אני רוצה לבכות.
אני רוצה לדבר, או לכתוב, להוציא איכשהו את כל המילים המתחבטות להן כבר מאות עמודים לחופשי. אני לא מצליחה. הן מסתחררות בלי שליטה.
אני רוצה להתחיל ברגע זה לקרוא מהתחלה. לא; אני רוצה קודם לחזור לקטעים שבהם עצרתי נשימה וקמצתי אגרופים ורכנתי קדימה, נואשת לדעת מה יקרה עכשיו.
אני רוצה להיות בפלך, בלות'לורִיֵן, בגונדור, רק עוד רגע אחד לפני פרידה.
אני רוצה לחבק את סֶם. אני כל כך רוצה לחבק את סֶם.
אני עדיין רוצה לבכות.
סיימתי היום את שר הטבעות.
את רוב השעות שעברו מאז העברתי במצב של פוסט ליברום: עדיין אבודה ביקום אחר. עדיין נתונה תחת השפעה של ספר טוב באמת, שאי אפשר פשוט להתנער ממנו ולהמשיך הלאה. עדיין תועה במרחבים רחוקים בארצות של דיו ונייר. עדיין מתקשה להאמין שהמסע הזה, הארוך כל כך, המופלא, הגיע אל קצו.
הַדֶּרֶךְ הָלְאָה הִיא הוֹלֶכֶת
מִסַּף הַדֶּלֶת לַמּוֹרַד;
הַרְחֵק מִכָּאן הִיא מִתְמַשֶּׁכֶת
וְאִם אוּכַל - אִתָּהּ אֶצְעַד.
אֶפְסַע בְּצַעַד קַל וָטוֹב
עַד כִּי אֶמְצָא נָתִיב רָחָב
בּוֹ נִפְגָּשִׁים שְׁבִילִים לָרֹב.
וְהָלְאָה? - לֹא אֵדַע עַכְשָיו.
שר הטבעות הוא ספר מסע. יוצאים, הולכים, הולכים, הולכים, נחים, הולכים, פוגשים יצורים כאלה ואחרים, הולכים, הולכים, הולכים, נלחמים, הולכים, אוכלים, הולכים, הולכים, מעשנים, נלחמים, הולכים, מתים, הולכים, הולכים, הולכים, בעצם לא מתים, עדיין הולכים, הולכים, שוב נלחמים, הולכים, מגיעים, מסתובבים חזרה, הולכים, הולכים, הולכים, ישנים, ישנים בהליכה, הולכים.
וכשאת הולכת עם אנשים לאורך 991 עמודים, אי אפשר שלא לפתח איתם יחסים קרובים.
~ ספוילרים בשפע בהמשך השביל. אני לא יכולה להימנע מזה. "הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו," אמר דמבלדור וכתמיד צדק. היכולות שאיתן יצאו למסע מעידות רק מעט על חברי אחוות הטבעת, ועל האחרים. ומה שהופך אותם לידידיי שלי הוא הבחירות שבחרו בצמתים שנקרו בדרכם. ואי אפשר לדבר עליהם בלעדיהן. ~
איך מתחילים בכלל. כולם נדחקים לצאת: מרי ופִּיפִּין, וגנדלף האפור, ופרוֹדוֹ כמובן, וארגורן, וגימלי ולגולס שלנצח יהיו אצלי מעין מילה אחת, גימלי-ולגולס, כמו אלק ואלונזו; ואֵאוֹמֵר, וגלדריאל, ותֵאוֹדֵן הזקן, ואלרונד ובניו ובתו... וזקנעץ ומהיר-ענף, וטום בומבדיל, וכל היצורים, רעים כמופלאים, ולכל אחד אופי שאיך אפשר לתאר בכל כך מעט מילים.
אז למה לא נתחיל עם טולקין עצמו.
מנוול חסר לב.
אף אחד לא הזהיר אותי מראש, ונשמרתי מספוילרים; כך קרה שבחורבות מוריה, כשגנדלף נפל אל התהום, אני האמנתי לו, לטולקין, באמונה שלמה. הוא אמר שהוא מת, ואני לא פקפקתי; התאבלתי על גנדלף בכל לבי כי הוא היה כה גנדלפי וכה מקסים, וכי איזה סיכוי יש לנו בלעדיו?
לקח לו כמה מאות עמודים, לאכזר, עד שפתאום שלף את גנדלף מאיזשהו מקום. מסתבר שהוא לא מת, רק הלך לאיזה מקום שאליו קוסמים הולכים כשהם נופלים לתהום בשביל להחליף בגדים.
הייתי מאושרת.
אבל עדיין לא למדתי לקח.
הבאה בתור היתה אֵאוֹוִּין; נסיכת רוהן היפה, שארגורן לא משיב לה אהבה, והיא מתגנבת בתחפושת גבר אל שדה הקרב, קוטלת את שר הנזגול הבלתי מנוצח ומתה. כלומר, נראה לכם? ברור שהיא רק התעלפה. זאת רק אני שעדיין מתחילה לבכות בכל פעם שטולקין נוקש באצבעות.
ואז הגיע פרוֹדוֹ. היחיד שהייתי בטוחה שיישאר בחיים עד הסוף, כדי להשמיד את הטבעת.
אבל הסצנה היתה אמינה כל כך: סֶם המתייפח, החשכה של מורדור, החובה להמשיך –
איש איום שכמותו. זה שוב עבד לו.
בכלל, הוא שיחק בי בלי בושה; זנח פעם אחר פעם את טובי אנשיו באיזו צרה נוראה ועבר לו אל הקצה השני של הארץ התיכונה לעשרה – חמישה עשר פרקים. מה קורה עם פִּיפִּין בינתיים, השד יודע; הוא היה יכול למות מאה פעם עד שחזרנו אליו לראות מה קורה.
ואם הזכרנו צרות, אז למה ברבים? מה רע בצרה אחת שמנה ונחמדה כל פעם? כפי שאומר הביטוי העממי: צרה צרה. תן לגיבורים האומללים שלך לנשום בין קרב לקרב. כמה אסונות יכולים ליפול על ראשם במקביל? אנחנו לא יכולים לנוח לרגע על זרי הדפנה של עשיית הבלתי-אפשרי לאורך חמישים פרקים ברציפות?
ייאוש.
ועכשיו צר לי על פָרָמִיר.
לכאורה, הוא זכה בסוף הטוב שלו: הוא נעשה עוצר גונדור ונושא את אֵאוֹוִּין לאישה. אבל בעצם, היחסים שלו עם אֵאוֹוִּין הם שחזור מדויק של היחסים שלו עם דֵנֵתור אביו. דֵנֵתור מעדיף את בנו הבכור בורומיר על פני פָרָמִיר, למרות שפָרָמִיר לא נופל ממנו באומץ, ועולה עליו פי כמה בחכמה ובאצילות. כשבורומיר מת, דֵנֵתור מאבד את הרצון לחיות, ואפילו מבכר בקול שפָרָמִיר היה מת במקומו. פָרָמִיר נושא את היחס הזה בשקט מפעים, ואני לא יכולה שלא להתאהב בו.
ואז פָרָמִיר הולך ומתאהב לו באֵאוֹוִּין, שלבה שייך לארגורן – שמואסת בחייה כשהוא מסרב לה. ופָרָמִיר משכנע אותה שיש לה בשביל מה לחיות. בשבילו.
אני לא יודעת אם ההקבלה הזאת נועדה להיות תיקון, או אולי זה גורלו של פָרָמִיר, להיות תמיד הנאהב שני. יש בזה צדק פואטי, אבל זה כל כך עצוב.
בפָרָמִיר אי אפשר שלא להתאהב. את אֵאוֹוִּין אני בקושי מחבבת, אפילו. אני לא מרגישה שאני מכירה אותה; היא נראית לי כמו רעיון יותר מאשר כמו אדם, נושם וכואב ומשתוקק ואמיתי וחי. בכלל: דמויות הנשים של טולקין הן חזקות, חכמות, יפות, אבל חסרות ממשות במידה מבהילה. שום דבר לא משכנע אותך בקיומן. אני יודעת שפאנפיקים דפקו לי את המוח, אבל דמויות הגברים, לעומתן, כל כך מלאות אופי שיש כאן כר פורה לסלאשים. חבל רק שזה לא קאנוני.
(במאמר מוסגר: אֵאוֹוִּין מצליחה לפגוע בשר הנזגול שנחשב בלתי מנוצח, כי "לא ייקטל בידי גבר ילוד אישה". קצת מקבת' מצד טולקין, אבל נניח.)
בחור ערמומי, טולקין. הוא שותל לפעמים אמירות כמו "והוא נטל את ידו של פרוֹדוֹ וירד מעל גבעת קֵרִין אַמְרוֹת, ולעולם לא שב למקום ההוא כאדם חי" – ואני מניחה אוטומטית שארגורן עתיד למות בעוד מי יודע כמה עמודים. אבל לא. הוא יחיה עד זקנה ושיבה, אלא שלא יחזור ללות'לורִיֵן. את הרמזים המטרימים אסור לפענח מילולית.
כך קרה גם עם גוֹלוּם: גנדלף אמר, ואני מצטטת, "ראוי! הייתי אומר כי כן הוא. רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום יש בידך לתִתם להם? אם לאו, אל נא תהא נחפז כל כך לחרוץ דין מוות. כי גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גוֹלוּם בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. וגורלו כרוך בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא עתיד למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם יקיץ הקץ".
אני כנראה מושפעת יתר על המידה מכמה ספרים שבהם הרע נגאל על ידי מעשה אחרון של הקרבה למען הטוב (היי, פטיגרו). כל כך ציפיתי שמשהו מעין זה יקרה כאן; שגוֹלוּם יגונן על פרוֹדוֹ מצרה, או יתאבד בקפיצה אל לוע האוֹרוֹדרוּין כשהטבעת על אצבעו. אבל גוֹלוּם לא חוזר בו לעולם. ובמעשה המכריע שלו, זה שהציל את היקום, שימשו אגואיזם וצירוף מקרים טהור במידה שווה. התרחיש הזה בוגר יותר, ואמין יותר, ממה שדמיינתי אני. אבל עדיין, צר לי על גוֹלוּם. הטבעת הפכה אותו למי שהוא; ועכשיו לא נוכל לדעת מי היה סְמֵאָגוֹל בלעדיה.
ואיך אפשר שלא לומר מילה על סֶם שלי, סֶם גַמְגִ'י. "סֶם הוא הגיבור האמתי של הסיפור וכל מי שאומר אחרת טועה מרות," אמרה לי נופי אתמול.
סֶם. אוי סֶם. זה שבזכותו הגענו עד הלום, זה שבלעדיו לא היה ערך למסע כולו. סֶם, שיותר מכל אחד אחר הגיע לו סוף טוב.
סֶם. לא קוסם, לא לוחם, לא משורר, לא חכם במיוחד או מוכשר במיוחד. הוביט קלאסי. אחד שכל רצונו סתם לשבת במחפורת שלו ולעשן עלי לונגבוטום, וכולנו מחייכים אליו בסלחנות; ורק בזמנים קשים מסתבר פתאום שמאחורי הכרס הקטנה והפנים הצוחקים מסתתרת עוצמה של פלדה. סֶם שכזה שימשיך ללכת עד הצעד האחרון, נאמן עד המוות, ואחריו. שלא יתייאש לעולם. שיש לו הלב הכי טוב בארץ התיכונה.
איך מצחיק אותי פתאום להיזכר שבהתחלה הוא לא חיבב את ארגורן.
"שום דבר כאן אינו מוצא חן בעיני," אמר פרוֹדוֹ. "מדרגות או גושי-סלע, עצמות או דברי-בלע. כאילו קללה רובצת כאן על הכל, אדמה, מים ואוויר. אך זו הדרך אשר נועדה לנו."
"כן, ככה זה," אמר סֶם. "ולא היינו מגיעים עד כאן אילו ידענו על זה יותר לפני שהתחלנו. אבל אני מתאר לעצמי שככה זה בדרך-כלל. עלילות הגבורה בסיפורים ובשירים העתיקים, מר פרוֹדוֹ: הרפתקאות, ככה קראתי להן. פעם חשבתי שאלה דברים שהאנשים הנפלאים בסיפורים יצאו לחפש, מפני שזה מה שהם רצו, מפני שזה היה מרגש והחיים נעשו קצת משעממים, מין בילוי, אפשר לומר. אבל זה לא ככה בסיפורים החשובים באמת, או באלה שנשארים בזיכרון. בדרך כלל, האנשים פשוט נופלים לתוכם - זאת הדרך שנועדה להם, כפי שאתה אומר. אבל אני מתאר לעצמי שהיו להם המון הזדמנויות, כמו לנו, לחזור בחזרה, רק שהם לא ניצלו אותן. ואילו היו מנצלים אותן לא היינו שומעים עליהם, מפני שהיו שוכחים אותם. אנחנו שומעים רק על אלה שהמשיכו הלאה - ולא כולם הגיעו לסוף טוב, שים לב; לפחות, לא מה שהיה נחשב סוף טוב בעיני אלה שבתוך הסיפור, לא אלה שבחוץ. אתה יודע, לחזור הביתה, למצוא שהכל בסדר גמור, אם כי לא בדיוק כפי שהיה קודם - כמו מר בילבו הזקן. אבל אלה לא תמיד הסיפורים שהכי טוב לשמוע, גם אם אלה אולי הסיפורים שהכי טוב ליפול לתוכם! הייתי רוצה לדעת, לאיזה מין סיפור נפלנו אנחנו?
[...]
ובכל זאת הייתי רוצה לדעת אם יכניסו אותנו פעם לשירים או לסיפורים. כמובן, אנחנו באמצע סיפור כזה; אבל אני מתכוון: סיפור במלים, אתה יודע, כזה שמספרים ליד האח, או מקריאים מספר גדול ועבה (אהמ) עם אותיות שחורות ואדומות, כעבור שנים על שנים. ואנשים יגידו: 'בואו נשמע על פרוֹדוֹ והטבעת!' והם יגידו: 'כן, זה אחד הסיפורים שאני הכי אוהב. פרוֹדוֹ היה אמיץ מאוד, נכון, אבא?' 'כן, ילדי, הכי מפורסם מכל ההוביטים, וזה אומר הרבה מאוד.'"
"זה אומר הרבה יותר מדי," אמר פרוֹדוֹ, והוא צחק, צחוק צלול וממושך היוצא מן הלב. לא נשמע כצליל הזה, במקומות האלה, מאז בוא סאורון לארץ התיכונה. ופתאום נדמה לסֶם כאילו כל האבנים מקשיבות, והסלעים הגדולים שמעליהם. אך פרוֹדוֹ לא שעה להם; הוא צחק שוב. "באמת, סֶם," אמר. "כשאני שומע אותך, אני נעשה שמח וטוב לב משום מה, כאילו הסיפור כבר נכתב. אבל פסחת על אחת הדמויות הראשיות: על סֶמְוַּיז עז הנפש. 'אני רוצה לשמוע עוד על סֶם, אבא. למה לא הכניסו לספר יותר מהדיבורים שלו, אבא? זה מה שאני אוהב, זה מצחיק אותי. ופרוֹדוֹ לא היה מגיע לשום מקום בלי סֶם, נכון, אבא?'"
"אנא, מר פרוֹדוֹ," אמר סֶם. "אל תצחק עלי. דיברתי ברצינות."
"כמוני כמוך, אמר פרוֹדוֹ, "ועדיין אני מדבר ברצינות. אנו מתקדמים קצת יותר מדי מהר. אתה ואני, סֶם, עדיין אנו תקועים בפרקים הקשים ביותר של הסיפור, וקרוב לוודאי שיימצא מי שיאמר במקום הזה: 'סגור את הספר, אבא; אינני רוצה להמשיך לקרוא.'"
אוי סֶם. הספר הזה הוא הסיפור שלך, אתה יודע? וזה אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת. הסיפור על סֶמוַּיז בן הֶם גַמְגִ'י, ההוביט המועדף עלי.
אני עדיין חייבת לך חיבוק.
לכל דבר בעולמנו יש סוף וקצה, ולמקל ולחבל אפילו שניים, וגם ביקורות על שר הטבעות נגמרות בסופו של דבר. הביקורת הזאת נכתבה לאורך חמש שעות, לא פחות, ועדיין קשה לי להיפרד. אני אתגעגע לכל זה:
לנופים היפהפיים, לתיאורים המוקפדים של כל עלה נע ברוח וכל זרד על השביל.
להומור הדק שהצחיק אותי כל כך.
לאנושיות של הדמויות, של השיחות, של ההחלטות והמעשים והסיוטים.
לרוהן על שדותיה הרחבים, לגונדור הגאה, לקסמה של לות'לורִיֵן. לריבנדל, הבית הידידותי האחרון.
לבית, אי שם בפלך, בין בני בְּרֶנְדִיבַּק וטוּק וקוֹטוֹן שוודאי יושבים שם עכשיו ואוכלים ומדברים וצוחקים.
לשירי העלפים מלאי הכמיהה.
לחברים.
וְהֵם הָלְכוּ לָהֶם יַחַד. אֲבָל לְאָן שֶׁלֹּא יֵלְכוּ, וּמָה שֶׁלֹּא יִקְרֶה לָהֶם בַּדֶרֶךְ, בַּמָּקוֹם הַהוּא הַמְּכֻשָּׁף בְּמַעֲלֵה הַיַּעַר יְשַׂחֲקוּ תָּמִיד יֶלֶד קָטָן וְדֻבּוֹ.
אני יודעת; גם כשהכריכה נסגרת מאחוריי אתם עוד שם.
אָה, אֶלְבֶּרֶת! גִילְתוֹנִיאֵל!
נִזְכֹּר עוֹד, גַּם אִם נִתְגַּלְגֵּל
מֵעֵבֶר-יָם, בְּיַעַר רָב,
אוֹר כּוֹכָבַיִךְ בַּמַּעֲרָב.
