יש הרבה דרכים לאבד את השפיות. דרכים רבות ומוזרות מאוד. התסמין הראשון לאיבוד השפיות הוא דיבור לחפצים דוממים. התסמין השני הוא כשהחפצים הדוממים עונים לך בחזרה. ככה מצאתי את עצמי מאבדת את השפיות, באשמתו של ספר מזורגג (אין לי מושג מה המילה הזאת אומרת, אבל אני די בטוחה שהיא מקבילה ל'ארור' ול'מקולל')ומעולה לגמרי.
ישבתי לי לתומי בחדרי, וקיללתי בשקט כל מורה ומורה שהחליטה שכיתות מדעיות לא צריכות להנות מהטבה הקרויה ''חופשת פסח'' ולכן המציאה עבודות יצירתיות במיוחד שאפשר להצליח לעשות אותן באמצעות הרבה כישרון וערמומיות, וכמובן המרכיב הסודי-מנה נדיבה של קללות בשפה זרה.
באותו הזמן הספר הלבן המפתה נח בשקט על שולחני, שולח לי מסרים תת-הכרתיים ברוב חוצפתו. כשהשיטות הזדוניות שלו עבדו והצליחו להסיח את דעתי מעבודה מוזרה בספרות ופניתי להסתכל אליו, הוא השתתק. משכתי בכתפיי והמשכתי לקרוא סיפור על ילדה שחוותה ''השפלות'' בילדותה, והן היו קטנות מכדי שתהיה להן חשיבות. אחר כך הספר התחיל לדבר.
''מרי....''
''שקט, אני מנסה לעבוד פה!''
''אני יותר מעניין מסיפור על ילדה חדשה בכיתה שהכריחו ילד אחר מהכיתה שלה להזמין אותה למשחק מחניים וזה השפיל אותה נורא רק כי כולם הסתכלו עליה. תעזבי את הסיפור הזה, אז מה אם את צריכה להגיש עליו עבודה בעוד יומיים. תקראי אותי, תקראי אותי. תקראי אותי!!''
''לא תצליח להפיל אותי בפח, ספר!!''
אבל הו, הספר הארור הצליח. תלשתי דף פוליו מקלסר ביולוגיה, כתבתי עליו כמה תשובות, וכמובן שבשאלה הארורה מכל, זאת שמבקשת להביא מקרה אישי של משהו שקרה לך, כתבתי משהו דיכאוני ביותר (משהו על חברה דיכאונית שחותכת עם תוכניות התאבדות). לא חשבתי שזה ישפיע לי על הציון בצורה כלשהי, פשוט תיארתי לעצמי שיהיה משעשע לראות את הבעת הפנים של המורה כשהיא תקרא את זה.
אחרי שסיימתי לחרטט משהו דיכאוני ועמוק על דף פוליו שדחפתי לתוך שקית ניילון, לקחתי את הספר המפתה, שעכשיו שכב בתמימות מעושה, מחכה שאפתח אותו.
אז פתחתי אותו, בתחושה שאני עושה טעות איומה ואצטער על כך אחר כך, כשאאלץ להכין את כל העבודות בדקה התשעים. אבל, אוי, זה ספר כזה טוב! בדרך כלל, זה טבעי שהספר הראשון יותר טוב. מדהים כמה קל להדרדר בכתיבת ספרי המשך לסדרה, כמה קל להרוס סדרה שלמה בגלל ספר המשך לא מוצלח, כמה קל לאבד את זה. לעיתים נדירות ספרי ההמשך טובים מקודמהם. אבל הוכחה חיה, זה יכול לקרות! לספר הקודם בסדרה נתתי 4 כוכבים. לספר הזה, אני חושבת שמגיע לפחות 6. (אם רק היה ציון כזה)
הדבר שהכי הפריע לי בספר הקודם הוא התרככות האישיות של אלי, והעובדה שתמיד צריך להציל אותה ולהגן עליה. בספר הזה, אלי אחרת לגמרי בקטע הזה, היא יכולה להגן על עצמה, להלחם, והיא לא זקוקה לחבורת חתיכים שיילחמו בשבילה.
אם כבר מדברים על חתיכים. בטח שמתם לב בביקורות קודמות שהדבר שהכי מחרפן בספר הזה הוא הפרידה של קרטר ואלי.
אוףף, כל כך מבאס!!!
למההה אלייייייייייייייייי!! למההה!! למה לא יכולת לסמוך על החבר שלך?!?!?!? הוא פאקינגג אהב אותך, מטומטמת!!!!!!!! אבל לאאאא, היית חייבת לשקר לו!!!
אם רק היית מדברת איתו, ולא עם סילבןן!! אוף, אלי, למה את כזה בן אדם מטומטם!!!!!!!
אוףףףףףףףף!!!
רלחיעחלריחהקינרכטצוחהעטקירכטוהעקריגכעורקעקורעכה $^&%^%@#^$Y%T$^E%&$#^#%$%@$%#&^)(_)&^%$^&)&^%$%^&
וכמו ששמתם לב, הפרידה בין אלי וקרטר לא השפיעה הרבה על הקוראים מבחינה רגשית. אגב, מה שאני הכי לא מבינה, זה למה אלי כל הזמן מחליפה בין קרטר לסילבן. בהתחלה היא הייתה עם סילבן. אחר כך היא זרקה אותו, ולמה? כי הוא ניסה לאנוס אותה. אני באמת היחידה שרואה שהוא לא ניסה לאנוס אותה? הוא רק נישק אותה בצורה חושנית. הוא לא ניסה להפשיט אותה, או להשכיב אותה, או משהו בסגנון. רק אני רואה את זה ככה?!
אחר כך, אחרי שאלי כמעט נאנסה, היא ישר עברה לקרטר. ואז, בספר השני, היא שוב עוברת לסילבן. אז הוא התנצל והוא ממש השתנה ופתאום הוא נהיה חמוד, ואלי ישר נופלת ברשת שלו. ואחר כך, כנראה היא וסילבן שוב ייפרדו, והיא תהיה שוב עם קרטר. זה מחרפן! למה שהיא לא תבחר אחד, את זה שהיא אוהבת באמת, ותהיה איתו ורק איתו? משולש האהבה הזה שונה קצת מהאחרים, בדרך כלל במשולשי אהבה אפשר לדעת כמעט בוודאות את מי הדמות תבחר. (קליירי בחרה בג'ייס, בלה בחרה באדוארד, קטניס בחרה בפיטה. וואוו, איזו הפתעה!! אנשים ממש לא צפויים!!!) אבל בתיכון לילה זה לא ככה. כל אחד מהבנים חמוד וטוב בדרכו שלו, אין העדפות ברורות. זה ממש נחמד וזה מוסיף, אבל זה טוב כל עוד אלי לא יוצאת עם אף אחד מהם ולא מחליפה בנים כמו גרביים. (ציפור קטנה לחשה לי שעומדים להיות 5 ספרים בסדרה, במקום שזו תהיה טרילוגיה. אם במשך 5 ספרים שלמים אלי עומדת להחליף בין קרטר וסילבן, אני עלולה לאבד את שאריות השפיות המועטות שנותרו לי.)
היא אומרת שקרטר חונק אותה, לא נותן לה לנשום, וסילבן אנס אותה (למרות שלדעתי, הוא סך הכל נישק אותה בחושניות רבה מדיי. אבל נעזוב את זה עכשיו) אבל כל אחד מהם טוב, ומושלם, וחתיך, וחכם בדרך הייחודית לו. מצד אחד, אפשר להבין למה אלי לא בוחרת באחד מהם. אבל מצד שני, הפרידות האלה הן משהו קשה לכל הקוראים!
כמעט שחכתי לדבר על העלילה והכתיבה, שהיו מצויינות. אף רגע משעמם. אף מילה מיותרת. בלי תיאוריים משעממים ומייגעים שגורמים לך לרצות לדלג עלהם. המתח נשמר לאורך כל הספר, והספר מצליח לרתק אותך בצורה שזה פשוט מדהים. קראתי כל הזמן 'רק עוד פרק אחד ואני ממשיכה את שיעורי הבית\הולכת לישון, אני פשוט חייבת לדעת מה קרה' בין העבודות ושיעורי הבית, ולפני השינה בשירותים בשעת לילה מוזרה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.
והעלילה נותרה פתוחה. עוד לא יודעים מי המרגל של נתניאל. כמה מתוחכם מצידה של הסופרת! הרי ברור שנקנה את הספר הבא בסדה על השניה שגומרים להדפיס את העותק הראשון כדי לדעת מה יקרה לאלי וקרטר, וכדי לגלות מי המרגל. אני אישית חושדת שזה קרטר או סילבן. או אולי אלי! אולי בעצם אלי היא סוכנת של נתניאל שעברה שטיפת מח ונשלחה לקימריה תוך כדי שהיא חושבת שהיא רק ילדה תמימה, ובעצם היא נשלחה לשם כדי לאסוף מידע, ואחר כך הם יאספו אותה, יחזירו לה את הזיכרון והיא תספר להם הכל על קימריה? לא, בעצם, המרגל מספר לנתניאל הכל על אלי, אז אין מצב שאלי בעצמה עושה את זה.. או שאולי כן?
אבל בעצם, יותר הגיוני שזה יהיה קרטר או סילבן.
אבל אוייש, הספר הזה פשוט טוב! באחת הביקורות אמרתי שהעלילה, הכתיבה, הרעיון והדמויות הם כמו סריג ביחד, קשורים אחד בשני ויחד יוצרים ספר. אם אחד מהם גרוע- זה הורס את כל הספר! אבל כאן זה בדיוק הפוך. הכל מושלם כל כך, נהניתי מכל רגע של קריאה. הספר מדהים. פשוט מדהים. חובה קריאה.
אגב, אנג'ל צדקה. אי אפשר לקרוא את הספר בלי לאכול שוקולד בכמות סיטונאית ולרסן בכל הכח את הרצון לבכות.
בווווהווו!!!
אבל, באמת שזה ספר מדהים. מגיע לו 6 כוכבים מתוך 5. אולי אפילו 7.
אני לא ממליצה לכם לקרוא אותו, אני אומרת שאתם פשוט חייבים לקרוא אותו. עכשיו! חייבים!!
יום אחד אני אשתלט על העולם, ואכריח את כולם לקרוא את תיכון לילה, ומי שלא יעשה את זה יגורש. עד אז אני פשוט אקווה שהביקורת שלי שיכנעה אותכם שזה ספר טוב.
