התרעות ועוד
1776 – גם אז היו התרעות...
לעיתים קרובות אנו נוטים לפול למלכודת ולערבב בין ספרי היסטוריה לבין ספרים שהם "מסטר¯בוק" (חסר מושג טוב בעברית!), ספרי יסוד איכותיים שהתובנות שניתן ללמוד מהם עשויות ולהועיל לנו פעמים רבות ושנים ארוכות קדימה
אחד מספרים אלו הוא 1776.
כביכול ספר המתאר את השנה הראשונה של מלחמת העצמאות האמריקאית. אך לדעתי, בפועל זה רומן חי ותוסס של אומץ אישי ויכולות לקחת סיכונים ואחריות. הצד הצבאי הוא חשוב ומתואר כהלכה ומיד אשוב אליו, אך המהות היא אנשים. ומכאן גם מגיעה זווית הראיה ממנה נובעות התובנות החשובות של הספר.
לחלק לא מבוטל של הקרבות המכריעים בשנה הראשונה של המלחמה היו התרעות או כללו מרכיבים שלו נלקחו בחשבון התוצאה של אותו ארוע קונקרטי היתה שונה:
❖ כבוש בוסטון על ידי וושינגטון. היתרונות שבהחזקה/כבוש מצוקי דורצ'סטר השולטים על העיר בוסטון היו ברורים לבריטים אך מסיבה לא ברורה, אולי חוסר הרצון לעזוב את המגורים הנוחים בעיר במזג אויר שירד הרבה מתחת לאפס או חוסר כח אדם הדבר לא בוצע.
❖ לבריטים הגיעו אזהרות על הכוונה להפגזת העיר מהמצוקים, אך הם לא לקחו אותן ברצינות. אולי לא היו מודעים לתותחים הרבים שבידי האמריקאים (ע' 88-9), עלילה שתוזכר בהמשך.
❖ בהגנה על דרום לונג איילנד - קליבלנד, "שכחו" האמריקאים להגן על מעבר ג'מייקה אחד מן הארבעה שהיו ברכס הגבעות שהגנה עליו עשויה להגן באופן מעולה על אזור ברוקלין או רק הפנו לשם סיור של חמישה רוכבים (ע' 153). החלטה זו חרצה את גורל ניו יורק.
❖ קרב טרנטון נחשב, ובצדק, לקרב מפנה במלחמת העצמאות האמריקאית. לבריטים הגיעה אזהרה מסוימת יום לפני הקרב (ע' 251). אך התקלות עם חיילים אמריקאים נתפסה כמפגש אקראי ולא כפגישת ראש החץ של המתקפה. גם קרב ההמשך ב פרינסטון, היה קטן משתתפים יחסית אבל התוצאות היו משמעותיות.
בתום השנה הראשונה לקרבות, כל צד הסיק את מסקנותיו. רוב הבריטים הגם שסבלו מפלות ואיבדו לא מעט לוחמים נטו לראות בהם קרבות קטנים. לעומת זאת האמריקאים אמרו לעצמם ניצחנו הפעם , ננצח גם בעתיד. הבריטים אינם כל-יכולים כמו שחשבנו בהתחלה…
באותה עת אוכלוסיית בריטניה מנתה כ 8 מיליון לעומת אוכלוסיית המושבות שמנתה כ 2.5 מיליון מהם חצי מיליון עבדים. אבל רוב המתיישבים ב"קולוניות" היו קרובים לחזית ומחושלים. וכמובן שכל אחד מהם החזיק לפחות רובה אחד בביתו.
אם מתבוננים על רוח האנשים ומחשבותיהם שהמחבר מקלאו היטב לתאר תוך ציטוט זכרונות בני התקופה
הספר 1776 הוא רומן מרתק!
לסיום עוד מספר הארות מעניינות:
✔ הצבא האמריקאי היה צעיר. המצביא ג'ורג' וושינגטון היה בן 44 בסך הכל. נתנאל גרין, אחד מהמפקדים הבולטים ששרתו לאורך כל המערכה עד לעצמאות היה בן 33 וקצת. להשוואה הרצי הלוי היום הוא בן 56. מעניין ביותר לדעת שוושינגטון הגם שהיה בעל נסיון צבאי, כלל לא זכה להצלחה בקרבות שניהל נגד הצרפתים והאינדיאנים במלחמת שבע השנים. כלומר גם כאן הקונגרס נתן אמון וגיבוי לאדם, בהחלט בעל מעמד חברתי משמעותי, אבל ללא השגים צבאים, רק על סמך הכרות עמו ואישיותו.
הנרי נוקס שהביא את תותחי טיקונדרוגה הנטושים בצפון מדינת ניו יורק לבוסטון, מהלך שהיה שובר שוויון, מרחק של 480 ק"מ בחורף קר במיוחד, היה בן 26. נסיונו הצבאי היה מבוסס על קריאת ספרי צבא מסוגים שונים...
לשם כך הוא קיבל מוושינגטון סכום של 1000$ השקול בימינו ל 1,500,000 ₪ אחרי שהעלה את לפניו את הרעיון.
✔ והיו עוד רעיונות שהעלו חיילים והתקבלו (ע' )86-87. חלק מרעיונות אלו הגיעו מספרי מלחמה שקראו האמריקאים. פתיחות הוא שם המשחק כנראה שיש לכך המשך בימינו. לא סתם הכלכלה האמריקאית רצה קדימה.

אחד הדברים שנלמדים בקורסים מתקדמים באוניברסיטה, בעיקר בנוגע לכתיבת עבודות מחקר ( סימנריוניות לדוגמה), הוא להגדיר באופן ברור את שאלת המחקר!
שאלת המחקר היא לב ליבו של המחקר ואליו וממנו נובעים וחוזרים החוטים המקשרים את כל חלקי העבודה.
בספרו זה של דיוויד מקאלו אני שאל את עצמי מה היתה שאלת המחקר?
האם היא באה לתאר את המאורעות שקרו ב1776, ולתת להם נפח של הסברים? אז כל כרוניקה טובה שבאה לתאר מאורעות שקרה בשנה XYZ, עונה על מטרת הספר.
מקאלו אכן מתאר בפירוט רב את המאורעות, הקרבות, המפקדים , הכוחות המשתתפים ומהלכים הפוליטיים.
אולם חסרה לי שאלת המחקר שהיא הלב של הספר.
יכולתי לחבר בעצמי עשרות שאלות מחקר שיכולות לנבוע מספר זה: מה תפקידו של וושינגטון בניצחון האמריקני? וכיצד הושגו מטרות המלחמה?
מה היו מטרות המלחמה של הבריטים ולמה הם כשלו בהשגתם למרות שבכל המלחמה הם נהנו מעודף לוחמים, שהיו ומאומנים טוב יותר, מסיוע של כוחות גרמניים שלא ידעו רחמים
( כמו תמיד), ממפקדים טובים ומנוסים יותר , וכו׳
לעומת זאת, הצבא האמריקני קונטיננטלי, סבל ממחלות של צבאות צעירים, חסרי ניסיון אך בעלי מוטיבציה גבוהה, ממגפות שתקפו את הצבא בשל חוסר ניקיון אישי, חוסר משמעת
ובעיקר משום שהצבא האמריקני היה צבא מליציוני ( מליציה), לעומת צבא מקצועי עם מסורת וותק ומשמעת חמורה.
אז איך זה בניגוד לכל הסיכויים , דווקא הצבא החלש יותר, הפחות מקצועי , הוא זה שהצליח וניצח במלחמה כולה?
וזאת לדעתי שאלת המחקר שצריכה להישאל.
בספרה של ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, שאלת המחקר שלה היתה ברורה: כיצד כשלו הבריטים לראות שהתהליך הפוליטי שהשית הממשל הבריטי על הקולוניות האמריקניות יביא אותם
אל סף המרד, ולמה לאחר שכבר הבינו שעשו שגיאה, לא חזר בו המשטר ותיקן את דרכו.
התשובות לכישלונות של ממשלות בתהליך המשילה, ושל צבאות בתהליך הלחימה, הם דברים שניקבעים מראש וקשה מאוד לשנות את הקורס שאליו הם הולכים.
אנו שבים ורואים זאת כמעט בכל המלחמות בהיסטוריה, כאשר המפקד העליון בוחר באסטרטגיה מסויימת, שגויה, אבל לא מצליח לתקן את הדרך שמובילה בסופו של דבר למפלה ( ראו לדוגמה את נפוליאון, היטלר, ועוד).
אז מה היתה הטעות הגדולה של הפיקוד הבריטי במלחמה נגד הקולוניות המורדות?

כשאנו בוחנים את מפת הקרבות שהתחוללו הצפון אמריקה בין 1776-1781, והניצחון האמריקני- צרפתי ביורקטאון.
רב הקרבות התנהלו במקומות קרובים לחוף האטלנטי , אשר היה קל להגיע אליהם ולהניע אליהם כוחות גדולים ברגל, או ישובים ששכנו לגדות הנהרות שאליהם יכול היה הצי הבריטי להניע כוחות דרך הים.
כמעט אף קרב אחד לא התחולל בתוך היבשת, כך שתמיד גם בניצחונות וגם בכישלונות, ניתנה לכוח האמריקני אפשרות לסגת לפנים הארץ, לרכז כוחות חדשים ולהיות מוכנים בזמן קצר להמשך הלחימה.
האסטרטגיה הבריטית כשלה כבר מההתחלה, כאשר מטרת המלחמה לא היתה מבחינה הגיונית להיות מושגת. שליטה על כל שטחי הקולוניות, שהרי אפילו בשלב זה אמריקה היא ארץ ענקית.
אמר זאת אחד הגנרלים האנגליים , גנרל קורנלוויס עצמו, מטרת המלחמה היתה צריכה להשמיד את כוחות המורדים ולא להשתלט על שטחים!
חבל שבהמשך הספר המחבר לא נגע בנושא האסטרטגי ובשאלה למה אנגליה לא שינתה את מטרות המלחמה לשבירתם של הכוחות המורדים.
הספר בפני עצמו כתוב ניפלא, כתיבה נהדרת ומחקר מעמיק בעובדות, אבל כעבודה ולימוד אקדמי יש בה ליקויים.
טוביה

ברשותכם, אפתח בציטוט של אחת ההמלצות הרשומות בגב הספר, אשר כבשה את ליבי. וכך כתוב:
"ספר כתוב ביד אמן, בעל עוצמה בלתי רגילה, סוחף ומשכנע..."

ואכן, משפט קצר, שמכיל בתוכו את כל העוצמה שבה הצליח הסופר, דייויד מקאלו, לתאר את מהלכי הקרבות בשנה גורלית זו, מצד אחד לארה"ב ומהצד השני - לבריטניה.

וושינגטון.
הגיבור האמיתי של המרד, חסר הניסיון בקרבות, אשר פרש מהצבא לפני כ- 15 שנה, נקרא להנהיג את המרד בבריטים.
האדם העשיר, בעל חווה שהעסיק בה עבדים, לא נתפס בעיני רבים כאחד שיוכל להנהיג את המאבק לשחרור מעול הבריטים, ואף שלא הוא זה שביקש את תפקיד המפקד העליון של הצבא, ולמרות שלא חסר לו מאומה – קיבל עליו את התפקיד.
מקאלו משתף אותנו במחשבותיו של וושינגטון וביאושו מה"אספסוף" שהתקבץ כ"צבא" – שרבים מהם עזבו/ברחו/השתחררו מהמערכה, בלוקחם לביתם את כלי נשקם – רובה המוסקט. באחת הפעמים, שבהם הייאוש כרסם בו (והיו רבים כאלה) הוא (וושינגטון) כותב, שאילו ידע שכך הם פני הדברים - לא היה לוקח על עצמו את הפיקוד...
וושינגטון עצמו, כפי שמצטייר, לא היה טקטיקן מזהיר, לא נואם מחונן ואף לא גנרל דגול, אולם כושר הסתגלותו, תכונתו ללמוד מטעויותיו, ובעיקר - אמונתו בניצחון, למרות הקשיים האדירים שהיו מנת חלקו - עשוהו למצביא גדול, שכנראה איש מלבדו לא יכול היה להצליח.
אגב, מוכר לי אימרה ידועה מאוד של ווינסטון צ'רצ'יל (כ- 150 שנה מאוחר יותר) ושיכולה להיות משותפת לשני המנהיגים הגדולים האלה. וכך כתב/אמר צ'רצ'יל: "הצלחה זה לעבור מכישלון לכישלון מבלי לאבד התלהבות"...
לדוגמה, באחד מאלפי רגעי הייאוש פנה וושינגטון לרגשי הגאווה, הפטריוטיות ואהבת החירות שלהם והסביר להם כי במידה וינחלו מפלה - "תהא העבדות מנת חלקכם, ומנת חלקם של צאצאיכם". ורק להזכיר לכולנו: ככה מדבר אדם שבחוותו הועסקו עבדים... ושוב (כמו במקרה קודם) איים בעונש מוות מידי לכל מי שיגלה פחדנות, וכמובן למי שינסה לערוק. ומכאן המסקנה המתבקשת שאילולא הוא – תוצאות המלחמה היו, קרוב לוודאי, שונות לחלוטין!

הקרבות.
בתיאור מדויק ורחב יריעה של כל מהלכי הקרבות, שהיו בחודשים הגורליים (אוגוסט עד דצמבר 1776) אנו "נכנסים" למוחותיהם של הגנרלים, המפקדים והחיילים בניתוח מהלכי הקרב, כמו גם הקשיים האדירים שהיוו מכשול בניסיון ליצור צבא מסודר - סר לפקודות וממושמע. ואל נשכח גם שלא כל שלוש עשרה המושבות השתתפו במרידה.
בכישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל, מתאר המחבר את המהלכים בשטח שהצריכו טקטיקות שונות, שרבות מהן הסתיימו בכישלונות צורבים לשני המחנות – כאשר תהפוכות מזג האוויר, הקור המקפיא והשלגים שנערמו – היוו חלק נכבד ומהותי שפגע במהלכים מתוכננים וגרמו לשינוי תוכניות.

החיילים.
הוא אינו פוסח על הדבר העיקרי במלחמות, ובעיקר במלחמה זו – החיילים. בתיאור רבים מ"חייליו" של וושינגטון - שהיו אוסף עלוב של ערב רב, שלפני גיוסו עסק במגוון מקצועות וכל קשר בינם לבין חיי צבא היה מקרי - מראה לנו מקאלו, שאין הוא מכיר את המילה "משעמם" - גם כשעל פניו הדבר נראה כך; בהתבססו על מובאות ממכתבי חיילים/ מפקדים לביתם, אנו מקבלים פן נוסף וכן על הנעשה בשטח, ללא שום כחל ושרק. ובנוסף, רוב רובם של הקצינים שהיו (לדעת וושינגטון) עוד פחות טובים מהחיילים... בקיצור, כמו שהיינו אומרים בימים אלה: "לך תבנה מדינה, עם החבר'ה האלה..."

ההתרשמות שלי מקריאת הספר היא שהקרבות המתוארים התנהלו כעין משחק חתול ועכבר – כשהחתול הוא הבריטים. הם אומנם נלחמו, ואף הציעו מדי פעם להתפייס, אולם בהיותם המעצמה החזקה בעולם, הרושם שקיבלתי הוא שאם רצונם היה עז לדכא את המרידה – הם היו מצליחים לעשות זאת.

ובשולי הדברים.
הסופר אמנם מתחיל את סיפור המרידה בצורה יפה ודרמטית, אולם לא מביא דבר על כל הסיבות הרבות שבעטיין היא החלה, וחבל. מספר שורות על הסיבות שהובילו למרד, היו משלימות בצורה ברורה את האירועים. כאן המקום לציין שבתחילת המרד, איש לא חשב, כולל וושינגטון עצמו, על "עצמאות", אלא על "הגנה על החירויות הצודקות שלנו וזכויותינו".

אגב, לא אתפלא אם הספר יעובד לסרט, ולא רק ל"מיוזקל" ובידור, כפי שקיים היום.
ומי עשוי ליהנות מהספר?
הספר, לעניות דעתי, אינו מיועד לכל אחד, בגלל הפרטים הרבים וה"מיותרים", לכאורה, שבו, אלא ל"גרעין קשה" של מתעניינים, וכמובן היסטוריונים - הסוקרים את מלחמת העצמאות האמריקאית.
...ולמרות שזהו ספר שמתעסק בפרטים - שעל פניו נראה שאין בכוחם "להרים סיפור" – נהניתי מאד וצלחתי אותו, מבלי להשתעמם, אף לא לרגע.

"אבל חרף כל הצרות שאפפו אותו, כל הציפיות הגדולות והאשליות שהתנפצו מאז הניצחון בבוסטון, עדיין היו לוושינגטון עתודות כוח רבות מכפי שנראה לעין, שעליהן היה יכול להסתמך – הן במשאביו הפנימיים שלו עצמו והן ביכולותיהם של מי שעדיין היו עמו ונותרו נחושים בדעתם להמשיך. בדמותם של גרין, סטירלינג וסליבן, היו לו מפקדים טובים כבכל צבא, ואף למעלה מזה. גרין, הטוב שבקציניו, וג'וזף ריד המוכשר מאוד, אמנם הכזיבו אותו, אבל שניהם למדו מהניסיון, בדיוק כמו וושינגטון, וכעת היו נחושים מתמיד" (עמוד 243).

את הספר "1776" מאת דייוויד מקאלו (הוצאת אריה ניר, 2006), היסטוריון בעל שם עולמי אשר זכה פעמיים בפרס פוליצר, המתאר את השנה הראשונה למלחמת העצמאות האמריקנית, קראתי בעת שהייתי סטודנט להיסטוריה כללית ולמדתי אצל הפרופסור ארנון גוטפלד את הקורס "ממושבות למלחמת אזרחים" ונהניתי ממנו מאוד (וגם מן הקורס). 1776 הייתה שנה הרת גורל בהיסטוריה האמריקנית: זו השנה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות של אמריקה ובה החלה מלחמת העצמאות האמריקנית. למעשה, בשנה זו נוסדה האומה האמריקנית ונולדה ארצות־הברית שהפכה למעצמת־העל של העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותה היום. מצד אחד של המתרס ניצבו חיילי המלך הבריטי. אלה החיילים אדומי המעיל הצייתנים להפליא, שבזו מעומק לבם לאויביהם המורדים ולחמו באומץ מעורר השתאות, כשהם סרים למשמעתו של מפקדם ויליאם האו. מעברו השני של המתרס – האנשים שצעדו עם גנרל ג'ורג' וושינגטון: איכרים, מורים, סנדלרים, הולכי בטל, שכירי חרב, פוליטיקאים, מטיפים, בוגדים, מרגלים, נערים רכים שלפתע היו לחיילים, גברים ונשים שנקלעו אל נתיבי המלחמה.

נראה כי מסלול חייו של מפקד הצבא הקונטיננטלי, הגנרל ג'ורג' וושינגטון, שנולד בשנת 1732 בווירג'יניה, הועיד אותו להיות חייל. את הכשרתו לא קיבל בדרך ההכשרה המסורתית כי אם כמי שהיה שם בגופו, היכן שהפלדה פוגשת את הבשר. הוא רכש ניסיון קרבי לרוב במלחמת הצרפתים והאינדיאנים: "כקצין מן המושבות שלחם עם הצבא הבריטי בעת תבוסתו של גנרל אדוורד בראדוק במערב פנסילבניה, הפגין וושינגטון אומץ לב בולט תחת אש ויכולת מנהיגות מובהקות" (עמוד 50). החל מ־1775 עמד בראש הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית. בניגוד לבריטים, שהחליפו מספר פעמים את המפקד העליון של כוחותיהם במלחמה, וושינגטון פיקד על הצבא הקונטיננטלי מראשית המערכה ועד לסיומה. במהלך תקופה זו התמודד עם קשיים עצומים, שנבעו בעיקר מחוסר מקצועיותו של הצבא הקונטיננטלי על חייליו וקציניו, ומהיעדרה של ממשלה ריכוזית חזקה שתוכל לכפות את סמכותה בכל הקשור לכינון הצבא. מה גם שעד אז מעולם לא הנהיג צבא אלי קרב. לאחר שמונה למפקד הצבא הקונטיננטלי קיבל מספר הכרעות טקטיות שגויות, ואף נחל מפלות צבאיות ובהן התבוסה בניו יורק, אולם כמנהיג קרבי ואסטרטג היה ידוע בקור רוחו, בעצבי ברזל ובשליטה העצמית שלא כשלו גם ברגעים הקשים ביותר. המאבק האמריקני כולו היה תלוי בניצחונם.

הספר המבוסס על מחקר נרחב, תעודות ומסמכים של ארכיונים אמריקניים ובריטיים, הינו דרמה היסטורית רבת־עוצמה, הכתובה בחיוניות מרתקת. במוקד התיאור והניתוח המאלף של המלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה המערבית, נקרא כספר מתח, וריתק אותי בעת קריאתו ממש כאילו היה מותחן מאת לי צ'יילד ודומיו. המחבר היטיב לחבר בין תיאור עובדתי מפורט ומעמיק לבין ציטוטים מספרים, מכתבים ונאומים שכתבו האנשים בני התקופה, אשר חוו את האירועים מכלי ראשון ונדרשו למבחן ההיסטוריה. הדבר מביא לכך שסיפור המעשה קופץ מבין הדפים והקורא חש כמי שצועד עם הצבא הקונטיננטלי. כך בקרב טרנטון, ניצחונו הטקטי החשוב של גנרל וושינגטון, ב־26 בדצמבר 1776, ליל חג המולד, עת הביס את ההסיאנים, שכירי החרב הגרמנים שמקורם בעיר הסן, שהוצבו במקום. לאחר שהשלים בהצלחה את צליחת נהר הדלוור הקרוב לכדי קפיאה, צעדו אנשיו של וושינגטון בחשאי בלילה המושלג לעיר טרנטון והפתיעו את חיל המצב בהתקפת לילה:

"ההתקפה החלה מעט אחרי שמונה. האמריקנים, בפיקודו של נתנאל גרין, יצאו מהיערות בשלג הכבד וחצו שדה במרחק כשמונה־מאות מטרים מהעיר. הם נעו במהירות, במה שנקרא "ריצה קלה". ההסיאנים ששמרו על דרך פנינגטון התקשו תחילה להבחין מי וכמה הם. "הסערה נמשכה בעוצמה רבה," כתב הנרי נוקס, "אבל נשבה בגבנו, ולפיכך בפני האויב." האמריקנים פתחו באש. ההסיאנים חיכו שיתקרבו, ואז ירו ופתחו בנסיגה מהירה וחלקה אל העיר, בדיוק כפי שאומנו לעשות כשנסיגה הייתה הברירה היחידה. לדעת וושינגטון תפקדו טוב במיוחד, הואיל ובמהלך הנסיגה ירו אש יציבה ובלתי פוסקת. כשהטורים של גרין וסליבן חברו בעיר, עבר וושינגטון לשטח הגבוה שנמצא בסמוך, מצפון, ומשם ניסה לעקוב אחר המתרחש. 2,400 האמריקנים שלו, שהיו על רגליהם כל הלילה, רטובים, קפואים, כלי נשקם ספוגי מים, זינקו לקרב כאילו שהכול תלוי בהם. דומה כי כל חייל "מתחרה עם רעהו מי יגיע ראשון קדימה", כתב וושינגטון. בעיר, הגיחו ההסיאנים במרוצה מהבתים ומהקסרקטינים אל הרחובות. תופים הכו, התזמורת נגנה, קצינים צעקו פקודות בגרמנית, ואף שההסיאנים החלו להיערך במהירות, התותחים של נוקס כבר הוצבו בעמדותיהם, בקצה העליון של רחובות קינג וקווין. התותחים החלו לירות ביעילות קטלנית למרחק מאות מטרים בכל רחוב, ותוך דקות – "כהרף עין," אמר נוקס – פינו את הרחובות. כשנסוגו לרחובות הצדדיים, מצאו שם ההסיאנים את אנשיו של סליבן, מתקדמים לעברם בכידונים שלופים. לזמן קצר ניהלו אלף ויותר אמריקנים והסיאנים קרב אכזרי מבית לבית. הכול קרה במהירות קיצונית, במהומה ובשלג מסתחרר, שענני העשן של אבק השריפה רק עשו אותו מסנוור יותר. "הסערה של הטבע והסערה ששטפה את העיר, כתב נתנאל גרין, "יצרו במהלך הקרב תמונה שמילאה את הנפש בלהט שקל יותר להבינו מאשר לתארו" (עמוד 252).

"כשההסיאנים הוציאו תותח שדה אל אמצעו של רחוב קינג, רצו קדימה חצי תריסר אנשי וירג'יניה, בפיקודו של סרן ויליאם וושינגטון (דודן רחוק של המפקד העליון), השתלטו עליו והחלו לירות בו על ההסיאנים. קולונל ראל, שהוזעק ממיטתו ובמהרה היה על סוסו ופיקד בעיצומו של הקרב, הורה על מתקפה. חיילים נפלו מכל עבריו. הקו החל להתפורר. ראל פקד על אנשיו לסגת למטע בקצה הדרום –מזרחי של העיר. ואז נפגע גם הוא ונפל מעל סוסו. הוא נלקח, פצוע פצעי מוות, אל בית פוטס. ההסיאנים במטע, שמצאו עצמם מוקפים, הניחו את נשקם ונכנעו. הכול קרה בארבעים וחמש דקות או פחות. עשרים ואחד הסיאנים נהרגו בקרב, 90 נפצעו. מספר השבויים שנלקח היה 900 בקירוב. 500 נוספים הצליחו להימלט, רובם דרך הגשר שמעל נהר אסנפינק. אף קשה להאמין בכך על קרב כה אכזרי, לאמריקנים היו רק ארבעה פצועים, ביניהם סרן וושינגטון וסגן מונרו, ואף לא חלל אחד. החללים האמריקנים היחידים היו שני החיילים שקפאו למוות בצעדת הלילה בדרכים" (עמוד 253).

מי שקורא את הספר מבין שלא בכדי כתב רוברט מוריס לג'ורג' וושינגטון ביום הראשון לשנה החדשה: "שנת 1776 תמה. אני שמח על כך בכל לבי ומקווה שלא אתם ולא אמריקה תסבלו אי־פעם משנה נוספת שכמותה" (עמוד 257). ועד כמה היתה המהפכה האמריקנית תלויה על בלימה. מומלץ בחום רב!!!

"1776" מאת דייוויד מקאלו,
באנגלית "1776",
By David McCullough,
בשנת 2005,
יצא בעברית בהוצאת אריה ניר,
בשנת 2006,
תרגום: עדי גינצבורג־הירש,
מכיל 352 עמודים.

"אבל חרף כל הצרות שאפפו אותו, כל הציפיות הגדולות והאשליות שהתנפצו מאז הניצחון בבוסטון, עדיין היו לוושינגטון עתודות כוח רבות מכפי שנראה לעין, שעליהן היה יכול להסתמך – הן במשאביו הפנימיים שלו עצמו והן ביכולותיהם של מי שעדיין היו עמו ונותרו נחושים בדעתם להמשיך. בדמותם של גרין, סטירלינג וסליבן, היו לו מפקדים טובים כבכל צבא, ואף למעלה מזה. גרין, הטוב שבקציניו, וג'וזף ריד המוכשר מאוד, אמנם הכזיבו אותו, אבל שניהם למדו מהניסיון, בדיוק כמו וושינגטון, וכעת היו נחושים מתמיד" (עמוד 243).

את הספר "1776" מאת דייוויד מקאלו (הוצאת אריה ניר, 2006), היסטוריון בעל שם עולמי אשר זכה פעמיים בפרס פוליצר, המתאר את השנה הראשונה למלחמת העצמאות האמריקנית, קראתי בעת שהייתי סטודנט להיסטוריה כללית ולמדתי אצל הפרופסור ארנון גוטפלד את הקורס "ממושבות למלחמת אזרחים" ונהניתי ממנו מאוד (וגם מן הקורס). 1776 הייתה שנה הרת גורל בהיסטוריה האמריקנית: זו השנה שבה הוכרזה הצהרת העצמאות של אמריקה ובה החלה מלחמת העצמאות האמריקנית. למעשה, בשנה זו נוסדה האומה האמריקנית ונולדה ארצות־הברית שהפכה למעצמת־העל של העולם המערבי כפי שאנו מכירים אותה היום. מצד אחד של המתרס ניצבו חיילי המלך הבריטי. אלה החיילים אדומי המעיל הצייתנים להפליא, שבזו מעומק לבם לאויביהם המורדים ולחמו באומץ מעורר השתאות, כשהם סרים למשמעתו של מפקדם ויליאם האו. מעברו השני של המתרס – האנשים שצעדו עם גנרל ג'ורג' וושינגטון: איכרים, מורים, סנדלרים, הולכי בטל, שכירי חרב, פוליטיקאים, מטיפים, בוגדים, מרגלים, נערים רכים שלפתע היו לחיילים, גברים ונשים שנקלעו אל נתיבי המלחמה.

נראה כי מסלול חייו של מפקד הצבא הקונטיננטלי, הגנרל ג'ורג' וושינגטון, שנולד בשנת 1732 בווירג'יניה, הועיד אותו להיות חייל. את הכשרתו לא קיבל בדרך ההכשרה המסורתית כי אם כמי שהיה שם בגופו, היכן שהפלדה פוגשת את הבשר. הוא רכש ניסיון קרבי לרוב במלחמת הצרפתים והאינדיאנים: "כקצין מן המושבות שלחם עם הצבא הבריטי בעת תבוסתו של גנרל אדוורד בראדוק במערב פנסילבניה, הפגין וושינגטון אומץ לב בולט תחת אש ויכולת מנהיגות מובהקות" (עמוד 50). החל מ־1775 עמד בראש הצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית. בניגוד לבריטים, שהחליפו מספר פעמים את המפקד העליון של כוחותיהם במלחמה, וושינגטון פיקד על הצבא הקונטיננטלי מראשית המערכה ועד לסיומה. במהלך תקופה זו התמודד עם קשיים עצומים, שנבעו בעיקר מחוסר מקצועיותו של הצבא הקונטיננטלי על חייליו וקציניו, ומהיעדרה של ממשלה ריכוזית חזקה שתוכל לכפות את סמכותה בכל הקשור לכינון הצבא. מה גם שעד אז מעולם לא הנהיג צבא אלי קרב. לאחר שמונה למפקד הצבא הקונטיננטלי קיבל מספר הכרעות טקטיות שגויות, ואף נחל מפלות צבאיות ובהן התבוסה בניו יורק, אולם כמנהיג קרבי ואסטרטג היה ידוע בקור רוחו, בעצבי ברזל ובשליטה העצמית שלא כשלו גם ברגעים הקשים ביותר. המאבק האמריקני כולו היה תלוי בניצחונם.

הספר המבוסס על מחקר נרחב, תעודות ומסמכים של ארכיונים אמריקניים ובריטיים, הינו דרמה היסטורית רבת־עוצמה, הכתובה בחיוניות מרתקת. במוקד התיאור והניתוח המאלף של המלחמה ששינתה את פני ההיסטוריה המערבית, נקרא כספר מתח, וריתק אותי בעת קריאתו ממש כאילו היה מותחן מאת לי צ'יילד ודומיו. המחבר היטיב לחבר בין תיאור עובדתי מפורט ומעמיק לבין ציטוטים מספרים, מכתבים ונאומים שכתבו האנשים בני התקופה, אשר חוו את האירועים מכלי ראשון ונדרשו למבחן ההיסטוריה. הדבר מביא לכך שסיפור המעשה קופץ מבין הדפים והקורא חש כמי שצועד עם הצבא הקונטיננטלי. כך בקרב טרנטון, ניצחונו הטקטי החשוב של גנרל וושינגטון, ב־26 בדצמבר 1776, ליל חג המולד, עת הביס את ההסיאנים, שכירי החרב הגרמנים שמקורם בעיר הסן, שהוצבו במקום. לאחר שהשלים בהצלחה את צליחת נהר הדלוור הקרוב לכדי קפיאה, צעדו אנשיו של וושינגטון בחשאי בלילה המושלג לעיר טרנטון והפתיעו את חיל המצב בהתקפת לילה:

"ההתקפה החלה מעט אחרי שמונה. האמריקנים, בפיקודו של נתנאל גרין, יצאו מהיערות בשלג הכבד וחצו שדה במרחק כשמונה־מאות מטרים מהעיר. הם נעו במהירות, במה שנקרא "ריצה קלה". ההסיאנים ששמרו על דרך פנינגטון התקשו תחילה להבחין מי וכמה הם. "הסערה נמשכה בעוצמה רבה," כתב הנרי נוקס, "אבל נשבה בגבנו, ולפיכך בפני האויב." האמריקנים פתחו באש. ההסיאנים חיכו שיתקרבו, ואז ירו ופתחו בנסיגה מהירה וחלקה אל העיר, בדיוק כפי שאומנו לעשות כשנסיגה הייתה הברירה היחידה. לדעת וושינגטון תפקדו טוב במיוחד, הואיל ובמהלך הנסיגה ירו אש יציבה ובלתי פוסקת. כשהטורים של גרין וסליבן חברו בעיר, עבר וושינגטון לשטח הגבוה שנמצא בסמוך, מצפון, ומשם ניסה לעקוב אחר המתרחש. 2,400 האמריקנים שלו, שהיו על רגליהם כל הלילה, רטובים, קפואים, כלי נשקם ספוגי מים, זינקו לקרב כאילו שהכול תלוי בהם. דומה כי כל חייל "מתחרה עם רעהו מי יגיע ראשון קדימה", כתב וושינגטון. בעיר, הגיחו ההסיאנים במרוצה מהבתים ומהקסרקטינים אל הרחובות. תופים הכו, התזמורת נגנה, קצינים צעקו פקודות בגרמנית, ואף שההסיאנים החלו להיערך במהירות, התותחים של נוקס כבר הוצבו בעמדותיהם, בקצה העליון של רחובות קינג וקווין. התותחים החלו לירות ביעילות קטלנית למרחק מאות מטרים בכל רחוב, ותוך דקות – "כהרף עין," אמר נוקס – פינו את הרחובות. כשנסוגו לרחובות הצדדיים, מצאו שם ההסיאנים את אנשיו של סליבן, מתקדמים לעברם בכידונים שלופים. לזמן קצר ניהלו אלף ויותר אמריקנים והסיאנים קרב אכזרי מבית לבית. הכול קרה במהירות קיצונית, במהומה ובשלג מסתחרר, שענני העשן של אבק השריפה רק עשו אותו מסנוור יותר. "הסערה של הטבע והסערה ששטפה את העיר, כתב נתנאל גרין, "יצרו במהלך הקרב תמונה שמילאה את הנפש בלהט שקל יותר להבינו מאשר לתארו" (עמוד 252).

"כשההסיאנים הוציאו תותח שדה אל אמצעו של רחוב קינג, רצו קדימה חצי תריסר אנשי וירג'יניה, בפיקודו של סרן ויליאם וושינגטון (דודן רחוק של המפקד העליון), השתלטו עליו והחלו לירות בו על ההסיאנים. קולונל ראל, שהוזעק ממיטתו ובמהרה היה על סוסו ופיקד בעיצומו של הקרב, הורה על מתקפה. חיילים נפלו מכל עבריו. הקו החל להתפורר. ראל פקד על אנשיו לסגת למטע בקצה הדרום –מזרחי של העיר. ואז נפגע גם הוא ונפל מעל סוסו. הוא נלקח, פצוע פצעי מוות, אל בית פוטס. ההסיאנים במטע, שמצאו עצמם מוקפים, הניחו את נשקם ונכנעו. הכול קרה בארבעים וחמש דקות או פחות. עשרים ואחד הסיאנים נהרגו בקרב, 90 נפצעו. מספר השבויים שנלקח היה 900 בקירוב. 500 נוספים הצליחו להימלט, רובם דרך הגשר שמעל נהר אסנפינק. אף קשה להאמין בכך על קרב כה אכזרי, לאמריקנים היו רק ארבעה פצועים, ביניהם סרן וושינגטון וסגן מונרו, ואף לא חלל אחד. החללים האמריקנים היחידים היו שני החיילים שקפאו למוות בצעדת הלילה בדרכים" (עמוד 253).

מי שקורא את הספר מבין שלא בכדי כתב רוברט מוריס לג'ורג' וושינגטון ביום הראשון לשנה החדשה: "שנת 1776 תמה. אני שמח על כך בכל לבי ומקווה שלא אתם ולא אמריקה תסבלו אי־פעם משנה נוספת שכמותה" (עמוד 257). ועד כמה היתה המהפכה האמריקנית תלויה על בלימה. מומלץ בחום רב!!!

"1776" מאת דייוויד מקאלו,
באנגלית "1776",
By David McCullough,
בשנת 2005,
יצא בעברית בהוצאת אריה ניר,
בשנת 2006,
תרגום: עדי גינצבורג־הירש,
מכיל 352 עמודים.

דיוויד מקאלו הינו סופר מוכשר (וזוכה פרס הפוליצר) המעביר את פירוט הקרבות והאירועים החשובים של אותה שנה בעניין רב. מומלץ מאוד לחובבי היסטוריה אמריקאית.

דיוויד מקאלו הינו סופר מוכשר (וזוכה פרס הפוליצר) המעביר את פירוט הקרבות והאירועים החשובים של אותה שנה בעניין רב.

מומלץ מאוד לחובבי היסטוריה אמריקאית.