שעת צהריים, גשם זלעפות בחוץ ואני עומדת בתור בבית קפה קרוב לעבודה , מזמינה טוסט. בדמיוני ראיתי אותו, את הטוסט שלי, בבייגל פריך עם הגבינה נשפכת ממנו, חמים ומנחם , משכיח את הקור וגורם לעונג ,גם אם רק רגעי. במציאות קיבלתי טוסט יבשושי , מבחוץ שרוף ומפנים ממש לא מוכן. בלתי אכיל בעליל. האופציה היחידה לעשות איתו היא רק לזרוק אותו על הראש של מי שהכין אותו. אחרי שנרגעתי מעצביי הרופפים גם ככה, חשבתי לעצמי שצריך להיות ממש כישרון נדיר כדי להרוס טוסט.
"יום שלישי נגמר" הוא בדיוק כמו הטוסט שעליו חלמתי , ציפיתי לספר מתח משובח, כזה שתופס אותך בבטן ולא משחרר, הביקורות באתר שיבחו ואני כבר ראיתי איך אני מתאהבת בד"ר פרידה קליין .
כמה מאכזב היה לגלות שפרידה היא אחת הדמויות הכי יבשות שקראתי בספרי מתח בשנה האחרונה, דמות שאם היתה מציאותית הייתי מאתרת אותה מטלטלת אותה חזק וצועקת לה באוזן "תתעוררי כבר!!!".
כמו טוסט יבש. כך דמותה של פרידה קליין וכך גם הספר הזה.
הייתי קצת נדיבה עם הכוכבים רק בזכותו של קצין החקירות קרלסון. אור חלוש בקצה המנהרה המעייפת הזאת.

זוכרים את הרופאה הפתולוגית קיי סקרפטה? אהבתם אותה? כשקראתי את הספר הזה חשבתי עליה הרבה. החוקרת בספר - פרידה קליין, רופאה פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית במקצועה - הזכירה לי אותה מאוד. כמו סקרפטה, גם קליין היא אישה השומרת בקנאות על תזונה נכונה, על סדר מופתי ועל כושר. כמו סקרפטה, גם היא חווה אהבה מיוסרת ופרידה.

פרידה קליין אוהבת מאוד את לונדון, ואוהבת אותה דרך הרגליים. במהלך הספר תלוו אותה ברחבי לונדון, בדרך כלל הולכת ברגל ממקום למקום. הספר הוא שיר אהבה ללונדון, על נהרותיה העתיקים והסודיים שמעינותיהם החתומים עדיין פועמים בסתר מתחת לפני השטח. פרידה מחפשת את הנהרות הנסתרים, אבל גם את הנסתר והחבוי אצל בני האדם שהיא פוגשת בהם, ולא רק המטופלים שלה. בראייה חדה היא מצליחה להבחין גם במה שהבלש קרלסון אינו מצליח, ולמצוא רמזים לפתרון התעלומה.

הספר מותח ומפתיע עד לסיומו. אף על פי שהמחברים מזכירים מפעם לפעם פרטים חשובים מעלילת הספר הראשון בסדרה זו (יום שני כחול) ואפשר להבין את המתרחש גם בלי לקרוא אותו תחילה, נראה לי שעדיף לקרוא לפי הסדר ולא להפסיד פרטים עדינים מהתמונה.

ברשימת הקריאה המשפחתית שלנו, זו שאנחנו הולכים איתה לביקור השבועי בספריה, יש תמיד ספר מתח. ככה זה. אנחנו לוקחים די הרבה ספרים, מכל מיני סוגים, ואחד מהם חייב תמיד להיות מותחן בלשי. ושלא תחשבו שקל למצוא כזה. ראשית הספריה מקשה עלינו בכך שהיא אינה מחלקת את ספריה על פי סוגות, אלא על פי הא"ב של שמות המחברים. כך שאני נאלצת להסתמך על טוב ליבם של העורכים הגרפיים ושל המוציאים לאור, שיואילו בטובם לסמן על גב הכריכה את סיווג הספר. אפשר, כמובן, ללכת על שמות המחברים, ולמצוא כותבי מותחנים סדרתיים: קובן, קורנוול, צ'יילד ודומיהם. אלא שהפתרון הזה הוא חלקי בלבד. הוא גם גורר בעיית זיהוי אחרת, נוסח "איזה גרישם טרם קראנו?".

את הספר הזה לקחתי בשל טעות כפולה. הטעות הראשונה היתה טעות בזיהוי שם המחבר. אני זכרתי פרנץ' בהקשר לספר (הטוב) "בית מספר שש עשרה", וחשבתי שזה אותו פרנץ'. רק בבית גיליתי שני דברים: א. ניקי פרנץ' הוא לא טאנה פרנץ'. ב. זה ספר שני בסדרה. טעות, טעות, ובכל זאת לא הצטערתי.

דמות הבלש בספרות הבלשית עטתה כבר מגוון מקצועות. אדם דלגליש, רוי ג'יימס והארי הולה הם חוקרים משטרתיים, ג'ק ריצ'ר הוא שוטר צבאי לשעבר, קיי סקרפטה היא רופאה פתולוגית, מיירון בוליטר הוא ספורטאי לשעבר וסוכן ספורטאים, גבריאל אלון הוא סוכן מוסד. בכל זאת הבחירה ברופאה פסיכאטרית, כזאת העוסקת בפסיכותרפיה למחייתה, בתור האדם העומד במרכז פתרון תעלומת רצח, היא בחירה מעניינת. שלא לומר מיוחדת. שלא לומר, שזאת הבחירה המייחדת את הספר ונותנת לו ערך מוסף על פני הדומים לו בז'אנר.

איך פרידה קליין התגלגלה להכיר את פקד קרלסון, זה כנראה סיפור שמסופר בספר הראשון, זה שלא קראתי. יש מספיק אזכורים בספר למה שאירע אז, ובכל זאת אין זה מעניינינו. הנקודה היא שהם מכירים. קרלסון נקרא לטפל בחקירה מוזרה - גופה שנמצאה בביתה של אישה מעורערת נפשית, שחיה בעולם משלה. הדרך הקלה ביותר היא להאשים את האישה ברצח, להכריז עליה כלא שפויה, ולסגור אותה בבית חולים פסיכאטרי לשארית חייה. הוא לא עושה זאת, ומגייס את ד"ר קליין לעזרתו. כמיטב הז'אנר קליין אינה נשואה, ולא באושר. גם קרלסון לא. בכל זאת (במפתיע?) לא מתפתח ביניהם רומן. במקום זאת אנו קוראים על תעלומה סבוכה ועל פתרונה, ובדרך גם מכירים תופעות פסיכולוגיות פתולוגיות ונורמליות, עוברים דרך סבך הרגשות של אנשים, ורואים איך הסנדלר הולך יחף, ואדם שמלא באמפתיה ומועיל לסובבים אותו לא תמיד יודע לעזור לעצמו.

מומלץ.

יום שלישי נגמר/ניקי פרנץ'
TUESDAY'S GONE-NICCI FRENCE
לי יניני-חוות דעת אישית
נתונים טכניים:
שם הספר: יום שלישי נגמר
שם הסופר/ת: ניקי פרנץ'
שפת המקור: אנגלית
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות *ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נטע גורוביץ
עיצוב עטיפה: סטודיו פיני חמו
ז'אנר: פרוזה
מספר עמודים: 431
שנה: 2013

סקירה:

WOW...

את הסקירה אני כותבת אחרי שהכנתי לעצמי כוס קפה כדי להירגע... זה אמיתי אני לא צוחקת!

ספר מקסים שלא ברור לי למה קוראים לו פרוזה אני הייתי מקטלגת אותו כספר מתח. זהו הספר השני בסדרה לאחר הספר שיצא לאור "יום שני הכחול". (בעוונותיי עוד לא קראתי את הספר הראשון ובהחלט אקרא אותו בקרוב).

כשהגעתי לדפיו האחרונים של הספר נשימותיי הפכו לתכופות יותר כאילו אני הייתי ד"ר פרידה קליין.... כשתקראו תבינו למה....

הסיפור מתחיל בכך שמגי ברנן מהשרות הסוציאלי עורכת ביקור אצל הגב' מישל דויס. מישל - אישה מוזרה, עם שיער דליל מוברש ואולי מוברש יותר מידי, לבושה בשמלה פרחונית מקבלת את פניה של מגי ברנן בביתה. מגי בודקת את הבית בה מתגוררת מישל דויס וענן סמיך של זבובים מקבל את פניה למרות שבתחילה ניראה הבית מאוד מסודר ונקי.

ומה רואות עיניה של מגי ברנן?

גופת גבר נפוח ומבוקע יושב על הספר שבתחילה ניראה עטוף במין חליפת צלילה וכנראה מת מזמן.

מי זו מישל דויס?

בת 51 שוחררה מבית חולים, עברה אבחון פסיכולוגי ללא ממצאים מיוחדים לגבי בריאותה הנפשית, מתגוררת כחודש ברחוב האורד ובלי תלונות מיוחדות מהשכנים. לאור מצבה הנפשי של מישל דויס המאובחנת בתסמונת קפגרא* לא ניתן היה להבין כיצד הגיע גופת הגבר לביתה של מישל.

מכאן המלאכה מועברת לקצין החקירות פקד קרלסון והפסיכותרפיסטית -ד"ר פרידה קליין.

ד"ר פרידה קליין היא דמות מאוד משמעותית בסיפור הזה. חיה בגפה, נפרדה מסנדי....

ציטוט עמוד 42: "האיש שהרשתה לעצמה לאהוב ושעזב לפני שנה וחודש..."

למרות שסנדי כותב לה אימלים, מתקשר ומנסה ליצור קשר היא לא נענית להם. צליל קולו במשיבון הופך את ביטנה ומגביר בכל פעם מחדש את פעימות ליבה. פרידה סירבה להצטרף לסנדי לאמריקה. היא ביקשה שיישאר איתה אבל הוא אמר שאינו יכול....

ד"ר פרידה קליין היא אישה מאוד מרתקת, מגוונת, סרקסטית ומעניינת. היא גם זו "שמחזיקה" את הסיפור. עוזרת למשטרה על בסיס התנדבותי, יש לה אינסטינקטים טבעיים, נכנסת פרטים ועל כל זה יש לה גם את החיים שלה. היא עצובה, בודדה, לילותיה מלווים בנדודי שינה ובחלומות שמרחיקים שינה מעיניה.

גם לקצין החקירות – פקד קרלסון יש את הבעיות שלו. גרוש עם שני ילדים שנמצאים במשמורת האם. אשתו - גרושתו עומדת להינשא בשנית לבוב שעל הפרק, עזיבת בריטון ונדידה יחד עם הילדים המשותפים למדריד. (הוא לא אהב את המרחק הגיאוגרפי מילדיו, אך לבסוף נעתר לבקשת גרושתו, גם ככה הוא לא בילה עימם-עובדה שמאוד הציקה לו).

בין פרידה לקרלסון יש שיתוף פעולה הדוק והחקירה מסתבכת ומסתעפת לכל מיני כיוונים. אט אט נחשפת לעיני הקורא דמותו של הנרצח. השכנה מדווחת על היעלמותו של השכן ששמו רוברט פול, האם זה אותו רוברט פול שהמשטרה מחפשת? האם שמו ברטי? רובי? מי האיש שהפגין שכנות כ"כ טובה, מאזין טוב והעניק תשומת לב לאנשים? מי האיש שרוחש כבוד לאנשים ועוזר להם?

ציטוט עמוד 307: "פול היה מעין שחקן שגילם דמות אחרת בכל מפגש, שהעניק לכל אדם את הדמות שהיה זקוק לה, את הדמות שידע שתפתה אותו...."

סודות לא היו חסרים בספר הזה.... ציטוט עמוד 339: "הארי חייך. אני יכול להראות לך שברגע שאת פותחת הכול ומסתכלת במספרים, זה לא כל כך נורא. הבעיות נוצרות כשיש סודות, כשלא מתמודדים עם דברים".

ציטוט מעמוד 394: "אולי בגלל זה הוא הצליח כל כך במה שהוא עשה, הוסיפה פרידה. הוא נהיה כל מה שאנשים רצו שיהיה, הוא נעשה מעין מראה לקורבנות שלו, שיקף להם את העצמי שהם רצו לראות".... למרי אורטון הוא היה הבן האובד, לאשלינג וייאט הוא היה המאהב במקום הבעל שאיבדה, לג'זמין שריב היה ידיד ומוודה. הוא היה כל אחד ואף אחד, הנוכל המושלם. מעניין מיהו היה לעצמו, מה ראה כשהסתכל במראה כשהחזיק מול הפנים שלו. האם הוא ראה משהו?"

אהבתי את פרידה וקרלסון הם שולבו בסיפור ככפפה ליד. פרידה ריתקה אותי ודמותה שבתה את ליבי...

ציטוט מעמוד 413: "כולנו חוששים לקבל את החירות שיש לנו, מישהו אמר לה פעם, רובן? ואולי קראה את זה? האומנם היא פוחדת להתייצב מול חירותה שלה?"

ככל שמתקדמים בסיפור ניתקל בדמויות נוספות מרתקות ומעניינות. הספר מאוד מסקרן וכמו שכתבתי בתחילת דבריי קשה מאוד לנשום בדפיו האחרונים ולפני שממשיכים הלאה.

זהו סיפור על חקירת רצח עם פיתולים, עם מקצב מהיר, שמידי פעם גם גורם לתהפוכות בבטן ולפעימות לב לא סדירות. (אז שימו לב הזהרתי אתכם... )

לדעתי הספר הזה אפשר שיהפוך ללהיט קולנועי ולצערי מלאכת הליהוק לא תהיה קלה.

לדעתי כל אוהבי הז'אנר של מתח מתוחכם מתובל בפרוזה, יתאהבו בספר הזה וירצו להמשיך ולקרוא את כל הספרים שצפויים בסדרת המתח הנוכחית.

אהבתי את הכריכה שנבחרה בטוב טעם... לונדון ברקע של ערפילי בוקר עמומים, קצת קודרים כמסתירי סוד .... כבר מסקרן לא?



לי יניני





*הועתק מויקיפדיה
תסמונת קַפְּגְרָא (מכונה גם "אשליית הכפיל", באנגלית: Capgras delusion או Capgras syndrome, בצרפתית: Délire d'illusion des sosies de Capgras) היא הפרעה נפשית שבה אדם מחזיק במחשבת שווא לפיה קיים כפיל המשמש לו תאום זהה, המתחזה לו ומחליף אותו, או שהוא מאמין בקיומו של כפיל המתחזה לאדם קרוב לו כגון חבר, בן זוג או בן משפחה. תסמונת קפגרא מסווגת כסינדרום מסוג הפרעה ביכולת הזיהוי, הכולל זיהוי שגוי של אנשים, מקומות או אובייקטים, והיא יכולה להופיע באופן אקוטי, ארעי או כרוני.

ספר שני מסדרת המותחנים הפסיכולוגיים שגיבורתן היא פרידה קליין.
פרידה, פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, נקראת ע"י קצין החקירות פקד קרלסון, קצין המשטרה לו עזרה בעבר, לחוות דעה על אשה בעלת הפרעה נפשית המעורבת בפשע אותו המשטרה חוקרת. למרות שפרידה מנסה לטעון שהיא לא מתמחה באנשים בעלי הפרעות, היא נעתרת ואף נשאבת לסיפורה של האשה ולפשע שהמשטרה חוקרת. פרידה טוענת בתוקף שהפשע הוא מורכב הרבה יותר והפתרון שהמשטרה מכוונת אליו אינו נכון. ככל שהסיפור מתקדם נראה שלא רק שלא מתקרבים לפתרון הפשע ולאשם אלא שבכל פעם נוספת תעלומה וסימני שאלה נוספים המבלבלים יותר ויותר.
בסה"כ ספר מוצלח ומהנה.

ספר מתח נחמד עם תמרורי אזהרה לגבי ההמשך.
זהו הספר השני- המשך לספר "יום שני כחול" בסדרה שכנראה תחזיק שבעה ספרים ( אלא אם כן הכותבים יהודים וביום שבת הם נחים).
הספר יום שני הצביע על תעתועי ההבנה של נושא כפי שהם מוצגים בעיניים ובתובנה של פסיכותרפיסטית. נהניתי גם מהסיום שמראה כי אין פיתרון מוחלט לבעיות.
הספר הזה מתחיל להראות כעותק של יום שני. תפניות דומות, שוב אותה פרידה הפסיכותרפיסטית בתפקיד האדם ההולך בשוליים ומביט בדרך שונה על העולם (אבל זהה ליום הקודם) בקיצור כמו בשיטת ייצור העותקים בדור שקדם למחשב הוא נראה מעט שונה ודהוי במיקצת.
אולי, כשנגיע ליום שישי או שבת ( תלוי בדת), כבר הדילול יגדל.
יותר חמור הוא שעדיין הדמויות זהות, מה שהתחלפו זה הקורבנות (כמו שנאמר פריירים לא מתים, רק מתחלפים), מה עוד שרבע מן הספר מוקדש ל"הזכרת נשמות" מן הספר הקודם.
התגובה הריגשית כקורא היא התקהות הענין עם התקדמות הקריאה. וחבל.
אני מניח שמישהו שקורא ספר זה כראשון באוקטלוגיה ( 7 ספרים) , ימצא בזה ענין יותר גדול.
הספר מסתיים בהמשך יבוא (אל תעזבו אנחנו יוצאים לפירסומות), דין, הרשע האולטימטיבי עדיין מחפש את פרידה.

איזה ספר!! פשוט משלב כל דבר שספר טוב יכול להציע.
ממליצה בחום קודם לקרוא את הספר הראשון (יום שני כחול) על מנת להבין יותר,למרות שאפשר להכנס לעניניים ישר בספר השני (יש קצת ספוילרים בקשר לתעלומות מהספר הראשון..)
הספר נכתב בצורה מאוד מעניינת ומותחת.
מובטח קריאה מהנה !!

אציין שכבר 3 פעמיים אני מתחילה לקרוא את הספר, כל פעם מתקדמת כמה צעדים רחוק יותר אבל פשוא לא מצליחה לסיים.
ספר מעייף אם לומר את האמת,אולי זאת רק אני אבל הגעתי כבר כמעט לאמצע הספר ועדיין לא הצלחתי ליקלוט על מי מדברים מה קורה ולאן כל העניין הזה בכלל מתקדם.
התחלתי לקרוא את הספר בגיל 16 והנחמה היחידה שאני מוצאת היא שאולי אני פשוט "צעירה" מידי וקשה לי להבין.

אומנם, למראת דירוג 2 הכוכבים אני לא מאבדת תקווה וכנראה אחזור ואנסה לקרוא אותו שוב כי אחרי הכל התקציר כן משך אותי לקנות את הספר מההתחלה.

הספר הזה הפעם איכזב אותי אחרי הקודם יום שני הכחול, הפעם הספר ממש לא זרם, עמוס בפרטים וקפץ מנושא לנושא בלי הפסקה, קראתי עד הסוף אבל. ממש לא זרמתי כמו ב הקודם.