נאדיה חילו היא ערבייה נוצרייה אשר, בשיא הקריירה שלה, הייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה.
בספרה היא פורשת את סיפור חייה החל מתיאור השורשים. אמה הייתה בת למשפחה נוצרית מכובדת בלוד. בעקבות מלחמת 48 (כך היא מכנה את מלחמת השחרור) נקטעו לימודיה ובגיל צעיר השיאו אותה לקרוב משפחה מיפו. נאדיה עצמה נולדה ביפו, גדלה יחד עם ילדים יהודים בשכונה ולמדה לכבד אותם. היא למדה אצל הנזירות הקתוליות והצטיינה בלימודים.
נאדיה היא אישה פורצת דרך בכל התחומים :עובדת סוציאלית, מקימת רשת מעונות יום לילדים, לוחמת חברתית למען צדק, דו-קיום וזכויות נשים. היא פמיניסטית בנשמה ולא נרתעת מקשיים. בד בבד עם הקמת משפחה מטופחת (ארבע בנות מתוכן זוג תאומות) היא מקדישה שעות רבות מזמנה לעבודתה ולקידום אמונותיה ושאיפותיה. היא עמלה רבות למען קידום בני עמה ולמען השלום. היא מתגברת על מחסומים הנובעים מן התרבות בה גדלה ומן היחס המפלה לערבים ולנשים וזוכה לאהדה רבה מכל הכיוונים.
אני רגילה לקרוא ולהזדהות עם הנרטיב שלנו ודווקא בגלל זה היה מעניין לקרוא כיצד נראים הדברים בעיניה של אזרחית ישראלית נאמנה וגאה ממוצא ערבי!
נאדיה היא אופטימית ללא תקנה ומאמינה שניתן לחיות כאן בשלום ובכבוד ומנסה, בכל כוחה, להחדיר אמונה זו בקרב חבריה, מכריה ומצביעיה.
המלחמות שהיו כאן במהלך השנים מוזכרות בספר בקצרה ותמיד מדגישה היא עד כמה המלחמה היא נוראה לשני הצדדים ועד כמה חשוב שתסתיים במהרה והחיים יחזרו למסלולם. אף מילה על ניצחונות וכמעט אף מילה על הטרור.
היא מספרת מספר פעמים על חוויה משפילה עבורה: הבדיקות המדוקדקות שעליה לעבור בכל פעם בשדה התעופה לפני המראה לחו"ל. כאשר יתורגם הספר לאנגלית ויקראו אותו בארצות הברית ובאירופה, בטוחני שרבים יזדהו איה ולא יבינו מדוע עליה לעבור שוב ושוב את ההשפלה הזאת...
הספר הוא מאוד חיובי אולם בדיוק כאן זה קצת הפריע לי. הרי בחיים האמיתיים יש לא מעט דברים שליליים וקצת קשה לקבל שנאדיה כל כך מושלמת...
מתוך הכריכה האחורית: "דפי הספר מאירים זווית חדשה של הפסיפס האנושי החי כיום במדינה" ובשל כך, לדעתי כדאי לקרוא אותו.















