החופש הינו עול כבד ,אשר אותו על האדם לשאת, אם ברצונו להיות לאישיות של ממש ולגאול את עצמו . זהי מסקנה מתבקשת שעלתה במחשבותיי לאחר קריאת הרומן "אהובת הקצין הצרפתי"(ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר,1978).

ניכר כי פאולס (שהיה חובב פילוסופיה), הושפע מהוגי דעות אקזיסטנציאליסטיים דוגמת סארטר וקאמי וסבור הוא כי בני אנוש הם אלה, המעניקים פשר ותכלית למצבים שהם נקלעים אליהם ונושאים באחריות על בחירתם. יותר מזה: גיבור הספר נאלץ להכריע בין קיום ממשי ומלא של אישיותו וייחודו המבטיח אהבה השזורה בדאגה, מעמד חברתי מפוקפק, חוסר ודאות וקור של המרחב הפתוח לעומת קיום "לא אמתי" אך נוח במסגרת המבנה הממסדי הקיים המביא אתו רווחה כלכלית, בית חם, נוחות.

"אהובת הקצין" היא יצירה ביקורתית נוקבת כלפי הקונפורמיזם הוויקטוריאני הצבוע, המאמלל . בספר הקורא צפוי לפגוש בשתי נשים משמעותיות: האחת מייצגת את כל המעלות הטובות כביכול של תקופתה; לעומתה השנייה היא מעין אנטי – גיבורה, מורדת.

המחבר מביא את המאורעות המתרחשים בעלילה משתי נקודות מבט - זו של החברה הגבוהה הבריטית באמצע-סוף המאה ה- 19 והסתכלותו - הוא כאינטלקטואל החי כמאה שנים מאוחר יותר. אכן קיימת הקבלה מסוימת בין שתי תקופות אלה. פאולס הוציא את הספר לאור ב-1969 – עת של שינויים כבירים בעולם המערבי בכלל ובחברה האנגלית בפרט. שיאה של המהפכה המינית, תמורות בדרכי החשיבה האנושית בהתייחס לנושאים כה רבים...

גיבורי הספר, גם הם חיים בזמנים של שינויים בסדרי גודל לא פחותים. גילויים מדעיים ותורות מהפכניות איימו ללא הרף על יסודות הסדר הישן:
"הדארוויניזם, כפי שנוכחו לדעת מתנגדיו היותר חריפים, פרץ את הדרכים לקראת משהו רציני הרבה יותר מהחתירה תחת הדין – וחשבון התנכי על מקורות האדם. משמעויותיו היותר עמוקות היו תמונות בכיוון הדטרמיניזם והביהביוריזם, דהיינו לקראת פילוסופיות המפחיתות בהערכתן את המוסריות עד כדי הפיכתה לצביעות ואת החובה הן הופכות לסוכת קש בשעת סופה."

המחבר נאבק על האמת ההיסטורית בהתייחס לתקופה אודותיה הוא כותב. ברצונו לשבור את הסטריאוטיפים הנפוצים בקשר אליה. בכך קיימת ביקורת גלויה כלפי הסופרים והאומנים, אשר ביצירותיהם קיבעו את התדמית האידילית של החברה הכפרית האיכרית אל מול המוסר והמכובדות כביכול של החברה הגבוהה. פאולס קורע לגזרים את הרושם המוסרני והשמרני שהתקבע בקרב בני דורו על החברה הוויקטוריאנית:
"בפני מה אנו עומדים במאה התשע – עשרה? תקופה שבה הייתה האישה מקודשת; ובה יכולת לקנות נערה בת שלוש – עשרה בכמה לירות – בכמה שילינגים אם רצית בה לשעה או שעתיים. תקופה בה נבנו יותר כנסיות מאשר בכל דברי ימי המדינה; ובה אחד מתוך שישים בתים בלונדון היה בית זונות( היחס בימינו יהיה קרוב יותר לאחד מבין ששת – אלפים). תקופה שבה הוכרזה קדושת הנישואים ( והטהרה בטרם נישואים) מעל כל דוכן, בכל מאמר מערכת בעתון ובכל נאום ציבורי; ומעולם... לא ניהלו אנשי ציבור ידועים, החל מהמלך המיועד ומטה, חיים פרטיים שערורייתיים כבאותה תקופה... בה היה הגוף הנשי מוסתר מן העין יותר מתמיד... ואשר את תפוקת הפורנוגרפיה שלה קשה להדביק... תקופה בה כל העולם האמין כי לנשים אין אביונה; ואף על פי כן, כל זונה הייתה לומדת כיצד לחקות אביונה. תקופה בה היו קידמה ושחרור בכל שטח אחר של פעילות אנושית; ורק עריצות בעניינים האישיים והבסיסיים ביותר."


בפרק אחר מתאר פאולס את התחביבים הג'נטלמניים" כשבאזורי הקזינו ובתי הבושת של לונדון שררה צפיפות בלתי נסבלת ופקקי תנועה מפאת כמות גדולה של הכרכרות.
זו דוגמה אחת מני רבות בהן קורע פאולס את מסכת המהוגנות מעל פניה של החברה הבריטית הוויקטוריאנית. בספר ניתן למצוא אף קטעים מדו"חות רשמיים ומספרים העוסקים במיניות, בדת, פילוסופיה. מבחינה זו הרומן אינו רק דוגמה ליצירה מתוחכמת ומעוררת מחשבה, אלא גם משאב יקר לחובבי ההיסטוריה שבין הקוראים. המחבר כאילו שולח אותנו אל תוך מציאות אפופת רוחה של התקופה, מבלי שנתנתק לגמרי מזמננו. ציטוטים מחיבוריהם של גדולי הדור כגון קרל מארקס, צ'ארלס דארווין ורבים אחרים לצד קטעי שירה של הארדי וטניסון עוזרים לנו להבין את הלכי הרוח, המחשבה והקונפליקט הפנימי של כל וויקטוריאני משכיל.
המחבר מצדו, מעניק פירושים לסיטואציות והתפתחויות בספר כשהוא עצמו "חמוש" בפרויד, סארטר, ברכט ובכך יוצר אינטראקציה בין שנות ה-60 של המאה ה-20 לאותו העשור במאה ה-19. אולם לעיתים התכתבות שכזו מציגה את תפיסות הוויקטוריאניות באור מעט אירוני, מגוחך.


הספר מנתח את הקונפליקט הנצחי בין הנוח לאמתי, בין טוהר הלב לעשיית שקר בנפשנו, בין כמיהה של הנשמה לאינטרס קר. פאולס מציג לנו את הדילמה על מצע וויקטוריאני, אך בקלות ניתן לזהות התחבטויות שכאלה בכל תקופה.


המחבר, אגב, מוצא כי ההתפתחות הטכנולוגית והופעתן של צורות מדיה חדשות פגעה באינדיווידואליות של בני האדם, בניגוד לסברה המקובלת. אם כך הוא חשב ב-1969, מעניין מה היה אומר בימינו.


כתיבתו של פאולס לא עושה לקורא חיים קלים. הרהוריו הרבים סביב כל התרחשות ו/או תיאור, שבהם הוא מערבב מכל טוב, לעיתים כשהקשר לנושא המדובר רופף מאוד, מסבכים ופוגעים בזרימה של הקריאה. עם זאת בשליש האחרון של הרומן, חשתי שהקצב מתגבר מעט וחווית ההנאה מהספר משתפרת.

הצד החיובי בעניין הוא בכך, שבין המילים הרבות משלב המחבר קורטוב של הומור משובח.

פאולס לא עקבי בהגשת סיפורו. הוא בוחר להיות מספר כל – יודע, המגיש לנו את מחשבותיהן האינטימיות ביותר של דמויותיו במקרים אחדים ובוחר שלא לדעת פרטים טריוויאליים למדי באחרים. כמובן שהוא עושה זאת על מנת להתל בקורא ובו בזמן ליצור עניין וייחוד ליצירתו. בצורה דומה הוא מציג לנו שלוש סיומות לרומן, שרק אחת מהן נכונה.


אינני יודע האם ישנם תרגומים אחרים ל"אהובת הקצין", אך זה שנפל לידיי הינו שבלוני ויבשושי למדי. בשילוב עם אופן כתיבתו של פאולס, מתקבלת תוצאה שיש שיתייגו כקשה לקריאה. כשמדובר ברומן בן 412 עמודים, הדבר הינו בעל משמעות לא מבוטלת. אגב, ספרים רבים של פאולס לא תורגמו לעברית.


לסיכום, מדובר בספר נהדר. הוא מעמיד בפנינו מראה, כך שכל אחד ואחת יכול/ה לבחון את התנהלותו/ה במצבים רבים בחיים דרך הגיבור הראשי. אף שאנו חיים בתקופה אחרת, הוא רלוונטי מאוד גם לימינו. הוא חכם, אינטליגנטי ועשיר. עם זאת אופן הכתיבה והתרגום (ועל כך אוריד לו חצי עד שלושת- רבעי כוכב) יכולים להוות מטרד וקושי, לכן אמליץ לקוראים הפוטנציאליים לעיין בו תחילה, על מנת לעמוד על טיבו ולברר האם יצליחו להפיק ממנו הנאה.

אני בתקופה קצת קשה בחיים וכבר שבועות שאני לא נרדמת טוב. ואז הגיע הישועה בצורת הספר הזה. אחחחח, איזה ספר משעמם, איך נרדמתי טוב כשניסיתי לקרוא אותו.
טוב, אם נדבר ברצינות ספר חביב, אבל באמת נמרח ונמרח ולא נגמר. הסופר עצר לעיתים את העלילה שגם כך לא זרמה והכניס כל מיני הערות לפעמים בצורת הערות ומחשבות על אה ועל דה, ולפעמים בצורת קטעים מספר לימוד על תקופה הויקטוריאנית. לפעמים היה נחמד ומלמד ולפעמים מיותר.
הכרות ראשונה שלי עם הסופר, אני קצת בהתלבטות האם להמשיך ולנסות לקרוא ספרים אחרים שלו.

לאור מצב בריאותי הירוד לאחרונה (שמשאיר אותי ער בלילות...),נמצא לי פתאום זמן רב מאוד לקרוא ספרים (במקום ללמוד לבגרות בהיסטוריה,נו מילא).
אז החלטתי לקחת את הספר הזה,שארוך בצורה מגוחכת ממש (לדעתי היה אפשר לקצר פה הרבה מאוד).

העלילה עצמה נחמדה,לא הדבר הכי ייחודי שקראתי,אבל לא הכי גרוע...
היה נחמד שלעתים הסופר היה לוקח צעד אחד אחורה,וכותב את דעתו.כאילו המספר הוא דמות בפני עצמו.
גם לפעמים בהערות שוליים היו קישורים לתמונות או סרטונים ביוטיוב,כדי להכניס את הקורא ממש לאווירה.
אך אבוי,יש בספר הזה בעיה אחת מהותית מאוד.
הוא פשוט ארוך מדי בלי סיבה!
לא אדבר על העלילה שהיא קצת מופרכת (ולקראת הסוף איבדתי אותה לחלוטין ולא הבנתי בדיוק את סוף הספר),
אבל ג'ון פאולס היקר,למה להשתמש בתיאורים ארוכים ומסורבלים במקום לדבר לעניין?
אולי זאת העייפות שלי שנגררת הרבה זמן כבר,אבל הספר הזה פשוט הרדים אותי כל פעם מחדש....

"הוא התחיל להבין כבר, שהחיים, אינם חידה אחת וכישלון אחד לנחש את פתרונה. שאין פירושם לשכון מאחורי פרצוף אחד או לוותר על הכל בעקבות הטל קוביות כושלת אחת. אלא שיש, באופן לקוי ככל שיהיה, בריק, באין אונים בלב הברזל העירוני, לשאת אותם - את החיים!!!ולהפליג שוב, על פני הים שאין חקר לעומקו, המלוח, המנכר. "
ברעיון זה, המתפתח דרך כל ספרו, מסיים פאולס את הרומן.
במהלך הדרך, פאולס - הוא הסופר - מעביר אותך דרך תקופה קיצונית, בה קשת הצבעים היחידה בנויה מגוון אחד ויחיד. שחור.
תקופה בה הגיון וסדר ברור של שאלות ותשובות מובנות מראש היו הקוד החברתי שהוביל את כולם.
דבר אחר לא היה מוכר.
פאולס מתייעץ איתך - עם הקורא, בדבר השאלה לאן עלילה זו צריכה להמשך על מנת שרעיון היחידי הנ"ל יתבהר באופן מוחלט.
הופך אותך לחלק בלתי נפרד במסע ההתמודדות עם ההכרח להבין את שצויין למעלה:
"שהחיים, אינם חידה אחת וכישלון אחד לנחש את פתרונה... אלא שיש, באופן לקוי ככל שיהיה, בריק, באין אונים בלב הברזל העירוני, לשאת אותם - את החיים!!!".
החיים אינם בנויים מסדר ברור וחוקים מובנים מראש. החיים אינם רצף של שאלות ולהם תשובות ידועות מראש.
החיים הם מסע מוכרח שלא לאדם ולא לאלוקיו - גדול ככל שיהיה - יש תשובה לגבי מה שהולך להתרחש בהם.
הם קשת צבעים מבולבל.
הם כאוס אימתני של ניסוי ותהייה.
ולמעשה, מסתבר, שאפילו בשעות, ברגעים בהם אנו חושבים שהנסתר והמסתורין מתגלה - אנו נחשפים לעומק נוסף, עוד יותר כהה. עוד יותר מלוח.

מומלץ לכל האדם שאי פעם שאל את עצמו מה הוא עושה כאן.

מעולם לא חוויתי חוויה ספרותית שכזו. לחשוב שהתחלתי לקרוא את הספר כדי להיזכר בסרט, כי פשוט שכחתי מה קרה שם וזכרתי שהסרט היה טוב.
תחילת מסעי בספר, לא הייתה נוגה בשושנים. סגנון הכתיבה, המאה ה19 וקצב התקדמות הספר. לאחר ששמתי בצד את קצב התקדמות הסיפור וסגנון הכתיבה, נהניתי. הספר היה מעניין בשני שליש הראשונים ופתאום תפס תאוצה בשליש האחרון, קצב השינויים והמאורעות שקרו.

המיוחד בחוויה שהסופר משתף את הקורא ומהתל בו, מספר לו מעשיות ולאחר מכן מודיע כי סיפר לו מעשיות. מתייעץ ומחליט כמובן לבד מה ייעשה עם הגיבורים. אפילו בשם הספר הסופר מהתל בנו, כי הרי הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי, כאשר פה ושם משלב את הלכי הרוח של שאר הגיבורים וממש מעט.

בחלק גדול מהספר הרגשתי כצופה מהצד אך בשליש האחרון כבר הזדהיתי עם הגיבור.

הוי כמה מתיש הספר הזה. אוזו כתיבה מייגעת , הסיפור עצמו נכתב טוב אך כמה רקע ומילים מיותרות יש בו. גם אני בגילי המופלג לא מסתדרת עם כל התפאורה בתוך הספר...

הספר די בסדר. התרגום מזעזע.
קראתי את הספר בעיקר כי אהבתי את הסרט ורציתי להשוות למקור. שתי היצירות דומות אבל גם שונות בדברים מהותיים, כך שהקריאה ריתקה אותי למרות שידעתי מה עומד להתרחש.
תרגום חדש של מתרגם מקצועי (ואין הכוונה ללשון עכשיווית בניגוד ללשון הארכאית בתרגום הנוכחי) היה בהחלט יכול להפוך את חווית הקריאה מסתם בסדר למהנה ממש.

קראתי ספרים רבים בחיי חלקם אהבתי יותר חלקם פחות. מעטות הפעים שבהן הפסקתי ספר באמצע ושמתי אותו בצד בידיעה שלעולם לאהאחזור אליו שוב. הספר הזה הייתה מבין הפעמים המעטות האלה. אחרי 80 עמודים מתישים משעממים בתרגום הכי נורות שקראתי בחיי סגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף.
הכריכה האחורית של הספר כל כך מזמינה מעניינת ומסקרנת כמה חבל שאחרי פרק אחד אתה מבין את האכזבה העצומה ולא משנה כמה הזדמנויות תיתן לספר להתפתח זה רק נורא יותר ויותר

אבל שמעתי שהסרט טוב... :)

לאחר לקיחת אויר (הרבה זמן), סיימתי לקרוא את הספר. לא כ"כ נהנתי לקרוא את הספר אבל הסקרנות הורגת ומי שאשם זוהי העטיפה האחורית הייתי חייבת לדעת מה יקרה בסוף.
לא יודעת למה הסופר חושב שאיכפת לי למה הוא כתב שורה כזו או אחרת או שהעלילה התפתחה בצורה כזו או אחרת... לא נהנתי בלשון המעטה.
נ.ב: תמיד אפשר להאשים את התרגום...(סליחה)