אייי, אייי, איזו אכזבה, איך אפשר להגיד במילה אחת: Разочарование.
אחרי ילד 44 הנהדר, והנאום הסודי שלמרות שהצליח להיות מדי פעם טרחני ומייגע והיו רגעים שבהם נראה שהסופר נוקט בשיטת "פילרים" כמו בפרקי טלוויזיה, עדיין הצליח להיות מרתק ברובו, הספר הזה הוא היווה בעיניי אכזבה רצינית למרות כמה נקודות אור שגרמו לי להשאיר לו שלושה כוכבים, ומיד ניגע בהן.
הפעם, לב יוצא למסע ארוך לגלות מי אחראי לקנונייה שהביאה למותו של זמר קומוניסט שחור, שבה עורבו אישתו ראיסה והבת אלנה, ושסופה בטרגדיה קשה במיוחד, המסע מתחיל ברוסיה, עוצר לזמן קצר בגבול עם פינלנד, ושיאיו באפגניסטן וארה"ב.
העלילה מלאה חורים, טווחי הזמן בעיתיים, וקשה להבין, בעלילה באפגניסטן, כיצד הגיע לב למצב המקשה הזדהות עם דמותו, מסומם, חסר רגישות וקהה-חושים מרוב אופיום, קשה לגלות אמפתיה למצב בו הוא נתון בחלק הארי של הספר, והעובדה שהוא נעול על מטרה אחת בלבד, ולא מעלה על דעתו מחשבה על ניהול חיים נורמליים, כפי שהיה בספר השני ובתחילת ספר זה, גורמות לרצון להפסיק לקרוא, אבל קטעי האקשן מספקים את ההנאה.
הדמויות: מלבד לב גם שאר הדמויות שטחיות ולא מרתקות כל-כך, אפילו דמותו של אותו סוכן מספר 6, שהופך מרגע לרגע לציר פחות מרכזי בעלילה, וחבל שאין יותר מדי מידע על חייהן של נארה וזבי לפני לא מעט מאירועי הספר, או לפחות יותר עירוב רגשי של שתי הדמויות בעלילה.
נקודות האור הבודדות של הספר:
תיאורי הנופים והקרבות, ותיאורי השחיתות של רוסיה מפי טום רוב סמית' ממשיכים להיות מעוררי תדהמה ופלצות.
נקודת האור החזקה ביותר בספר היא דמותו של ג'סי אוסטין, המבוססת על הזמר פול רובסון, מתיאורו הפיזי, קולו החם, דיעותיו לגבי קומוניזם, ועד העיוורון למתרחש מאחורי הצגת השוויון והחופש המזוייפת של ברית המועצות (רובסון התעלם מכך אף על פי שאיציק פפר, המשורר היהודי שחוסל, ניסה להסביר לו בתנועות ידיים מפחד להאזנות, שהוא נרדף, וששנה לפני כן, ב-1948, רובסון הופיע ב-49 בקונצרט במוסקבה, חוסל שלמה מיכאלעס, המנהל והשחקן המרכזי בתיאטרון היהודי של מוסקבה, שהעלה הצגות ביידיש, הוצא להורג ולאחר מכן בוימה תאונה להסתרת החיסול), והתמימות הנאיבית שלו, מצליחים לשבות את לב הקורא, שלי לפחות, וגורמים לתחושת הצער כשהטרגדיה בניו-יורק מתרחשת.
