הספר מותח, מרתק, העלילה גולשת למופרכות מסויימת. לא היה מזיק גם עריכה נוספת שהייתה מנכשת טעויות כתיב לא מעטות. ובכל זאת בגזרת המתח/ריגול הספר מומלץ.

ספר מופלא. הצצתי מספר פעמים במהלך הספר על מנת לראות מתי נכתב. הביקורת החברתית רלוונטית מתמיד. רדידותה של החברה, התמכרותה לבידור, השתעבדותה לצריכה - ברדבורי חזה זאת בכישרון ובבהירות. רק חבל שתרגומה של נועה מנהיים הוא התנקשות חסרת רחמים בספר וההגהה היא בדיחה עצובה. בכל זאת מומלץ!!!

בין שטף הרומנים, המותחנים, בין עמוס עוז לקובן עשו לעצמכם טובה והסתכלו על השירה הצומחת כאן בשנים האחרונות. לאחר שנים של ניכור בין קוראי עברית לשירה העברית החדשה יש תחושה של התעוררות. מדובר בגישושים והחששות מובנים לאור המשוררים/גרפומנים שהוצפנו בהם לא מזמן. שטיינברג כותב שירה שמפיגה את החששות. אהבתי.

פריי כתב ספר שמציג את האיכויות המפורסמות של כתיבתו - שנינות, הברקות עלילתיות, דיאלוגים מסוגננים. הספר לא מאכזב אם כי התרגום מקלקל, הספר זועק להגהה וישנם חורים עלילתיים. מומלץ לאוהבי אנגליה ופריי.

ספר מרשים בעלילה סוחפת.וילסון משתמש באופן מושכל בחרדות שלנו על קיצו הקרב של כדור הארץ ומפתיע פעם אחר פעם בתובנות חכמות ועלילה מבריקה. אני ממליץ.

רומן מורכב, עמוס רבדים ספרותיים שכנראה לא את כולם הצלחתי לקלוט. לוז'ין הילד שנמלט אל השחמט ממשפחתו המתפוררת ואביו התולה בו ציפיות רבות מאבד את שפיותו לאותו משחק בבגרותו. ילדותו של לוז'ין סוגרת עליו בחלוף השנים. תודעתו של לוז'ין נמצאת כל הזמן תחת מתקפת הזכרונות המעצבים של ילדותו - לעג חבריו לכתה, ייאושה של אימו, אכזבת אביו, הבדידות. ההגנה עליה לוז'ין חושב ללא הרף, באובססיביות מכלה, היא הגנה על תודעתו.התרגום מעולה, את הספר יש לקרוא בגמיעות קטנות עד אשר כמו השחמט בחייו של לוז'ין הוא נאחז בך ואינו מרפה עד לסופו.

כישרון? יש, העלילה? מרתקת, הגיבור סוחף וגורם להזדהות? לא נכחיש. אז אם כל כך טוב, מה רע. הרע הוא שיותר מדי ספרים, בזמן האחרון, נכתבים בתבנית מסויימת שהולכת בערך כך - גיבור הספר מעורב בחקירת רצח/חטיפה/ריגול. עם התקדמות העלילה אנו מגלים כי בילדותו הגיבור היה חלק מדבר מה אפל - רצח/חטיפה/ריגול - וכך תוך כדי התקדמות החקירה בהווה הוא חושף ונחשף אט אט לדבר מה האפל מעברו. כמובן שקובן הוא רב אומן בשיכלול התבנית לכדי שלמות. אולם קובן מודע לגבולות ז'אנר ספרי המתח והבלש. מה שלא ניתן לומר על הספר הזה. פרנץ' בראה בלש במתכונת פיליפ מארלו - קשוח, ציני, שתיין, שחייו הם אנרכיה גמורה. אולם העלילה של פרנץ' שמוליכה את הקורא המרותק לעבר פסגה שתפתור את חידת חייו של הבלש - מתרסקת לקראת סוף הספר וגוועת ביבבה חלושה שמשאירה טעם של החמצה. המשיכה של סוגת ספרי הבלש היא ביכולת של הגיבור להתמודד מול אי הסדר שנחשף - ורצח/חטיפה/ריגול הם קריאת תיגר על מהלכו התקין של העולם המודרני- ולכפות עליו סדר מדעי או משפטי (להרחבה קיראו את שמעון אדף - באחרית דבר לספרו של א.א. פו - "הרציחות ברחוב מורג"). פרנץ' באמצעות גיבורה משתמטת מחובה זו. היא אינה יודעת כיצד להתמודד עם אי הסדר שהטילה לתוך חייו של הגיבור ולתוך העלילה. הקורא נשאר בסיום עם תחושה של הונאה. לא פלא שהספר (שהומלץ לי ע"י מוכרי צומת ספרים) הבזיק לראש רשימת רבי המכר ולפתע נעלם.

כמו ממתק שמשאיר אחריו טעם מתקתק,הספר קריא, הדיאלוגים זורמים, התיאורים לא מעיקים. ישנם רגעי התענגות וסקרנות. עם זאת לא מדובר בספרות גדולה. הסיום הוליוודי/בוליוודי. מצויין לאלו שזקוקים לאתנחתא בין ספרי המופת שמומלצים ע"י דוקטורנטים לספרות במוסף ספרים של "הארץ".

מארק טווין כתב יצירה פסימית, מרירה על תמימותם ואכזריותם של בני האדם. עם זאת ההומור, הכשרון ואהבת בני האדם של טווין הופכות את הספר לפנינה.