בקצרה: ספר ענק, תרגום נוראי. לא לגעת בזה. להתאמץ, להשיג את המהדורה הקודמת, בתרגום של בני לנדאו ובני הדר, ולהתמוגג. מה שירון בן עמי עשה לספר הזה, זה עוול נוראי. הייתה כוונה של המתרגם וההוצאה להתאים את השפה לשנות ה- 2000. התוצאה פשוט רעה.

הביקורת מכילה פרטים מהעלילה (לא שזה כזה נורא...).

הספר הזה הוא הוכחה נהדרת לכך, שחומרים איכותיים הם לא ערובה לעוגה מוצלחת.

את הספר הזה קראתי, בגלל הרושם העז שהותיר בי "שערי האש" של פרספילד. חיפשתי לקרוא עוד ספרים שלו, ובחרתי ב"אחי לנשק" (כנראה טעות. הייתי צריך ללכת על "להרוג את רומל"). פה חייבים מילה על תרגום שם הספר. איך ובעיקר למה "the profession" הפך ל"אחי לנשק"?? לא ברור.

יש לספר הזה פוטנציאל להיות ספר טוב. סיפור מסגרת טוב (אהבה, אקשן, גיבור שהוא אנטי גיבור). סופר שיודע לכתוב (גם בספר הלא טוב הזה, פרספילד כותב מצויין), שולט בנושא עליו הוא כותב, ומייצר עלילה קולחת. אז איפה הבעיה? בסיפור... פרספילד רוצה לדבר על כל כך הרבה נושאים בספר הזה, שבסופו, קשה לקורא להבין על מה הוא בכלל דיבר.

עוד לא החלטתי אם הספר הזה מדבר על התלות העצומה של המערב באנרגיה פוסילית. אולי הוא דן בבעיה ההולכת וצומחת, של חברות קבלניות בתחום הצבאי. אלו בעצם צבאות פרטיים, שנלחמים עבור ארה"ב תמורת כסף. באפגניסטן ובעיראק פועלות כיום חברות קבלניות לצד הצבא האמריקאי. פרספילד לוקח את הדברים צעד קדימה, ובעתיד הקרוב שהוא מתאר, הצבאות הפרטיים האלו פועלים במקום הצבא האמריקאי. מתעוררת שאלה, מה יקרה ביום בו האינטרס של הצבא הפרטי- של הבעלים, אלו שחותמים בסוף היום על הצ'קים של החיילים, לא יעמוד בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי?

ואולי הספר בכלל מדבר על הפריכות של המשטר האמריקאי, שבעצם נכנע ומתקפל בפני כל מי שיושב על השיבר של הנפט, עם תותח גדול, וצועק "אני משוגע". אצל פרספילד, המשטר כל כך פריך, עד שהוא בעצם מוכן להכתיר כריבון בוגד שמאיים לפגוע בארה"ב בכח. ואולי הסיפור האמיתי פה הוא ההתפרקות הערכית של החברה האמריקאית. תמורת נוחות (ואנרגיה היא נוחות), האמריקאים של פרספילד יכתירו כל אחד כנשיא.

התשובה העצובה היא, שהספר מדבר על כל אלה, במין ערבוביה קקופונית לא ברורה, שבסופה, התשובה לרוב השאלות שהספר עורר, היא "אין מספיק אינפורמציה". כלומר, מרוב נושאים, שכולם טובים ומעניינים, ויכולים להחזיק ספר שלם בזכות עצמם, ומרוב מידע שהספר מלא בו, הספר לא מצליח לתת לקורא מספיק כלים להתמודד עם הדילמות שהוא מעורר, ולהסיק מסקנות מועילות, או הגיוניות, בגינן. חבל.

עוד נקודה שצריך להתייחס אליה, היא דמותו של סאלטר. עד מחצית הספר לערך, ניתן לחשוב שסאלטר הוא סוג של קורץ מודרני, בהומאז' מעניין ל"אפוקליפסה עכשיו", ו"לב המאפליה". דמותו של ג'נט מייצרת מקבילה ראויה לווילרד/מרלו של קופולה וקונרד בהתאמה. בעוד ווילרד/מרלו נעים במעלה נהר האבסורד שלהם, באפריקה ובויטנאם, לקראת העימות הבלתי נמנע עם קורץ, הרי שעבור ג'נט- הגיבור של פרספילד, העולם הוא הנהר, בו הוא משייט לקראת המפגש עם סאלטר שלו.

אלא שבשלב מסויים, ההשוואה הזו הופכת כל כך ברורה ומציקה לעין, עד שפרספילד עצמו מציין אותה במפורש, ואז מנפץ אותה לרסיסים. בעוד ג'נט יכול להמשיך ולהחשב סוג של ווילרד/מרלו, הרי שה"נהר" שלו, העולם- מפסיק להיות אבסורדי, והופך, כדרכו של עולם (...) ריאליסטי, ציני והגיוני כל כך. סאלטר מפסיק להיות קורץ ההוזה וההוגה, והופך להיות סתם בריון אלים עם מקל גדול, שמחפש כח ונקמה. הוא לא ישב בהכנעה וימלמל "האימה, האימה", בזמן שראשו יותז.

אם הייתי צריך לתאר במשפט אחד את הספר הזה, כנראה שהייתי הולך על רע לתפארת. אלא שאני לא חייב להסתפק במשפט אחד, ולכן כל הטקסט דלעיל...

שני כוכבים, בגלל הכתיבה האיכותית של פרספילד. חוץ מזה, יש בספר הזה כל כך הרבה, שלא נשאר ממנו כלום.

ברור שהיו לי ספקות לגבי הספר הזה. איזה אתגר לקח על עצמו א"ס קארד. לכתוב את אותו סיפור מזוית אחרת, זווית של דמות אחרת, ולעשות את זה לספר שנחשב לקלאסיקה, ולעשות את זה 14 שנה אחרי שסיימת לכתוב את הספר הראשון. זה יוצא מעולה.

נבהיר מראש, ש"המשחק של אנדר" פשוט ספר מעולה. כבר באמצע הספר, ארגנתי את כל סדרות אנדר והצל, שיחכו לי להמשך הקריאה. התלבטתי אם לקרוא לפי סדר הכתיבה, או לפי הסדר הכרונולוגי. החלטתי לטובת הכרונולוגיה (המשחק של אנדר, אח"כ סדרת הצללים, וחזרה לאנדר). מיד אחרי "המשחק", בא "הצל של אנדר". ו"הצל" מעולה. טוב יותר מ"המשחק". האמת היא, שההבדל בין הספרים, הוא ההבדל בין אנדר לבין. בהשאלה מהמטריקס, אפשר לומר שאנדר יודע שהמטריקס קיים, ולמד לחיות בתוכו ולנצח אותו. בין רואה את המטריקס ממש, מבין איך הוא עובד ולומד לתמרן אותו.

אנדר לא מסוגל לראיה אסטרטגית רחבה. הוא רואה את הקרב. אולי את המלחמה כולה, אבל לא מעבר לכך. בין עמוק יותר, חד יותר. בין רואה את התמונה המלאה. הוא לא מתעניין בקרב כקרב, אלא בתהליך המלא, בהשלכות שלו. בעצם בין רואה כמה שלבים קדימה מאנדר. כשאנדר מחסל בלי לדעת את הבאגים, בין כבר מתכונן ליום שאחרי המלחמה. למלחמות בכדוה"א. הגישה הזו של קארד לבין, נותנת לספר עומק וזויות עניין שבדיעבד, היו חסרות ל"המשחק" כדי להפוך אותו לספר שלם יותר.

זו סדרה מעולה, שכדאי להקדיש לה את הזמן. "הצל של אנדר" לטעמי הספר הטוב בסדרה, גם בפני עצמו (למרות שאי אפשר להבין אותו אם לא קראתם קודם את המשחק של אנדר), אבל בעיקר בגלל מה שהספר עושה לשאר הסדרה. "הצל של אנדר", יחד עם שאר סדרת הצללים (קצת טרחניים לטעמי, אבל שווים קריאה) נותנים עומק לסיפור של אנדר. עומק, שעד שלא קראת את "הצל של אנדר", לא ידעת שחסר שם.

דו"ח אפולוגטי, לעתים אפילו תלוש מהמציאות, של מי שאחראי ישירות לשאננות שהובילה למותם של מאות בימי המלחמה האחרונים. אבל לא אשמתו הופכת את הספר לבלתי ראוי. העובדה שזעירא לא מנסה להאיר את האירועים, אלא לנסות ולשכנע את הקורא (ואת עצמו?), שהוא דווקא היה בסדר... קראתי הרבה ספרי הסטוריה, ולא מעט מהם על המלחמה הזו. על זה, פשוט אפשר לוותר. לא תורם דבר להבנת האירועים והתהליכים. מוטב לו לא נכתב.

ספר נדיר יחסית. מחד סובל הספר מאי דיוקים שנועדו לפאר את המהלך המצרי, ולמזער את פעילות צה"ל, בעיקר בתיאור שלבי הצליחה המצרית- פועלו הישיר של שזאלי. מאידך, תיאור שלבי הצליחה הישראלית מאד מדוייקים. זה לא נובע מרצון לדיוק היסטורי, כמו מהצורך של שזאלי לחדד את כשלונם של סאדאת ואיסמעיל עלי, בטיפולם בשלב הלחימה הזה.

שזאלי- נאצריסט מובהק, לא הצליח להבין את היעדים שהדרג הפוליטי הציב לעצמו במלחמה הזו, ואף התנגד להסכם השלום, ולכן- לא הצליח להבין מדוע מתעקש סאדאת שלא להסיג כוחות לגדה המערבית כדי להתמודד עם הצליחה הישראלית.

למרות אי- הדיוקים מדובר במקור היותר אמין שהצד הערבי מציג ביחס למלחמה הזו, ומכאן חשיבותו (והציון הגבוה יחסית שנתתי). זה כמובן לא יכול להיות הספר הראשון שתקראו בנושא, ואפילו לא השני. מומלץ לקרוא אותו רק לאחר קריאת חומר אחר בנושא, ולמידת המלחמה. כך יוכל הקורא לזהות את העיוותים (הקלים יחסית יש לציין), ולהתעלם מהם. בקריאה כזו, הספר נותן זווית מאד מעניינת על המלחמה, זווית שבד"כ חסרה בחקר מלחמות ישראל.

עדות מרתקת על ומפי אלה החתומים על הזוועה הגדולה בהיסטוריה. מדהים.

תענוג. הקדים את זמנו. מלכוד 22 של מלה"ע 1. חבל שבעצם אין סוף (היו צריכים להיות איזה 8 כרכים, אבל ירוסלב יאשק מת אחרי כרך ב').

השאלה העקרית היא, למה לא לומדים את הספר הזה בתיכונים בישראל. כל יהודי באשר הוא צריך לקרוא. צריך לזכור שהספר נכתב תחת חסות הקיסר, ולכן הוא נוטה להחמיא לרומאים, אבל זה התיעוד היחיד בזמן אמת שיש לנו על חורבן הבית. אם את זה לא תקראו, מה כן?

חמוד, קליל, לא לוקח את עצמו ברצינות. ספר כייפי, שמשאיר טעם טוב, וקצת הרהורים על החיים, היקום וכל השאר...

אם אין לכם עומס של חומר קריאה- תקראו. אם בא לכם משהו קליל בכיף- זה הספר. בקיצור: לא מדובר באיזושהי יצירה שתחולל מהפכה בעולם הספרות, אבל זה ספר שכיף לקרוא, מהתחלה ועד הסוף. מה צריך יותר?