בחרתי את הספר בגלל החמור שעל הכריכה. החמור הוא בעל חיים שנעשה לו עוול - עובד קשה, מסתפק במועט ובכל זאת משמש כינוי גנאי.
אכן יש חמור בספר, חמור צמא של הערבים תושבי המערות בדרום הר חברון, והילד המצויר על הכריכה משקה את החמור הוא הדמות שמפיה נכתב הספר - נריה בן העשר, ילד חולני וחלוש, הסובל ממחלת כליות הגורמת לו לאשפוזים תכופים בבית החולים.
מכאן ואילך - שורה של ספוילרים כעוסים - אל תקראו אם אתם חושבים לקרוא את הספר בעצמכם.
עלילת הספר מתרחשת בשנת 2005, בין החורף של אותה שנה ובין חודש אב, בו גורשה (פונתה, ולטובתה, אם תשאלו את הסופרת, ולבתים חלופיים שהמתינו להם) האוכלוסייה היהודית מגוש קטיף. נריה הוא בן למשפחה דתית-לאומית, אביו רופא מנתח בבית חולים בירושלים ואמו מורה. הוא הצעיר בין שלושה ילדים, אחותו תרצה ואחיו עשהאל הם תלמידי תיכון (אולפנא וישיבה תיכונית) הפעילים במאבק נגד ההתנתקות. הספר פותח בנסיעה של המשפחה לגוש קטיף לחגוג את מסיבת יום ההולדת שנערכת לנריה בבית הדודים. בדרך נורות על הרכב שלהם יריות והם נאלצים לתפוס מחסה. נריה פוחד מאוד, לא רק מן הרך, גם מן השהות שם. "מה היה רע אם היינו נשארים בירושלים ומזמינים כל מיני אורחים לבית שלנו? אבל - לא, אימא שלי והאחים שלי חייבים להראות לכל העולם שלמרות הסכנות, הם באים לבקר את האנשים שחיים בכלוב הגדול שקוראים לו גוש קטיף" (עמ' 13).
ואכן, אימא והאחים מתגייסים לעזרה בכל המרץ. תרצה האחות מגיעה לעימות בתוכנית טלוויזיה שבה היא פוגשת את אלכס, שמיניסט העומד לפני גיוס ומתלונן על הצורך להסתכן למען האנשים שחיים בווילות בין ים של ערבים. אלכס מייצג בדיון את הדעה התומכת בפינוי. תרצה כמובן צועקת, מתפרצת ומתלהמת, אלכס "דיבר רגוע, כאילו הוא מדבר לעצמו. הוא דיבר בדרך שונה כל כך מתרצה, עד שהיא התבלבלה ולא ידעה איך לענות לו". תרצה מדברת בסיסמאות, אבל אלכס כולו נשמה "אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני מעדיף לאהוב את החברה שלי מלאהוב אדמה וחול... וגם את, אם היית מאוהבת בבחור, היית מאוהבת פחות בקירות של וילות ובחממות של פטרוזיליה" (עמ'18). כשנריה הילד מתעורר בבית הדודים וצריך להגיע לשירותים - טורחת המחברת לספר לנו שהוא יכול לבחור בין שלושה חדרי שירותים שונים. כשהם יושבים בסלון, המחברת מוסיפה שהסלון עצום. בקיצור, ילדים, אל תרחמו עליהם.
וכך זה ממשיך - המתנגדים לפינוי מדברים בסיסמאות, חיים בצביעות (הם אנשים יצריים ש"אינם שומרים נגיעה"), הם גסים, מדיפי ריח זיעה, צורחים וצווחים, אוהבים לאכול בשר ("יא חנון, תגיד לאימא שאני חייב לאכול בשר לארוחת ערב", עמ' 33). לעומתם נריה העדין חובב בעלי חיים, ואבי המשפחה מצטרף לאחות ערבייה ולאביה הרופא ויוצא מטעם "רופאים לזכויות אדם" לטפל בילדים פלסטיניים. על פני השטח נראה שהפער הרעיוני בין ההורים גורם למשבר ביחסיהם, אבא עובר לישון בחדר העבודה שלו, ובסופו של דבר האם נוטשת את הילד החולני ועוברת לגוש קטיף. (שוב קלישאה - האם אינה דואגת לילדה החולה. האידאלים הם המנחים אותה, ובדרך להגשמתם היא שוכחת את מצבו וזונחת אותו. "אני התחלתי לבכות ואמרתי לה שהיא אוהבת את גוש קטיף יותר ממני", עמ' 164) מי שתשים לב למצבו היא האחות הערבייה, מנאל, שנרמז שהאב מפתח רגשות כלפיה. היא כמובן קשובה ועדינה, קולה נעים ולעולם אינה צווחת...
וכמה נוח - הספר מסתיים בטוב. נמצאת כליה מתאימה להשתלה, וכשנריה מתעורר מההרדמה כל המשפחה סובבת אותו, ואבא מבשר לו שהכול טוב, "הדודים וכל האנשים של גוש קטיף בריאים ושלמים. ועוד מעט שנה חדשה באה עלינו לטובה". ובאמת כל כך טוב היה לנו מאז, כולנו חיים בשלום ובשלווה, לכל המפונים נמצאו בתים ראויים ופרנסה חלופית, ושקט ושלווה שוררים בכל הארץ. הפסיקו לירות על אנשי גוש קטיף והכול טוב. תשאלו את האיש הישן במיטה המשוכללת ביותר בארץ וממשיך לחלום על כך.
אז מה כל כך מכעיס אותי בספר הזה?
לפי הוצאת הספרים הספר מיועד לשכבת הגיל שבין 12 ל-14. מכעיס אותי שילדים צריכים לבלוע תבשיל כזה שנעשה באופן מכוון כדי לכוון אותם במניפולציות עדינות ועדינות פחות לכיוון שהמחברת שואפת אליו.
המחברת אינה מסתירה את העובדה שספריה לילדים נכתבים במטרה לחנך, לחנך למשל להפסיק להתייחס לערבים כאויב, להכיר אותם ולהבינם. את עבודת הדוקטורט שלה כתבה המחברת על התפתחות דימויים פוליטיים אצל ילדים. ואת מה שלמדה, היא מנסה ליישם.
אני בטוחה שהמחברת היא אישה טובה מאוד, שואפת להיטיב עם כל הבריות, ותמימה מעל לכול.


















