נפגשנו לראשונה בבניין הנציגות בברלין. זיהיתי את כריכתו ואת שמו, קראתי ושמעתי עליו ביקורות מחמיאות. ולא, הוא לא נח לו שם בבדידות, היו איתו עוד כמה עותקים זהים וכל החבורה הזו נראית מרופטת למדיי, אחרי שעברה אי אלו ידיים, נלקחה והוחזרה בסבבים.
מראהו החיצוני לא תפס אותי (כריכה בעיצוב ילדותי משהו, נטול השקעה ונראה לא מהוקצע) מתוכנו כבר ציפיתי ליותר. בכל זאת סופרת סינית, תכנים שמגיעים מתרבויות אחרות תקופה לא מאוד רחוקה, חומרי גלם (אליהם אחזור בהמשך) מבטיחים – אני שם, ברור, קדימה, לדרך...
מסלול המראה. נעילת דלתות. מתחילים לזוז – ונוסעים, וממשיכים ונוסעים על מסלול ההמראה בנסיעה איטית. לא מאיצים, ועוד ממשיכים לנסוע על המסלול, ועדיין לא ממריאים. לא, ממש אין תור שם בסוף המסלול ועדיין הוא, סיפורנו בזחילה איטית על הקרקע אינו ממריא אך גם אינו מעמיק לשום מקום... זו הייתה תחושתי לכל אורכו - אני מצאתי אותו אנמי ומשעמם ומאכזב. ובכל זאת, המשכתי בנסיעה האיטית ולא ביקשתי לרדת. למה, ובצדק אתם שואלים? א. כי הדלתות היו נעולות. ב. כי חיכיתי, בכל זאת, להמראה.. הרי זו המטרה.. והנה לקראת עמ' 300 (מתוך 370) הגיעה איזו נסיקה קלה, אך המשכנו ונשארנו במצב שיוט קל קרובים מאוד לקרקע.. המראה משמעותית לא התבצעה... וגם הנחיתה הייתה קלילה - היעד לא הושג. נגמר הסיפור. הפוטנציאל שקיים לא מומש..
יודעת, כן יודעת – אני בדעת יחיד... כאמור, קראתי ושמעתי את הביקורות המחמיאות..

למעשה כל חומרי הגלם הנכונים נמצאים כאן:
- סין: 1966-1976 ימי מהפכת התרבות בניצוחו של מאו דזה דונג, עם השפעתה הניכרת על חיי האזרחים בעיר ובכפר.
- בסיס הסיפור הוא סיפורה האמיתי (עפ"י ספר זיכרונות שכתבה) של נערה מתבגרת-אישה צעירה ג'ינג ציו כשאל תוך אותו ספר הזיכרונות, תוך כדי עיבודו ל"אהבה בצל עץ העוזרד", נשזרו התמורות שחלו בעת ההיא בסין: השינויים ההיסטוריים האידיאולוגיים-החברתיים, הכלכליים, התעשייתיים שהתחוללו בהמשך ובעקבות כישלון התקופה שקדמה לימי "מהפכת התרבות", היא תקופת "הקפיצה הגדולה קדימה" (1958-1962).
- התייחסות למעמד האישה. למעמד הגבר. למבנה ולמעמד המשפחה שם ואז.

עוד בחומרי הגלם כל פרטי הנוסחה המבטיחה:
- אישה צעירה ויפה, חכמה ומשכילה, תמימה ופשוטה בת למשפחה שהפכה קשת יום
בעקבות התמורות החברתיות באותן השנים (סינדרלה סינית, אם תרצו).
+ איש צעיר ועשיר ונאה למראה בן למשפחה מן המעמד הגבוה, גם כאן, בעקבות אותם השינויים שהובילה המהפכה.
= מכאן כמובן סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים...

ועוד בסלסילת חומרי הגלם:
- תיאורים ציוריים וצבעוניים של חיי העיר, של חיי הכפר באותם הימים והשינויים הנקודתיים באותם החיים בעקבות התמורות החברתיות-כלכליות באותן שנים.
- תיאורי נוף וטבע ציוריים, קולות צחוק וצעקות האנשים – תמונות נעימות ומוחשיות.
ו... עץ עוזרד אחד, שתמיד גורם לתחושת עצב סביבו ושמשנה את מראהו בהתאם לעונות השנה.

ולמרות זאת, הוא נשאר בנסיעתו האיטית על הקרקע ולא הגיע לנקודת היעד המצופה... וחבל.

הספר חוזר לנוח על מדפו בשלום, שם בבניין הנציגות. בקרוב מן הסתם, יגיע מי שייקח אותו ולבטח יתרשם מהתוכן יותר ממני. ואתם... תחליטו בעצמכם.

קראתי את הספר בעקבות הרצאה על מהפכת התרבות בסין שהועברה על ידי איילת אידלברג וצפייה בסרט שנוצר בעקבות הספר.
ההרצאה של איילת היתה מעניינת, מרחיבת אופקים ופורצת גבולות עבורי ובעקבותיה סצנות בסרט (ואחר כך בספר) קיבלו משמעות ועומק.
מהפכת התרבות חרשה בסין תלמים עמוקים, פצעה ופגעה ברבים כל כך על מנת להביא לחינוכם מחדש ולהקניית הערכים 'הנכונים' מבחינת מנהיגי המהפכה.
סיפור האהבה בספר שונה מכל מה שתקרא בסיפורי אהבה בין צעירים בעולם המערבי, יתכן ותגובות מסויימות לא מובנות לנו עקב ההבדלים התרבותיים ואף יותר עקב מהפכת התרבות ששטפה את סין בשנים בהן הסיפור מתרחש. זוג הצעירים מגיע מעולמות שונים מעמדות כח וחולשה שונות.
סיפור אהבה יפה ועדין, ממליצה בחום.

הספר כתוב ברגש רב, ובשפה כל כך נעימה לקריאה, סיפקה עבורי חוויה נהדרת.
זהו סיפורה של ג'ינג צ'יו, נערה ענייה, בעיר ק' בשלהי המהפכה התרבותית בסין (בערך בשנת 1974). בין השורות למדים מהי בעצם המהפכה התרבותית, שבעצם לא הייתה מתורבתת כלל. התושבים בסין חיו ברעב, עם הקצבת תלושי מזון, תושבים אשר השלטון חשב שהם בעלי דעות מנוגדות אליו, חוו השפלות פומביות ועוד'. אביה נחשד כמתנגד לשלטון ונשלח לכלא מרוחק.
הנערה חיה עם אמה ואחיה בעיר. נערה כשרונית, תלמידה מצטיינת בעלת כשרון כתיבה. בית הספר שלח קבוצת תלמידים לכפר עני אחר על מנת שיראיינו את חיי האיכרים בכפר כדי שיוכלו להפוך את סיפוריהם לספר לימוד היסטוריה.
בכפר זה היא מכירה חייל מהיחידה הגאולוגית, ומתאהבת בו. פגישותיהם נעשות בחשאי, כי הרי באותו שלטון, אם היו רואים משהי מסתובבת עם נער מיד היו מתרוצצות שמועות מרושעות עליה. דבר אשר היה יכול לגרום לסילוקה מבית הספר, ואף גם לפיטוריה של אמא מהעבודה.
הספר בנוי ברובו על מחשבותיה של הנערה, לגבי השמועות, החברים, הנער. סיפור אהבתם התמים מרגש. הזדהיתי עם הדמות ומחשבותיה.
הספר אינו כבד, לא הותיר בי שום משקעים. חוויה נעימה ומרגשת.
נהניתי מאוד, מומלץ בחום.

הוא לא חדש, אבל התגלגל לי אל ראש רשימת הקריאה בעקבות המלצה של חברה (אם "אני רוצה לשמוע את דעתך עליו", נחשב להמלצה כמובן).
בכל אופן, קראתי ולרוב אהבתי (מלבד הסוף, שאיכשהו, הוא ואני יצאנו לא מתואמים).
אז קבלי חברה, זו דעתי על 'אהבה בצל עץ העוזרד'.

"במשך שלושים שנים תמימות הנהר זורם מזרחה, ואז, במשך ארבעים שנים הוא זורם מערבה. אלה שהיום בזים להם ישגשגו מחר."

זה רומן תרבותי על עץ שלא ידעתי על קיומו.

עובדה זו, היא הקטנה שבהפתעות שמספק הספר הזה, אבל היא גם מבהירה ממש כמו עובדות נוספות, את הפער התרבותי בין קורא מערבי ממוצע ובין הסיפור שחושף את עולמה של סין הקומוניסטית. עולם בו אנשים מתוייגים על ידי הממשל, עובדים בעבודות שעל גבול הכפייה, נשלחים ל'חינוך מחדש' ומאבדים את משמעות המושג'אינדיבידואל'.

מי רועד יותר?
"הם נשלחו לשם כדי לחזק ולחשל את "לבם האדום" ולספוג נאמנות למהפכה."

'אהבה בצל עץ העוזרד', גדוש באיזכורים תקופתיים, תמימות ופחדים. הוא משתמש בפחד הקולקטיבי מה'מפלגה', מאנשים, שכנים ומ'מה יגידו', בתוך סיפור אהבה מרכזי, שמתובל בארועים היסטוריים ונבנה באמצעותם.

כקורא מערבי, אני נעה כאן בין אי-שקט מסויים, לזעזוע ביחס לתאורים פיזיים של פציעות גוף ונפש וטיפול שעל גבול ההישרדות, במגוון מובנים.
כי הסיפור כאן מספק זרקור צר ויחודי, על תרבות כל כך שונה משלנו, עד שכמעט מפתיע שמדובר בתושבי אותו כדור.

שפה חלופית
"איש מעולם לא הגה בפניה את המילה 'אהבה' באופן כה ישיר. באותה תקופה היה נהוג להשתמש במילים חלופיות."

ואכן, במהלך הקריאה מתערבבת כאן תחושה של שפה חלופית, לא בת זמננו. זה יבש עד חצצי, אבל נותן הצצה לעולם אחר, מיוחד ורב משמעות.

כחלק מאותה תחושה חצצית מאובקת ש'אהבה בצל עץ העוזרד' מטיב לספק, היו בו גם קטעים פחות נוחים לקריאה. אבל במקביל, היו גם כאלה בהם נסחפתי עם הסיפור, עד שלא הרגשתי שהעמודים רצים קדימה.

תרגום או קפיצות בזמן?
היו כאן מספר נפילות תרגום, כולל בלבולי זכר/נקבה חינניים, אבל לא מדובר בבולענים רציניים.

מנסיוני, תמיד עדיף לדמיין שהמתרגם הוא עולה חדש וחייכן מסין, שהרגע דרך כאן לראשונה. לי זה בכל מקרה עוזר.

מלבד תרגום לוקה נקודתית, היו כאן גם ביטויים מעטים שלא תאמו את הדמויות ואת התקופה המדוברת, כמו (לדוגמה), "חזיית ספורט הדוקה מאוד".
כי אחרי שסללת כביש יחפה ומותשת, כשאין לך נעליים וכל שנותר הוא לתפור לעצמך איזה זוג קלוקל, ספק אם תכירי את המושג "חזיית ספורט", לא כל שכן, תצטיידיי בכזו.

היו גם "לקח בכוח את הגרזן מידה... והחל לנסר את העץ."


ו"...היא רצתה בכל מאודה לשנות את מצבה הכלכלי, אבל סירבה להתחתן רק משיקולי תועלת - והעדיפה לשדוד בנק." ביטוי שאינו תואם את התקופה ואת הדמויות.

ושוב, אחרי הכל, מדובר בארועים בודדים, אך קיימים.

באמת?
סופו של 'אהבה בצל עץ העוזרד' נבנה לאט. מדובר בכחמישים עמודים שגררתי כמו חולה במחלה חשוכת מרפא וכמעט והביאו למות יחסי עם הספר הזה.לא קשה להבין שעד שלב זה, אהבתי ונהניתי מחוויית הקריאה. אלא שמשום מה, כספר קשה ועמוס מציאות נוקבת, הוא נגרר אל סוף צפוי ומחליף, תוך כדי, תרבות סינית למהדרין, בכזו בעלת ניחוח מערבי/הוליוודי, בואכה ג'ודי-פיקו-שוב-לוחצת-על-בלוטת-הדמעות.

אם מדובר בעלילה דימיונית, נדמה לי שמשהו התפספס באותנטיות הסיום. אבל, אם כמו שנרמז בתחילת הסיפור, מדובר בביוגרפיה, הרי שהמציאות עברה כאן והשאירה אותנו כמו שרק היא יודעת, עם סתירה מצלצלת היטב (ואיך לעזאזל אומרים בסינית 'נגמר לי הטישו'?).

"מותר לדמם ולהזיע, אבל לבכות אסור."
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

הי, שלום, מה שלוכם?
מזמן לא נפגשנו. סליחה, אבל זה באשמתי כי הייתי עסוקה.
גם כאן זו לא באמת סקירה, כי כל מה שנאמר על הספר כבר נאמר. זה יותר תקציר או תזכיר שמיועד להנחיית מועדון קריאה על הספר.

רקע על "מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה" בסין אפשר למצוא בערך המתאים בויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%9F

המונח "מהפכת התרבות" מתייחס לכל העשור בין 1966-1976, אבל החלק היותר דרמטי באירועים קרה לפני 1971. עלילת הספר מתייחסת לשנים 1974-1977, והם כבר חלק "רגוע" יותר במהפכה. אם רוצים לקרוא יותר על מהפכת התרבות וכן על "הקפיצה הגדולה קדימה" שקדמה לה אפשר למצוא בספר ברבורי פרא שכתבה רונג ג'אנג. עדיין אפשר למצוא גם ב"אהבה בצל עץ העוזרד" חלק מביטויי המהפכה, כמו הגליית תלמידי תיכון לכפרים, ובכלל חוסר חשיבות למה וכמה נלמד בתיכון לעומת מטלות אחרות כמו עבודה שהן חשובות יותר בעיני המשטר הסיני של אותה תקופה. אפשר גם לראות את ההתבטאות של ג'ינג צ'יו ה"מותחת קו ברור" בינה ובין השקפותיו של אבא שלה שנידון לגלות בהיותו בעל אדמות, כלומר מעמד בזוי באותה תקופה בסין (עמוד 90). וכן בתיאור המעמד של אמא שלה, שאמנם היא מורה, אבל הוקעה פומבית על רקע ההשקפות שלה.

הגיבורה נקראת ג'ינג צ'יו, וכדרך המסורתית של קריאת שמות, ג'ינג הוא שם משפחה, ואילו צ'יו הוא השם הפרטי. כמעט בשום מקום בספר אין התיחסות לגיבורה בשמה הפרטי בלבד. "לאו סאן" זה "האח השלישי", למרות שהוא לא באמת אח שלישי אצל המשפחה שאירחה את ג'ינג צ'יו אלא גם הוא אורח מאומץ למחצה על ידי בני המשפחה. שמו האמיתי סון ג'יין סין. העובדה שהיא ממשיכה לכנות אותו (גם בליבה) "האח השלישי" היא משמעותית.

שם העץ- עוזרד, עוזרר, חוזרר, בן עוזרד. ברפואה הסינית אומרים כי יש לפירות שלו סגולות רפואיות.

השיר "תחת עץ העוזרד" הוא שיר אמיתי, ובמקורו רוסי. זה גם רפרור תרבותי שכן השיר מדבר על משולש אהבה בין נערה ובין שני מחזרים שלה, והוא גם איזכור חתרני למחצה, שכן באותה תקופה שבה מתרחשת עלילת הספר יש נתק בין שתי המעצמות הקומוניסטיות - סין וברית המועצות.
השיר גם תורגם לעברית והוא מושר בעברית תחת השם "רבינה" ובשפת המקור "ריאבינושקה מאוראל". תרגום חלקי אפשר למצוא באתר "זמרשת":
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1905

עוד על השיר וכמה גלגולים מפתיעים שלו, וכן ביצועים יפים ביותר, אפשר לקרוא בבלוג של פרופ' דוד אסף:
http://onegshabbat.blogspot.com/2011/02/blog-post_1197.html

הוא מביא בבלוג גם תמונה של פריחתו הלבנה של עץ הריאבינה. בספר פרחי העץ אדומים, והסיבה לשוני בפריחה היא הדיסוננס הראשון שנפתח בפני הגיבורה ג'ינג ציו: האם להאמין להגיון שלה? לספורי הפולקלור של האיכרים שאותם נשלחה לכתוב ולתעד לספר לימוד? או לדברי לאו סאן שמנסה לגשר בפניה בין שתי הגישות?
ג'ינג צ'יו מתלבטת לאורך הספר בין "הדרך הלבנה" שהיא דרך ההשכלה והמדע ובין "הדרך האדומה" שהיא דרך המהפכה והפוליטיקה המעשית. כשמחמיאים לה על כישרון הכתיבה שלה היא חוששת שזו אמירה רעה ומלחיצה (עמוד 129)
הפריחה והפירות האדומים של העץ יוצרים עוד סמלים בספר, כמו אזכור לצבעים של תאי הדם שאותם מכריעה מחלת הלוקמיה.

הספר ניתן לקריאה כרומן רומנטי על אהבת נעורים לא ממומשת, אבל גם כספר חניכה שבו לאו סאן הבוגר מסייע לג'ינג צ'יו הצעירה ממנו לעבור את שנות ההתבגרות, וגם להסתכל באופן ביקורתי על השיח המדיני הרווח באותה תקופה, ועל אמיתות שבעיניה היו ברורות מאליהן. ג'ינג צ'יו היתה בת 7 כשפרצה מהפכת התרבות ואילו לאו סאן היה כבר תלמיד תיכון ופער הגילים הזה ביניהם הוא משמעותי.

אזכורים ברומן - לרומיאו ויוליה, שזו אהבה לא ממומשת בין נער ונערה צעירים (כנראה בשנות העשרה לחייהם) שהמשפחות מטרפדות ולא נותנות לממש.

הסרט על בסיס הספר, נקרא בעברית "כשתקראי בשמך", ואילו באנגלית שם הספר ושם הסרט זהים.
טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=WDmjuWFR4W8
יש כמה שינויים בעלילה, למשל ג'ינג צ'יו מגיעה לכפר יחד עם אימה, בעוד שבספר היא מגיעה לכפר עם בני כיתתה, בעוד האם נשארת בעיר.

ספר אהבה קסום, מפליא, פשוט, קריא ולא נותר לי רק לחבק אותו לחיקי מספר דקות עד שאעבור לנובלה אחרת.

הספר הזה הוא כמו יין טוב, צלול, נקי, עם ארומה שלא ניתנת לתיאור במילים, בשילוב של צליל השקת כוסות קריסטליות... הכול יחד מעורר ושווה הנאה צרופה. עד כאן דמיינתם לעצמכם? כרקע אני מוסיפה את עץ העוזרד בשיא פריחתו על רקע שמים תכולים וצלולים מעננים.... איזה יופי של ציור ציירתי לכם. הא?

צבע השני של היין (צבע שמאוד אהוב עלי), משתלב לי טוב עם פרחי עץ העוזרד שנבחר לכריכת הספר ויש לציין נבחר בטוב טעם.

התקופה: סוף מהפכת התרבות בסין* ב-1977 בהנהגתו של מאו דזה דונג.

ב-1974 ג'ינג צ'יו נשלחת על ידי הנהלת בית הספר כחלק מצוות לכפר סי פינג. המטרה לראיין את האיכרים והסיפורים שיסופרו - ישמשו את ספרי הלימוד בבתי הספר.

הוריה של ג'ינג צ'יו – ילדה עירונית למשפחה ענייה שנרדפה על ידי המפלגה והוריה הואשמו בבגידה בעת המהפכה וזאת מדוע? מכיוון שאביה היה בעל אדמות ואליו צורפה אימה שהואשמה כמתנגדת היסטורית למהפכה. עקב האישומים הללו נאלצה ג'ינג צ'יו להוכיח ולכפר על המגרעות הפוליטיות, בעזרת עבודה קשה ולא הרשתה לעצמה להפגין פחד, עצלות וחוסר ביטחון.

גם שהמסע היה כבד עליה היא לא העיזה לבקש עזרה. בחלוקת מקומות הלינה לכפר אליו נשלחה היא "זכתה" ללון בביתו של מר ג'אנג (המארח).

במשפחה המארחת היו 4 ילדים ו"הדודה" (כך כונתה אשתו מר ג'אנג) הועידה לשידוך את לין לג'ינג צ'יו למרות שעיניה של ג'ינג צ'יו היו נשואות ללאו סאן. (אביו של או סאן היה מפקד בכיר בצבא העממי של סין והוא עצמו שרת בצבא).

בין לין ולאו סאן התפתחה סוג של תחרותיות על ליבה של ג'ינג צ'יו. שיטות חיזור מאוד מיוחדות שהתאימו כנראה לרוח התקופה. לדוגמא: לאו סאן היה מחביא נקניקיות במנת האורז של ג'ינג צ'יו והשני היה סוחב עבורה את החפצים הכבדים, האחר הביא לה אגוזים וגבישי סוכר שטובים לריפוי האם של ג'ינג צ'יו שסבלה מדימומים בשתן. (הרופאים המליצו לאימה לאכול אגוזים וגבישי סוכר כדי להקל על תסמיני הכאב והדימום) ולעומתו, לין דאג תמיד שתהיה לה קערת מים לשטיפת פניה בבוקר וכד'.

למרות הפרידות שהיו מכורח המציאות של החיים, האהבה בין ג'ינג צ'יו ללאו סאן פרחה. הוא נסע למרחקים עבורה, עקב אחריה, שמר עליה ממרחק והיה עימה בקשר עין, כדי שחלילה לא תנוצל ע"י גברים או תמעד.

ליבה של ג'ינג צ'יו היה נתון ללאו סאן למרות ש"שמעה" שליבו נתון ל"אחרת". (שודך והתארס עם מישהי אחרת). מעת לעת היא התכחשה לאהבה הזו אבל לא לאורך זמן....

ציטוט עמוד 104: "היא החליטה שלא להטריח את עצמה במחשבות עליו, ולהתנהג כאילו מעולם לא קרה ביניהם דבר. יש לו ארוסה, וקרוב לוודאי שהוא לא יספר לאיש על מה שקרה ביניהם, חשבה וקיוותה שעכשיו תוכל למחוק אותו לחלוטין מחייה. היא זכרה את הפתגם הישן "אם אין איש יודע על השערורייה, כי אז אין זו שערורייה"-וקיוותה שהוא נכון".

ג'ינג צ'יו ולאו סאן נפגשו בסתר כדי לא לפגוע בשמה הטוב ומאידך גיסא, לא לעכב את קצב התקדמותה בחיים. היא הייתה מוטרדת מכך שלאו סאן הסתיר את ארוסיו לאחרת....

ציטוט עמוד 182: ".... היא התמלאה ברגשי נחיתות ושאלה: היא... יפה? פאנג ויו מין אמרו שהיא יפה מאוד. הוא חייך. היופי הוא בעיני המתבונן. בעיני .... היא לא יפה כמוך".

החיבור בין השניים לא מצא חן בעיני אימה של ג'ינג צ'יו.... ציטוט עמוד 307: "מזל שגיליתי מוקדם את הקשר ביניכם, אחרת מי יודע מה היה קורה? אמרה אימא. תנתקי איתו את הקשר. הוא בן מפונק של איש צבא בכיר, הוא מומחה בלשחק ברגשותיהן של נערות צעירות. הוא לא השיג אותך עדיין, ולכן ממשיך לרדוף אחרייך כאילו חיו תלויים בכך, אבל ברגע שתהיי שלו יימאס לו ממך, ואם לא יימאס לו ממך אז משפחתו לא תסכים לקשר ביניכם, את עדיין צעירה והוא כל כך... בשל."

הסיפור הזה לקח אותי לסיפור אהבה, נקי, תמים, מקסים, יפהפה ונוגע ללב. האהבה ביניהם דילגה על הפערים החברתיים בין ג'ינג צ'יו ולאו סאן. שוב דבר לא היווה מכשול כנגד אהבתם. על אפם וחמתם של איסורי הזמן, הסביבה והתקופה הם מצאו לעצמם רגעים שבויים וקסומים של אושר זה בחיקו של זו.

את סוף הסיפור תצטרכו לקרוא בעצמכם.

הדמעות של לאו סאן היו שתי דמעות אדומות צלולות (ציטוט מעמוד 395). אני סיימתי את הסיפור עם דמעה וחיבקתי את הספר עד שהגעתי לכתוב את הסקירה הקצרה הזו.

הסיפור הזה מצליח לגעת בנימי הלב ובהחלט מחזק את הכתוב על גבי הכריכה:
מאז "סיפור אהבה" הבלתי-נשכח של אריך סגל לא נכתב סיפור אהבה מרגש כל-כך.
כולנו חווינו "אהבה ראשונה" והיא תמיד זכורה... אבל זה סיפור אהבה מיוחד עם רקע היסטורי לא פשוט ושלטון קומוניסטי על כל משמעויותיו.

מאוד אהבתי את הציור על הכריכה. הציור כל כך עדין בדיוק כמו סיפור אהבתם של ג'ינג צ'יו ולאו סאן.

ממליצה בחום רב לכל מי שרוצה לשקוע מעט בסיפור אהבה מקסים ובלתי נשכח.

תודה מקרב לב לנורית ולהוצאה שהעבירו לי את הספר לסקירה.

עוד משהו קטן: לסיפור הזה בויים סרט שנקרא בעברית: "כשתקראי בשמך" והמוטיב המרכזי בסרט הינו עץ העוזרד. פרחיו של עץ העוזרד לבנים לעומת זאת בספר פרחיו אדומים על שום כך שהאדמה עליה גדל העץ רוויה בדמם של חיילים סיניים, אשר נפלו בקרב מול הפולשים היפנים ולכן פריחתו אדומה.

תודה

לי יניני

הספר יכול היה אולי להיות מרתק, אולם לטעמי, הוא מייגע ואפילו מיותר.
הסיפור עוסק בהתאהבותה של צעירה סינית תמימה בימי מהפכת התרבות של סין, בשנות השישים והשבעים.
מחד העובדות והרשמים מהתקופה מעניינים אבל העלילה (אם בכלל קיימת כזו) מועברת באופן שטחי וקר.
גיבורת הספר ועלילתו משולים בעיניי לצעירה שמחזיקה בידה פרח, תוך שהיא תולשת את עלי הכותרת שלו ומפטירה: ״אוהבת...לא אוהבת...אוהבת...לא אוהבת...״, רק שלפרח הזה יש 396 עלי כותרת.
מידי פעם, בהפסקות בין עלה לעלה, הקורא מקבל סקירה קצרה מאד ולעיתים לא עקבית על הדמויות הנוספות, בתוך הנסיבות הפוליטיות והמדיניות של התקופה והמקום.

לא נהניתי.

את הספר הזה צריך לקרוא כשלוקחים בחשבון שני דברים:
1. התקופה – מהפכת התרבות בסין, אותה מהפכה של עשור שנים בין 1966-1976, שהותירה את סין עם קומוניזם דוהר, אבל חשכה תרבותית, עוני מחפיר, זכויות אדם רמוסות עד עפר ויחסים בינאישיים מעוותים.
2. העובדות הבסיסיות בספר הן עובדות הלקוחות מספר זיכרונותיה של ג'ינג צ'יו.
ג'ינג צ'יו נשלחת עם חבריה מהכיתה בעיר ק' לכפר מרוחק, שם תכתוב את הקורות אותה על רקע הבאת פולחן מאו לאותו כפר. ג'ינג צ'יו נערה מושכת, חכמה, תלמידה טובה וכל זאת לא עומד ממש לזכותה משום שמשפחתה גונתה על רקע היות אביה בעל אדמות, חטא לא יסולח על רקע הקומוניזם שהובא ע"י מאו. האב נשלח לחינוך מחדש ונותק ממשפחתו ואילו האם גונתה אף היא, למרות שלבסוף הושארה לעבוד כמורה, שכמנהג המקום זכתה לכבוד לא מבוטל על רקע מקצועה המכובד דאז.
בכפר פוגשת ג'ינג צ'יו את לאו סאן, בנו של בכיר בצבא, כך לפי דבריו. לאו סאן עובד ביחידה גיאולוגית סמוכה. הוא מתנדב לסייע לג'ינג צ'יו לכתוב את עבודתה, מנסה לסייע לה כספית ביודעו את מצבה הכלכלי החמור של משפחתה. כאן נתקל הקורא בקושי שילווה אותו לאורך הספר כולו – תמימותה הקיצונית של ג'ינג צ'יו, אותה תמימות שלא נותנת לה להבין דבר ביחסים בינאישיים, לחשוש מכל צעד שלה, לחשוב שכל מה שתעשה יתפרש לא כהלכה ובכלל להעלים עצמה כמה שיותר. מחשבותיה עמוסות, מתאבכות לכל כיוון אפשרי, רצוי כזה שאסון בסופו, והקורא רוצה פשוט לחבוט בה ולדרוש ממנה להיות קצת יותר אנושית, פתוחה ומושגת. אלא שהרקע התקופתי מסביר רבות את התנהגותה, כשמבינים שהיא חוששת בצדק משום שלאו סאן בא מרקע גבוה משלה, שהוא בחור יפה תואר שבחר דווקא בה (אבל טוען שאף היא יפה ומושכת). אם גם ניקח בחשבון שיחסים בינאישיים ואהבה אסורים למעשה ללא נישואים וגיל מתאים, הכל הופך למסובך ובלתי אפשרי כמעט.
ג'ינג צ'יו בשנת הלימודים האחרונה שלה ומשאמה לומדת על הקשר היא מבקשת מלאו סאן להתאפק שנה עד שג'ינג צ'יו תבסס את מעמדה המקצועי. הוא מתחייב להמתין, אבל גם הוא וגם ג'ינג צ'יו יודעים שהם יתקשו לעמוד בריחוק ביניהם. זה כמובן נגמר בדמעות. שלי.
בסופו של דבר, העניינים מתנהלים כמובן על הצד הגרוע ביותר, אי הבנה גוררת אי הבנה, המרחקים אינם פשוטים, הפחד מרכילות והלשנה גדולים מתמיד ומסוכנים. הקשר בין ג'ינג צ'יו ולאו סאן, שגם לפני כן היה קשה לביצוע, נותק לפתע. המחשבות הנוראיות מסתובבות בראשה של הנערה, שאהבה בוערת בלבה, אבל אין לה איך לברר מה קרה עם לאו סאן, מדוע נעלם, מה ארע בגורלו ואיך מחדשים את הקשר. גם כשהקשר מתחדש נותרות שאלות פתוחות והסוף טרגי.
קל מאוד לקרוא את הספר, הכתוב בפשטות ישירה ונוגעת ללב.

כמה יפה.... הזמנים של פעם עם התמימות, הביגוד, הנבוכות השלומיאלית של האהבה. באמת היה אפשר לאהוב כך בלי לראות ולשמוע מאדם כל כך יקר? ועוד לתקופות ארוכות? לא פלא שהאהבות של פעם היו טרגיות.
התרגלנו לניידים למרחק של שיחת טלפון, הזמינות מיידית. הספרים האלה הם סוג של קסם!