), הערך הקיים הוא כל מה שצריך להיות נותר בחיים ונאחז בהם; בטבע המוליד את ראיית המתבונן. הטבע יכול להירשם כמיון של לחש והסמלה בדממה ובתנועה המסמלת את חיותו והישרדותו, כוח השפעתו בחיים. כל זאת לעומת עיצבונו וחשכתו.
הערך הקיים הוא גם מונח מן השפה הוירטואלית. בשיר, המצב הקיומי עובר דרך ההקרבה של החיים לעומת המוות.
המוות הוא לא העניין פה (שלא כדרך שירים רבים, שבהם הוא עוסק במוות כהוויה וכמוטיב בספר). גם אם הוא מעכב, הוא מאוזכר כדרך להתבוננות בחיים שהוא מבקש לזהותם כאלוהים. הטבע מאניש את החיים במאורו: "בַּהֲרוֹת לְבָנָה נוּגוֹת מוּאָרוֹת בְּרִגְבֵי הַצּוֹמֵחַ,/ וְהַמָּאוֹר עוֹטֶה בַּאֲרֶשֶׁת פָּנֶיהָ." ואוחז באחיזה פנימית את האור המשתקף מבעד לחיזור הבין־מיני וכל מה שקיים כמניע לאחיזתו: "הָאֳרָנִים וּפְרִי הָאֲדָמָה. הָרֵיחַ. זַג עֲנָבִים/ נוֹצְצִים, בּוֹהֲקִים עַל כְּלוֹנְסָאוֹת עֵץ./ דִּמְעוֹת הַגֶּשֶׁם. נָהָר יָרֹק."
בהתרחשות הקיימת: "הָאֲדָמָה פּוֹעֶמֶת, הָאֲדָמָה זוֹעֶקֶת,/ קוֹרֵאת בַּאֲנָקָה,/ כָּאן אֱלֹהִים." בשיר, צריך לשכנע את החיים להישאר בדביקות, בהבעה המנכיחה אלוהים.
הוא אוחז בטבע כדרך לייצוג של עולמו הפנימי, כפי שנמסר ברצף של שיר אחר: "אַתָּה תַּעֲבֹד אֶת הַטֶּבַע וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לְבַיִת. לַעֲצֵי הַיַּעַר/ תִּקְרָא בְּשֵׁם אַחִים. הַנָּהָר הַיָּרֹק יִהְיֶה אָחוֹת לְךָ." (בעמ' 56) חיזיון מורה לו למשמע בטבע הוויה של בית ומשפחה כתחליף.
הכתיבה כאלמנט של קדושה או התכוונות מלפני אלוהים (בעמ' 5), ולא תמיד יש לצרוך אותה, ואולי לעקפה דרך אחרים. תחושת חטא עולה מפרנסת הכתיבה לאורך זמן; שתחליפיה נאמדים בתעסוקות ההולמות כדי מחיה (בעמ' 32).
בבקשו לומר את אשר על לבו בצורה גלויה, כיוון שאינו מאמין שיבינו אותו, הוא מחלץ: "אֵין לִי צֹרֶךְ עַתָּה בִּכְתִיבָה." ( בעמ' 29)
נפשי נזהר במילים עד לדיוק ולגמישות: "יִתָּכֵן וְכִי הָיָה עָלַי לִהְיוֹת רוֹכֵל בַּשּׁוּק." (בעמ' 32) או: "שְׁנֵי פַּרְפָּרִים קְטַנִּים מִתְעוֹפְפִים אֶל לְעֻמַּת הַקַּרְקַע." (בעמ' 79)
בדרך פרוזאית יומנית וידויית ומהרהרת, כמסכתות הניזונות מהתייחסות ליצירה ולכתיבה בעיקר (מאמרים, המובאים בשם כותביהם כפרולוג לשיר או כאזכור אל תוכו; מכתבים שמוענו אליו; כתבי יד וטיוטות משלו שהוא מעיין ללימודיו מהם), שיריו הם תחנות במסע האוטוביוגרפי והחווייתי.
הרבה שירים עוסקים בחידלון: "מַהוּת עִנְיַן הַשִּׁירָה הָעִבְרִית", לפי כותרת שירו שבו הוא כותב: "הָעִנְיָן הוּא כָּזֶה:/ אֶת הַשִּׁירָה יֵשׁ לִכְתֹּב מִן הַמָּוֶת." (בעמ' 78)
הוא שואב את השראת הכתיבה שלו מערכה המונומנטאלי ומפיגורות יצירתיות קולוסאליות שאכלסו את חוויותיו. את זיקתו האמצעית לאושיות המאכלסות את שיריו, הוא אינו זקוק לאושש, אלא די לו בכך שהוא חש לקרבם לעומתו.
פומפוזיות המובנית בשפה ארכאית שבה הוא משתמש (לדוגמה, הבחירה החוזרת בצורת בינוני פועל: "ביושבי", "בלכתי", "בקוראי", "ממקום עומדי" או מילות ההסגר החוזרות: "כמדומני", "כמדומה") ומנייריזם, מלמדים לא רק על טרחנות בעצמי, אלא על תחושת השגב שמאפיינת את כתיבתו; שתפקידה בשליחות ובחיפוש אחר אלוהים. זו שירה שמתבוססת בתחושות חלום, הזיה והיעלם. בתוך ההיעלם הוא מונה גם את אהבותיו, שאף הן ערובה לערך הקיים.
בדמות התיאולוג פנחס שדה, אב הטיפוס לאסכולת כתיבתו של נפשי, שירתו מקדשת את הסיגוף כדרך להגשמה, להתמודדות עם אובדן, להיזכרות במה שיכול היה להיות שלו ואינו עוד, אל מה שנפרד כחלום שהוא שב לדוש דרכו על חייו והימשכותם.
שירים רבים מעלים על נס מערכות יחסים כאלה ששורדות את הזיכרון האישי במתווה רומנטי. גם האהבה נקשרת במוות והיא זכר מאהובות.
מעט הם השירים המאזכרים משפחה בהקשר של חידלון. הרבה שירים על חוויות אהבה מוצאם בזיכרון החש מתוך ערגה לקשרים שחדלו, אך שבו להשאיר את חותמם על תחושותיו.
כדין וחשבון בינו לבין עולמו, כהשראה שהוא שב להתקיים מעברה וכווריאציות לפיסות המידע, לנתחי האוטוביוגרפיה ולמרכיבי האישיות של יוצרם, נפשי מגלם את הוויה דולורוזה של חייו במסלול קבוע של התעמתות גלויה עם הקיומיות, תוך חיקויה של המציאות המשופעת בסובייקטיביזם.
ההתעסקות בעצמי חשובה כדרך ליציאה מתחושת אובדן ועל מנת להחזיר את התחושה הלא מושגת. מה שמושג באבחנה המתמדת, תלוי ועומד כהתמודדות רצופה באי הוודאות. תשתית העבר נמסרת בהשלכה כהזדהות עם המוות. לא פעם שהדובר חווה את העבר, שהוא אינו מוצא לו מנוח. אי הוודאות נכרכת בשאלת האמונה והגורל, וזה מה שמעורר אמפתיה לדרכו.
והנה השיר שאני אוהב מאוד:
"בְּשִׁבְתִּי בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הַסְּמוּכָה לִמְבַשֶּׂרֶת
-----------------------------------------------------
שְׁנֵי פַּרְפָּרִים קְטַנִּים מִתְעוֹפְפִים אֶל לְעֻמַּת הַקַּרְקַע.
פַּרְפָּרִים קְטַנִּים, תִּינוֹקִיִּים, מְלֵאֵי יֹפִי.
הֵם מִשְׂתָּרְגִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ, נִמְזָגִים כִּבְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה מַמָּשׁ.
אֲנִי צוֹפֶה בָּהֶם כְּמִשְׁתַּהֶה.
אוּלַי אֵלּוּ הֵם מַלְאָכִים הַחוֹלְפִים פֹּה עַכְשָׁו, כְּדֵי שֶׁאַבְחִין!
וַהֲלֹא עַל אַדְמַת הַמִּדְרוֹן הַזּוֹ, עַל אַדְמַת הַטְּרָשִׁים הַקָּשָׁה הַזּוֹ,
הִלְּכוּ בֶּעָבָר מְלָכִים מִנִּי קֶדֶם. אֵלִים בִּדְמוּת אָדָם.
כֵּן!
מֵהֶם אַף הָיוּ אֱנוֹשִׁיִּים. אוּלַי אֱנוֹשִׁיִּים מְאֹד.
מֵהֶם יֵשׁ שֶׁשְּׁמָם נִשְׁכַּח וְאֵינוֹ נוֹדָע עוֹד, כִּי אֶת קוֹרוֹתֵיהֶם, אָפַף הַזְּמַן.
תִּבְנִי וִיהוֹאָחָז, פְּקַחְיָה, זִמְרִי. בַּעַל חָנָן בֶּן־עַכְבּוֹר!
לֹא. הָאַחֲרוֹן (אִם זִכְרוֹנִי אֵינוֹ מַטְעֵנִי),
לְמַעֲשֶׂה הָיָה אֶחָד מִמְּלָכֶיהָ הַקְּדוּמִים שֶׁל אֱדוֹם.
שֵׁמוֹת. שֵׁמוֹת רַבִּים. מִנִּי־קֶדֶם. הִרְהוּרִים מְטֻמְטָמִים. שְׁעַת עֶרֶב.
אַךְ רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁנֵי הַפַּרְפָּרִים עַכְשָׁו. שְׁנֵי הַפַּרְפָּרִים הַלְּבָנִים.
רַק הֵם עַתָּה לְעֻמָּתִי וּלְעֻמַּת הֶחָלָל. רַק הֵם בִּלְבַד.
וְהָרֶגַע הַזֶּה...
זֵכֶר אוֹתָהּ אֲהוּבָה... נְשִׁיקָתָהּ לִי... " (בעמ' 79)
איזה תעתועים עובר נפשי דרך השפה: עם מלאכים הזדהותו בהעברה של מלכים, אלים בדמות אדם. בין אלה שאת שמם הוא מזהה ביד מכוונת, ובין אלה ששמם אינו נודע מפני הזיכרון; שאפשר, מטעה אותו להניחו בהערת שוליים כתנאי בטל. דווקא הספקנות הזאת מיטיבה עם תיאור המצב ועם המניע של כל השיר הזה שנמצא בשתי השורות המסיימות. כמו כל המוטיבים התחברו להרף ההשתאות הזאת. ולעומת החלל, שני הפרפרים מבקשים להחיות רגע בתוך האובדן המפויס.
האהובה אינה מסומנת בשם, אולי היא בחלל הרומנטי - בחלל ההוויה הטבעית שבה שני הפרפרים הם יצורים חיים; אך בה בעת מדומים כבמעשה אהבה ממש לדימוי הסגור. אף הפרפרים מואנשים בתיאור "קְטַנִּים, תִּינוֹקִיִּים, מְלֵאֵי יֹפִי." הן כיצורים חיים, והן בדימוי הסגור.
שתי השורות האחרונות של השיר משאירות אותו בתחום המוטיבי המוכר ולא מסמנות דווקא התבגרות מן התלם, אך השיר כולו בדינמיקה המתעתעת שבו מעיד על הרטט שעוברת השירה של נפשי; זו שהיא ערובה ודאית לאתגרים שהיא עוד עשויה לעבור.
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995-files/99995019/99995019-2014/99995019-375-376-12.pdf
.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![החיים כמשל [מהדורת 2010]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/935689.jpg)
