הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא ספר משנת 2009 מאת יונס יונסון.
זהו ספרו הראשון של יונסון, שבדי, יליד 1962, יועץ תקשורת ועיתונאי. הספר זכה לתשבחות בכל שפה אליה תורגם וגם עובד לסרט.
הספר פורש את עלילות אלן קרלסון, שפרש לבית אבות אחרי חיים ארוכים ומלאי הרפתקאות. הוא מצפה לסיים את חייו - אבל הוא בריא, ולאכזבתו הגיע לגיל מאה.
בבית האבות מכינים לכבודו אירוע מכובד ורב מוזמנים, אבל אלן נמלט לפני שהמסיבה מתחילה. כשמישהו מבקש ממנו לפקוח עין לרגע על מזוודה, הוא מחליט לקחת אותה לעצמו. משם הוא מוכרח לברוח - כשאחריו רודפים פושעים, אנשי חוק ונציגי התקשורת.
במקביל לסיפור המרדף אחר אלן והחבורה המגוונת שנאספת סביבו, נחשף הקורא לסיפור חייו בו מופיעים גנרליסימו פרנקו, צ'רצ'יל והארי טרומן ורעיתו הצעירה של היושב ראש מאו.
עד כאן תקציר העלילה (מתוך ויקיפדיה).
אני לא נוהגת להמליץ על ספרים. יש כל כך הרבה ספרים, על כל כך הרבה נושאים, בכל כך הרבה סגנונות והזמן שלנו מוגבל וצריך לבחור... לא רוצה לקחת אחריות. ולכן גם על הספר הזה אני לא באה להמליץ. למרות שנהניתי ממנו מאוד. ספר קריא, משעשע, חכם ובלתי צפוי.
דברי מכוונים אל מי שכבר קרא את הספר.
על הספר ותוכנו ניתן למצוא שפע חומר באינטרנט ואין צורך שאני אכתב גם כן. אני רוצה להתייחס לנושא שהשאיר אותי עם תחושה של עצב, נושא שמופיע ללא הדגשה יתרה, ממש בסוף הספר והוא היחס אל הזקנים בחברה המודרנית שלנו.
אלן קרלסון בן המאה, כמו הרבה מאוד זקנים במצבו, ראה הרבה ועשה הרבה בימי חייו. אלן, הזקן "שלנו" למשל, "הציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, קיבל טרמפ מצ'רצ'יל, סעד ארוחת ערב עם הנשיא טרומן ושט בנהרות סין עם רעייתו הצעירה של היושב ראש מאו. מתברר שאלן לא רק היה עד לכמה מהמאורעות המכריעים במאה הקודמת, אלא אף גרם להם" (מתוך הכריכה האחורית של הספר).
כפי שקורה להרבה קשישים כמוהו, שחיו כל שנותיהם חיים עצמאיים וניתבו את גורלם בכוחות עצמם ובעזרת תחבולות ההישרדות שלהם. איתרע מזלו והוא שרד את כל מאורעות החיים והגיע לגיל מופלג בו הוא נזקק (במקרה הזה בשל מעשה שטות) לסיוע החברה. בגיל כזה מקומו של חסר בית הוא בבית אבות ולבית אבות יש כללים וסדר יום נוקשים וכאן אצטט מהספר:
"וכך הגיע אלן לבית האבות של מאלמשפינג, שם בדיוק התפנה חדר. את פניו קיבלה האחות אליס, שאמנם חייכה בחביבות אבל גם הוציאה מאלן את כל החשק לחיות אחרי שהציגה לו את כל התקנים והתקנות בבית האבות: איסור על עישון, איסור על שתיית אלכוהול, (זה לא בריא...) איסור צפייה בטלוויזיה אחרי השעה 23:00. ארוחת הבוקר מוגשת בשעה 06:45 בימות השבוע ושעה מאוחר יותר בסוף השבוע, ארוחת הצהריים מוגשת בשעה 11:15, הקפה ב- 15:15 וארוחת הערב ב- 18: 15. מי שנמצא בחוץ ומתרשל וחוזר מאוחר מדי, מסתכן בכך שיישאר בלי אוכל. אחר כך מסרה לו האחות אליס את כל התקנות בנוגע למקלחת וצחצוח שיניים, ביקורים מבחוץ וביקורים בין הדיירים..." ועוד כהנה וכהנה, בקיצור, חינוך מחדש.
"מותר לחרבן מתי שרוצים?" תהה אלן.
"אלן לא היה מרוצה מעצמו. הוא השתמש בשפה שייתכן כי מנהלת בית האבות היתה ראוייה לה, אבל עם זאת היתה זרה לאלן. והוסיפו לכך את הרשימה הארוכה של כללים ותקנות שלפיהם על אלן להתיישר עכשיו... נדמה היה שהוא איבד שליטה על מצב הרוח שלו עצמו והוא נתקל חזיתית באחות אליס. הוא התחיל להרגיש שדי לו בזה. אלן גמר עם החיים, כי ממילא נראה שהחיים גמרו איתו והוא הרי בשום אופן לא אחד שמבקש להידחף להיכן שאינו רצוי..."
בקיצור, אלן מאס בחייו. אלן שקע בדיכאון וייחל למותו. מצב כל כך אופייני לזקנים במצבו.
"השעה רבע לשבע, אלן, הגיע זמן ארוחת הבוקר. אם אתה לא אוכל, אנחנו לוקחים את הדייסה ואז לא יהיה לך מה לאכול עד ארוחת הצהריים", אמרה האחות אליס.
"מעבר לכל שאר הדברים, אלן הבין שהוא נהיה נאיבי לעת זיקנה. אנשים פשוט לא מתים על פי הזמנה. הסכנה היתה שגם למחרת יושכם על ידי הבנאדם האיום הזה אליס, ותוגש לו הדייסה האיומה כמעט באותה מידה".
"הימים חלפו והיו לשבועות, החורף התחלף באביב ואלן ביקש את נפשו למות... זה לא בישר טובות וגרוע מזה: העובדים בבית האבות התחילו לערוך הכנות ליום הולדתו של אלן, המשמש ובא. כמו חיה בכלוב הוא יצטרך לעמוד בכך שייצפו בו, ישירו לו ויאכילו אותו עוגה. זה באמת לא משהו שהוא ביקש. עכשיו נותר לו לילה אחד כדי למות."
במקרה של אלן קרסון הדברים דוקא הסתדרו בסופו של דבר (וחודש מטורף) לטובתו ובעצם כך מתחיל הספר המקסים הזה. (אופס...אמרתי שאני לא מתכוונת להמליץ...).
אולם בעולם המציאותי זה לא קורה, גם לא לעיתים נדירות. המצב הנואש כל כך מוכר לי בתור אחות שעבדה שנים במוסדות גריאטריים ונלחמה על כבודם ושמירת עצמאותם של הקשישים שבילו בהם את שנותיהם האחרונות. אנשים שהיו פעילים, דעתניים, בעלי עמדות בחברה, כשהם בסוף ימיהם נקלעים לבית האבות, הם מאבדים בעצם את כל עולמם עם כבודם ומעמדם ושמחת החיים שלהם.
נכון שהעובדים הזרים, אם אכן הם בעלי לב טוב ומסורים, נותנים פתרון טוב, יחסית, אבל הרבה קשישים עדיין נאלצים לעבור לגור בבתי אבות עקב איבוד מקום מגוריהם, או מגורים לא מתאימים למצבם הגופני ואז הם גם מאבדים הכל.
בתקופה בה עבדתי יצא לי להכיר מוסדות גריאטריים שונים (במסגרת הכשרתי כאחות גריאטרית ובמסגרת מקומות עבודה) ואני יודעת שיש מקומות בהם קיימת מודעות לצרכיהם האינדוידואליים של הקשישים וקיימת התחשבות והתאמת התנאים לצרכיהם ככל שניתן. אבל לא זה המצב בכל המוסדות ובודאי שעוד יותר גרוע במחלקות הסיעודיות, שם הקשישים חסרי אונים ותלויים בצוות הסיעודי.
אני רק מקווה שבשנים האחרונות, בהן אני כבר "מחוץ לתמונה" המודעות לצרכיהם האינדוידואליות של הקשישים השתפרה ואיתה גם היחס כלפיהם.
במחשבה שנייה, אולי לכך גם התכוון הסופר? אולי זו הפואנטה של כל הסיפור הזה?
