לאחרונה, לאחר שעברתי את אמצע שנות ה-30 בחיי, החלטתי לחזור לספרים שקראתי בתיכון כחלק משיעורי ספרות. בין כל הרומאנים הארוכים יותר כמו חצוצרה בואדי, בעל זבוב, התפסן ושירי ביאליק, מצאתי את הספרון הקטנטן הזה של עגנון (לא יודע אפילו איך הגיע אלי, כנראה שכחתי להחזיר אותו לבי״ס).
זכרתי בעיקר את הסיפור בדמי ימיה ועל הילדה שמתאהבת בגבר מבוגר ממנה בהרבה ואת הרופא וגרושתו שהתעלל בה נפשית.
בקריאה הנוכחית לאחר שנים, הספר מבחינתי התיישן כמו יין טוב, אולי זה בגלל הגיל והפרספקטיבה שהשתנו, אולי בגלל שיש לי הרבה יותר סבלנות לעברית יפה ומצוינת, אולי זה בגלל שהיום אני מבין שהעולם והאנשים שבו הם פחות נכנסים תחת הגדרות מרובעות כמו שחשבתי פעם.
אסופת סיפורים קצרים עם קו מנחה שהוא יחסים בינאישיים ויחסי הורים-ילדים והכל עם ניחוחות אירופאים (יש אפילו סיפורים שהמספר לא חייב להיות כלל יהודי כמו הרופא וגרושתו). מקסים לחשוב איך עגנון הצליח בשפה שכוללת אזכורים מהמקורות לאפיין סיפור אהבה בין אנשים שנישאו פעם שנייה או אישה שמתנכרת לבעלה (גילה שהוא לשעבר) שחזר אחרי תקופת שבי במלחה״ע ה-1.
המהדורה הזו גם מלווה בפרשנות מרתקת בסוף הספר לכל אחד מהסיפורים, דבר שמעשיר מאוד את ההבנה והקונטקסט של התקופה ושל הדמויות (שי עגנון אהב לחזור על אותן דמויות בסיפורים שונים).

עוד ספר מעולה שמתפספס אצל אנשים כי לדעתי נאלצים לקרוא אותו מוקדם מדי בחיים. מי ששוקל לקרוא כמוני אחרי הרבה שנים ממליץ מאוד.

חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לנובלה בדמי ימיה.

היום הוא יום פטירתו של ש"י עגנון, שמואל יוסף, מי שעשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כסופר הגדול ביותר שכתב בעברית, הסופר שהוא הוא הדבר האמיתי שיש לספרות שלנו להציע. עברו ארבעים וחמש שנים מיום פטירתו, נדמה לי אם כך שזהו זמן לא רע לומר כמה מילים על יצירתו, ובייחוד להתמקד באחת היצירות החשובות שלו, אחת היצירות הגדולות העמוקות, העצובות המדכדכות והנפלאות ביותר שיצר בכישרונו הרב, ואחת מיצירותיו האהובות עליי ביותר באופן אישי.

השפה הייחודית של עגנון משמשת עבור מספר רב של קוראים, נלהבים יותר ופחות, כסמן מזהה לאיש ולדרך סיפורו. כתיבתו משלבת באופן כמעט ייחודי, נגיעה עדינה בעלת נופך של אגדיות, ארכאיות תנ"כית עמוקה, אילוזיות רבות מן המשנה והגמרא ועולם הספר היהודי, ומכוסה בעברית עשירה בעלת ניחוח גליצאי משכר וקול דק של מספר יודע סתרים ולב.

השילוב הזה מופגן בהצלחה רבה ומרתקת בנובלה 'בדמי ימיה'.
'בדמי ימיה מתה אמי, כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה, מעט ורעים היו ימי שני חייה'. יומנה של תרצה שסיפורה של אמה ואהובה שהופרדו בשנים שקדמו ללידתה הופך למסך שחור חונק שרובץ על לבה של תרצה, מונח מול דרכה וחוסם את עתידה, חוסם את פיתוח אישיותה וחשיבות עצמאיותה. תרצה, שהופכת שפחה של עברה הקשה של אמה, ומשתעבדת, מחוסרת כל סיכוי לעולם משלה, לניסיונות לתקן ולרצות את זיכרונה המדוכא והחנוק של אמה.

חייה של תרצה מתוארים ביד אמן נדירה.
הנובלה כתובה בגוף ראשון בידי נערה-אישה. עגנון מצליח לחיות ולהחיות דמות נשית בעלת מחסומים וקשיים נפשיים בהצלחה מאד מרשימה, סיפור שמעורבים בו חיי הגולה המורכבים ודילמות יהודיות מורכבות ומעל לכל אלה, דילמות אנושיות מורכבות ומדכדכות. הנובלה הזו מעידה, אולי מעבר לשאר יצירותיו, שמדובר באדם בעל הבנה גבוהה במיוחד בנפש האדם. הבנה שמזכירה נפילים מפוארים מתקופות אחרות בעולם הספרות.

חוות הדעת הזו היא בבחינת ניסיון לשיר הלל לסופר מיוחד באיכויותיו ובעומקיו, שלשמחתי כתב בשפת אמי, ויש לי הגישה לשפת כתיבתו המקורית.

בקובץ הזה קובצו כמה סיפורי אהבה של ענק הכתיבה העברית. האמת שקשה להגדיר אותם כסיפורי אהבה, אולי יותר נכון לומר שהסיפורים עוסקים בטראגיות של הקשר הלא ברור הזה בין גבר לאשה.
כל סיפור הוא ממש פנינה של כתיבה מהוקצעת היטב, של כאב, של חכמה, של פסיכולוגיה מעמיקה על נפש האדם, של נסיון חתירה אחר מהות הקשר שבין האיש לאישה, וזה, במקרים רבים, דווקא על ידי הצגת האופן הלא מוצלח שלו.
כל סיפור עוסק בפן אחר של היחסים המורכבים הללו. הסיפור הראשון, והקשה ביותר לקריאה לדעתי, עוסק בנערה שמתאהבת באהוב של אמהּ, שנפטרה ב'דמי ימיה' על מורכבותו הפסיכולוגית קיומית.
הרופא וגרושתו, סיפור קשה ומעמיק, על בעל שמקנא לאשתו בצורה הרסנית המסופר מפי הבעל בעצמו.
פרנהיים הסיפור העצוב ביותר בקובץ. אדם השב מהשבי אל אשתו ו"בחזירתו מצא את ביתו נעול" על כל המשמעויות שבמשפט פתיחה קשה זה. הסיפור קודר מאוד ומציג את האדם ככזה שיכול להפוך בין רגע לחסר משענת ותקווה.
פנים אחרות הוא סיפור שפותח בזוג מיד לאחר מעמד נתינת הגט, ואת מהלך ההתוודעות המחודשת של האיש אל אשתו.
והסיפור האחרון 'גבריאלה' הוא על נערה מתבגרת שמתקשה למצוא חתן על אף מעלותיה וייחוסה הרם.

קובץ סיפורים קצרים מעולה, שהזכיר לי במובן מסוים את 'פריחה שנתאחרה' של צ'כוב. מומלץ.

אין כמו עגנון. וידוי-אמא שלי מורה לספרות וקראה לי על שם אחד הרומנים שלו, לא קשה לנחש איזה, הגיבורה שלו היא אחות הסובלת מחוסר יציבות נפשית. התחלה טובה לחיים, לא?

אויש, עגנון והטרגדיות. כמה סבלתי מהסיפורים האלו בתיכון! עונש, דימויים, יהדות מחליאה וגויים מחליאים עוד יותר, כל הבעיות שלו הוא טרח לכתוב בשפה ספרותית מפולפלת במה שנראה לנו הכי משעמם ומיותר.
אם המורה היתה אומרת 'עזבו אתכם מפרנהיים,תרצה והרבי, אתם לא מספיק בוגרים' יש סיכוי שהיינו פותחים ובלי דימויים הסברים וחרישות היינו פשוט נהנים.
טוב, אחרי 14 שנה, מי אני שאשפוא טת הילדונת שהייתי אז?