הקופסא הזו עם הכנפיים שעפה בשמיים תמיד מלחיצה אותי. "הסרטים" על קלקולים אפשריים של מטוסים מביאה אותי לחשוב על דרכים איך להסיט את המחשבות למקומות אחרים. לכן הספר הזה היה מושלם לטיסה. גם אם קצרה.

יש לציין שהספר "עף" מהר יותר מכנפיים. הוא מתקתק משום כל המתכונים המתוקים שבו. הוא גם מר בגלל זיכרונות השואה והבריחה שבו. הוא רומנטי כי יש בו אהבה כמו בסרטים. זהו ספר שמאמין באהבה "עד שהמוות יפריד". העלילה מעבירה חוט מהעבר לעתיד כמין מטוטלת זהו סיפור שמתמקד ב 4 דורות של אופים. העלילה גורמת לקורא להעריך עסקים של משפחות שעוברות מדור לדור. זה נוסך בקורא הרגשה שצריך לשמור ולשמר עסקים כאלה.

כשאני מגיעה בשיטוטי לרחובות בהן יש חנויות קטנות ומטריפות אני הכי מאושרת. יש שם נגיעה אישית בכל פריט. יש פעמון על הדלת. מוזיקה שכנראה בעל החנות מטורף עלייה. העיצוב שכנראה מקורו בטעם אישי ופחות מסחרי משדר אווירה שונה מבתי כל בו גדולים שהקונים הולכים שם לאיבוד.

כדי לא לעשות ספוילרים ועדיין לספק סקירה ראויה רק אומר שיש בעלילה מוטיבים שבהחלט שווים לחשוב עליהם גם היום. מוטיבים שאהבתי מאוד.

על העלילה:

הופ קמה לפנות בוקר לקונדיטוריה. מכניסה מגש דניש, מוציאה קרואסונים, מערבבת, מקמחת, מכינה את הקונדיטוריה לרגע שבה אנשים יכנסו לקפה ומאפה שימתיק להם את היום. העלילה מתחילה ונגמרת בקונדיטוריית "כוכב הצפון" שבקייפ קוד ארה"ב. יש לה ילדה מתבגרת זועפת בגלל הגירושין שהוריה עוברים. יש לה כמה מחזרים שהיא מנפנפת וסבתא חולת אלצהיימר. עד כאן מסובך אבל לא כמו הסיבוך הרציני בהמשך כשתגלה מי היא ומאיפה באה. כשתיסע לפריז ותדבר עם אנשים עם מספרים על הידיים. עם תמונות וסיפורים שיגרמו לה לבכות ולרעוד. עם חיפוש אנשים אבודים וחיבור ביניהם. ועם חוש ריח מפותח שגרם לה להגיע למאפייה של מוסלמים ולגילויים מרעישים על 3 דתות שהתכנסו יחדיו בכדי להילחם באיש מטורף עם שפם שסחף והרס כמעט את העולם. הגילוי המרעיש מבחינתי הוא שבצרפת מוסלמים נוצרים ויהודים חברו יחדיו והחביאו יהודים שברחו מהחיילים הנאצים. בעולם תקין זה בדיוק מה שהייתי מצפה שיעשה.

זה לא ספר עמוק, זה לא ספר עם עברית יפה "שמפילה אותך לקרשים" אך זה ספר עם סיפור נפלא שנקרא בלגימה אחת. סיפור שקל להזדהות אתו. ולמי שאוהב לאפות כמוני יש מתכונים נפלאים.

עוגיות מרנג בן לילה/מתכון אחד מהרבים שישנם בספר

חומרים:

2 חלבונים
חצי כוס סוכר
1 כפית תמצית וניל
חצי כוס שוקולד צ'יפס

הוראות הכנה:

מחממים תנור ל 180 מעלות
מקציפים חלבונים במהירות גבוהה
מוסיפים סוכר באיטיות
מאטים הקצפה ומוסיפים וניל
מקפלים שוקולד צ'יפס פנימה בעדינות
יוצקים בכפית לתבנית
מכניסים את התבנית לתנור
מכבים תנור ומשאירים את התבנית לכל הלילה
ובבוקר הפתעה גדולה
בתאבון....

עכשיו זה ברור לי:
'קריסטין הרמל' "not my cup of tea".
לא מתחברת לסגנון כתיבתה, לניסוח ולהשתדלות המתמדת להסביר לקורא/ת
כל משפט, הגיג , או התפתחות בעלילה.
"אני מעיפה מבט בשעון....אני קופאת לרגע...אני רגילה לאחרונה...
אני בולעת רוק....אני נכנסת...."
כל הניסוח הזה של "אני ואני" נמצא בתוך פסקה אחת!! בלתי נסבל מבחינתי :)

הסיפור נסוב על הופ (36) גרושה + ילדה הנאלצת לחזור לבית ילדותה על מנת
לעבוד בקונדיטוריה 'כוכב הצפון' שהקימה סבתה רוז החולה בשיטיון (דמנציה).
לרוז המאמי יש רגעים של צלילות, בהם היא חושפת סודות רחוקים.
הנושא הוא מעניין, אבל הרדידות של הכתיבה הכריעה את הכף,
ובעמוד 57 סגרתי את הספר.

הספר מוגדר "רב מכר עולמי" ועפ"י סקירה של גוגל 94% סימנו לייק,
אצלי זה לא עבר. התחברתי לביקורות הפחות אוהדות כמו:
כתיבה דלה, קיטש אמריקאי, משעמם וצפוי, שטחי, וכמו שכתבה שרון,
לכאורה כל המרכיבים קיימים , אך הספר רדוד מאוד.
בשורה התחתונה, ספר שהוא מעין אופרת סבון טלוויזיונית.
אפשר לוותר.

"ספר מרגש עם תוכן עמוק שעוסק בכוחם של זיכרונות ובקשרים בין-דוריים. מה שהופך את הקריאה לחוויה כל כך מיוחדת היא הכתיבה המצוינת של קריסטין הרמל – היא כותבת בצורה סוחפת ואינטליגנטית שפשוט 'שואבת' אותך פנימה אל תוך הסיפור המשפחתי. למרות הרקע ההיסטורי הלא פשוט, הספר שומר על טון של תקווה ואופטימיות ולא מרגיש מעיק. מומלץ מאוד למי שמחפשת ספר עם לב ועומק שנכתב על ידי סופרת שיודעת להחזיק את הקורא מהרגע הראשון."

קוראת את הביקורות ולא כ"כ מבינה למה מעקמים את האף. סיימתי לקרוא אותו היום ואני נפעמת. כן, אולי העלילה צפויה (באופן מסויים, לפעמים היא דווקא די מפתיעה)
אני דור שלישי לשואה ולכל סיפור או אזכור אני מתייחסת ביראת כבוד. גם לי במשפחה יש תעלומה שלא נפתרה וכבר מאוחר מידי. הסיטואציות הבין דוריות שקושרות ולא קשורות לשואה, אלא גם ליחסים, לפתיחות, למסורת משפחית נגעו בנקודות מאוד רגישות וחבויות של ליבי.
הספר נקרא מאוד בקלילות, ואני סולחת על כך שהוא לא סחט דמעות. יצאתי עם תובנות מסויימות לגבי ראיה שלי את בני משפחתי וזה מספיק לי, ועל כך אני מודה.
הייתי אומרת על הספר - יש יפים ממך, אבל אין יפה כמוך. אה, והכנתי עוגיות שקדים לפי אחד המתכונים של הספר, והן דומות להפליא לעוגיות שסבתא שלי הייתה עושה.

הופ, בעלת קונדיטוריה שהיתה בבעלות משפחתה במשך כ-60 שנה מגלה דרך סבתה חולת האלצהיימר שחווה רגע של צלילות על העבר המשפחתי שלה. מאוד קיטשי, מתקתק ודי צפוי. אני רואה שאני ממש בדעת מיעוט כאן, אבל לא אהבתי את הספר. אולי הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי.
כן, הוא נחמד, מרגש, אבל באמת שקראתי ספרי שואה טובים יותר. בתור ישראלית, יהודיה (אשכנזיה) העיסוק בנושא כאן הרגיש לי שטחי ולעוס. הרגשתי שאני קוראת ספר שנמצא ברשימת קריאה בתיכון של פרבר אמריקאי. בכלל, הרגשתי במהלך הקריאה שהספר הזה מכוון לקהל האמריקאי שלא מכיר ולא מחובר לנושא והספר בא להפגיש אותו עם השואה והיהדות באופן כללי בפעם הראשונה (כן אני יודעת שזה נורא סטראוטיפי לכתוב את זה). הרגשתי שבארבע מאות העמודים של הספר הסופרת ניסתה בכל מאודה לדחוס כמה שיותר הסברים ליהדות, היהדות ביחס לדתות אחרות, מונותאיזם, ואפילו אסון התאומים השתרבב לו (הרי חייבת להיות נגיעה אליו, לא?).

זהו ספרה הראשון של קריסטין הרמל שאני קוראת וכרגע אין לי כל כך חשק להמשיך לספרים האחרים. מה שכן, אני מודה לה על כל המתכונים שיש בספר. בתי ואני אוהבות להעביר זמן איכות באפייה בסופי השבוע, אז יש לנו מתכונים חדשים להשתמש בהם.

רומן פשוט, סיפור אהבה פשוט, המערבב את שלוש הדתות לאידיליה פרוגרסיבית לצערי רחוקה מהמציאות. יחד עם מוראות השואה מטובלית במטעמים מתוקים, וכל זה עטוף בנצנצים וורודים של סיפור אהבה מתקתק.
למרות זאת אהבתי את הסיפור והעלילה וגם אני התאהבתי בגיבורה הופ.

זהירות - קלקלנים!

באמת מתיקות. הכול מתוק מסביב - חלק גדול מן הספר מתרחש בבית קפה ובמאפייה הצמודה לו. בספר משובצים מתכונים של המאפים המתוקים המוזכרים בו. והמתיקות היא לא רק זו שמשמינה ומעלה את רמת הסוכר בדם, אלא גם מתיקות מרגיזה בעלילה. אמנם יש הרבה צרות, נישואים שהתפרקו בגלל ניכור ובגידה, מחלות ומוות, קשיים כלכליים חמורים - המאפייה שנמצאת בבעלות המשפחה כבר שלושה דורות עומדת להיסגר בגלל חובות וחוסר יכולת לקבל אשראי בבנק - אבל כמובן שאנשים טובים באים לעזרה, ושמעבר לפינה מצפה אהבה. ומעל לכול - יש מתיקות שבסגירה המתקתקה של כל המעגלים האפשריים - הרומנטיקה מנצחת את הנאצים, את המרחקים הפיזיים ואת מרחק הזמן.
באיזשהו שלב המתיקות הזאת מעוררת בחילה - הסופרת כל כך נחושה להראות לנו שהכול טוב ויפה שהספר הופך לעתים לדידקטי ממש. תוכלו להבין כמה אחוות העמים והדתות חזקה מכול - הרי המוסלמים השתתפו בהמוניהם בהצלת יהודי צרפת, כאחיהם הנוצרים. מעניין מי היו אלה שרצחו יהודים רבים כל כך - אולי חייזרים מן החלל החיצון? הרי בני אברהם - הנוצרים המוסלמים והיהודים - רק סייעו זה לזה להינצל.
מהי המתיקות שבשכחה? רוז, הסבתא המאושפזת במוסד לחולי אלצהיימר, שכחה הכול, אינה זוכרת שבתה היחידה נפטרה, אינה מכירה את נכדתה הופ ואת נינתה אנני, אינה זוכרת את קורות חייה. אך מפעם לפעם יש שעות של חסד וערפל השכחה (המתוק כנראה) מתפוגג לזמן קצר. באחת מאותן שעות חסד מצליחה רוז להעלות על הכתב רשימה של שמות ודורשת מנכדתה לנסוע בהקדם לפריז כדי לגלות מה עלה בגורל האנשים הללו. החיפוש מגלה את ההיסטוריה האמתית של רוז, זו שהקפידה להשכיח ולמחוק במהלך חייה. מסתבר שרוז איננה מי שהכול חשבו שהיא. היא יהודייה שהתאהבה בחייל אמריקני במלחמת העולם והגיעה בעזרתו לארה"ב. משפחתה נספתה בשואה.
החיפוש גם מגלה אנשים חיים, לא כולם נספו בשואה. יש עדיין אנשים שזוכרים את רוז ומתגעגעים אליה.
סיום הספר מביא את הדרמה המתקתקה לשיא. יש איחוד ומוות מתוזמר היטב.
והכול בא על מקומו בשלום - הופ מוצאת אהבה וכסף שמכסה ברווח את כל חובותיה ומבטיח את המשך הקיום של המאפייה.

אז למה בכל זאת דירגתי את הספר כספר טוב?
רק בגלל המחשבות שמבעבעות אצלי מאז שקראתי אותו. ספר שמצליח להשאיר רושם ולעורר נחשול של מחשבות וזיכרונות הוא כנראה ספר טוב.
הוריי ניצולי שואה. בזיכרונו של כל אחד מהם מאוחסנים עשרות אנשים, אולי מאות, שאיש אינו זוכר אותם עוד. ואינני מתכוונת רק לקרובי המשפחה, שלפחות את שמותיהם של רבים מהם אנו יודעים ומשמרים. שרדו תמונות של מעטים מהם בלבד. בזיכרונם של אבי ושל אמי טמונים פנים ושמות (לפעמים רק פנים) של מאות אנשים - הילדים שלמדו אתם במהלך השנים, השכנים בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה, הרופא שתפר את הפצע בברך, הילדים ששיחקו עמהם. לאמי יש תמונת כיתה א' שבה למדה. אינני יודעת באיזה נס ניצלה דווקא תמונה זו. מהילדים המצולמים בה ומורתם שרדו רק אמי ואחותה - מי זוכר את הילד השמנמן הממושקף ואת הילדה בעלת הצמות הדקות? איש לא הציל אותם.
אין מתיקות בשכחה. אין מתיקות גם בזיכרון, אבל טמונה בו חובה ואחריות. פיזור אבקת סוכר דקה על ההיסטוריה אינו ממתיק אותה אלא חוטא לאמת ולזיכרון.

ספר מרתק ומעניין. מספר על השואה, על קשר בין דורי וגם על אהבה שנמחקה (לא לגמרי). סיפור תעלומה ממש טוב. נהנתי מהתיאורים של המאפייה והקשר שלה לסיפור כולו. הרחתי אפילו את ריח המאפים. ממליצה!

WOW! הספר הזה הוא : piece of cake
הדבר שהכי מצער אותי בספר הזה שהוא נגמר.
את העמודים האחרונים לגמתי בשקיקה ובדמעה זורמת על הלחי שחרצה קו ומחקה את המייקאפ מפניי.
חברים יקרים, את הסקירה הזו חייבים לכתוב עם עוגה וכוס קפה ליד המקלדת. דמיינו לכם עוגת תפוחי עץ חמה... עם קינמון... מלווה בכדור גלידה ... וזליפה קלה של סילאן ... וואוו ... זה עושה לכם חשק הא? זה בדיוק הספר הזה!
העלילה הזו מדגישה עד כמה נכונה הקלישאה שהיד שמנדנדת את העריסה היא זו שמושלת בעולם...(קוראים גברים אל תבהלו הספר הזה הוא גם בשבילכם).
נו טוב, אז בטח תשאלו מה אני מבלבלת לכם את הראש על עוגת תפוחי עץ, קינמון וגלידה נכון?
אז ככה:
הספר מכיל בתוכו 4 דורות וכל אישה היא מיוחדת בפני עצמה. רוז (הדור הוותיק ביותר), גו'זפין שעליה כתוב מעט והיא האימא של הופ. הופ –הדור השלישי(מספרת את הסיפור), ואנני הבת של הופ בת ה- 12 - הדור הרביעי והצעיר ביותר.
הספר נע בעיקר על 2 הדורות: רוז (עבר) והופ- הווה (הסבתא והנכדה).
הופ בת 36, גרושה מרוב ואם לאנני ומנהלת את הקונדיטוריה המשפחתית "כוכב הצפון" בקייפ. הקונדיטוריה הוקמה על ידי הסבתא לפני כ-60 שנה. ניהול הקונדיטוריה נופל על הופ לאחר מות האם מסרטן השד ובד בבד גם הסבתא (מייסדת הקונדיטוריה) חלתה בשיטיון ואושפזה בבית אבות.
הופ חשה נבגדת ופגועה מנישואיה ומחייה בכלל. חיה בתוך קונכייה ושריון שבנתה לעצמה. לאורך הספר היא נתקלת במספר סיטואציות שגורמות לה להבין את התנהגות האם ומערכות יחסי האם עם גברים. קל להבין אותה במיוחד שהופ עצמה גדלה לאם חד הורית קודרת וקרה, לסבא מלא בשמחת חיים לצד סבתא רוז המאופקת. הנסיבות שגדלה הופ גרמו לה ליצור עולם משלה. בבגרותה הפכה להיות עצמאית לחלוטין, ללא חברה, בנים מסיבות וכו. רק לאחר שנולדה לה אנני, היא למדה מעט לשתף עוד מישהו לחייה. לאורך כל חייה הופ רואה את החיים כרצף של דלתות סגורות, אבל היא שכחה שגם דלת סגורה ניתן לפתוח...
ציטוט עמוד 24: אני סוף סוף מבינה, אמא. אם לא פותחים להם דלת, אם מלכתחילה לא באמת אוהבים אותם, הם לא יכולים לפגוע בך כשהם עוזבים". אבל כמו הרבה דברים אחרים בחיי, גם זה היה מאוחר מדי."
הופ מרגישה כשלון ביחסיה עם כולם, חסרת ביטחון ופוחדת ליצור קשרים שמא תיפגע. הרגש "אני לא בסדר" מלווה אותה. ציטוט עמוד 34: "אני צריכה להיות נכדה טובה יותר, אני חושבת ונתקפת רגשי אשם. אני צריכה להיות אדם טוב יותר. עוד תחום שבו אני נכשלת כל הזמן."
באחד הימים הבהירים והצלולים של הסבתא רוז ובעת ביקור של הופ ואנני בבית האבות בו היא מאושפזת, רוז מציינת בפניהן 7 שמות. כל השמות בעלי אותו שם משפחה "פיקארד". כשנשאלה רוז על ידי הופ ואנני מי האנשים הללו היא ענתה: "המשפחה שלי". (עמוד 83 פיסקה אחרונה). רוז ניזונה מבעלה טד שכולם מתו. מסתבר שטד היה בצרפת ב-1949 כדי לברר מה עלה בגורל יקיריהם. כשטד שב לארצות הברית, מבלי להסתכל בעיניה ישירות, הוא מסר לה את הבשורה המרה על האנשים שהיא הכי אהבה בעולם: "אף אחד מהם לא נותר בחיים".
רוז דחקה בהופ לטוס לפריז ולברר מה קרה ליקיריה. מנקודה זו והלאה הקוראים מלווים את הופ ב"מסע חיים" על פני שישים שנה.
הופ מצוידת במעט כסף שניתן לה מסבתא רוז, טסה לצרפת למרות כל קשייה הכלכליים, האיום של סגירת הקונדיטוריה עקב החובות לבנק, מיעוט הלקוחות ואנני הסוררת וכל "פרובלמות גיל הטיפש-עשרה".
הביקור בצרפת חושף בפני הופ והקורא היסטוריה משפחתית מהשואה - שזור בפרשית אהבה גדולה. בספר הזה כל הדתות: יהדות, נצרות והאסלאם מאוגדות יחדיו מול הרוע והרשע של הצוררים האנטישמים.
למרות שהספר ברובו לא עוסק בנושא עליז, הרגשתי שאני מאוהבת בחיים מחדש. קבלתי הדגש נוסף להעריך את כל מה שקבלתי מהחיים עד עכשיו. נטלתי לעצמי תזכורת והערכה מחדש להכיר ולהודות על כל יום שאני מקיצה בבוקר, שאני יכולה להאזין לציוץ הציפורים, להסתכל על השמים התכולים, להביט על השמש הזורחת ולהריח את העשב הרווי מטל הלילה. מן הרגשה של אופטימיות שאני לא מצליחה לתאר אותה במילים. אתם תרגישו אותה כשתקראו...
העלילה רוויה בלא מעט תובנות על החיים ומותירה ריאות מלאות חמצן. אצלי הסיפור הזה הצליח לנטוע "עץ אופטימי". ההרגשה שמלווה את העלילה: "אין פסימיות תמיד יש תקווה". "הלב הוא המצפן והתשובות נמצאות אצל כל אחד". הסיפור הזה מדגיש את האמירה המפורסמת של אלברט אינשטיין
השם של גיבורת הספר: "הופ" hope – תקוה. השם של הסבתא "רוז" rose – שושנה, ורד, : "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותם." ורוד צבע אופטימי של שמחה. לא לחינם נבחרו השמות לשתי הנשים העצומות הללו.
הדמויות בספר מרתקות, מעניינות, כולם אנשים טובים עם הדגש רב על אהבת אדם ואהבה בכלל. אהבה – מילה כל כך פשוטה להגהה, שמורכבת מ-4 אותיות יחדיו וגורמת להצפה ברגש עילאי ללא סיב אחד של הגיון.
זהו ספר שהחיים והגורל הפרידו, אבל המוות חיבר ביניהם.
לכל אוהבי דברי המאפה יש בספר כמה מתכונים – מוסף נוסף שמותיר מתיקות רבה.
הצילום על הכריכה אופטימי ופסטורלי. יופי של צילום במיוחד העוגה והקפה על הרקע הירוק.
על הכריכה נכתב שזהו אחד הספרים הטובים של הקיץ, אני מרשה לעצמי לתקן ולגלות לכם שזהו אחד הספרים הטובים גם של החורף ... עוגת תפוחי עץ עם קינמון וגלידה מתאימים גם לחורף הישראלי גם כשהרעמים חוגגים במרומים.
אם עוד לא קראתם רוצו לחטוף אותו ואל תשכחו לקפוץ בדרך לקונדיטוריה, ו/או קנו לכם מצרכים לאפיית עוגה בבית.
אני מזהירה: הספר הזה הוא בית מאפה של החיים.
אצלי הוא השאיר טעם של עוד ותקווה לפגוש ספרים נוספים של הסופרת קריסטין הרמל.
לסיום ציטוט שמומלץ לכל אחד מאיתנו לשנן מעת לעת. עמוד 403: ...."ואם יש משהו שאת יכולה ללמוד מאמא שלך, הרי זה שלא צריך לחפש רחוק את מה שכבר נמצא כבר שם, לפני העיניים שלך."
ממליצה בחום.
לי יניני