חור שחור נפער בחזי,

כאילו הלב לא נברא ולא היה שם מעולם.

הכל מתערפל סביבי,

אני נופלת לתוך החושך והאפלה.

מסביבי הכל שחור,

הכל חסר טעם.

כל מה שהיה שם, כל הרגשות,

הכל פשוט עולה בלהבות.

ומה נשאר שם?

הכאב והצלקות.

הכל ממשיך להסתבך,

הנפש נחלשת,

האש מתחזקת.

אני כלואה בתוך האפלה,

בודדה, אני והרגש המר.

בקרוב יישאר רק חור שחור,

כאילו הלב לא נברא ולא היה שם מעולם.

הכל כבר מוכן. הכל מסודר. כולם מחכים לה ורק היא מאחרת.

אף אחד מאיתנו פה לא מכיר, אין קשר בין כל האנשים סביבי,לכן שרר שקט.

ישבתי בשקט על הכסא שלי, הסתכלתי קדימה.

אני רואה במה, ומיקרופונים מונחים עלייה, שלט גדול מודבק למעלה ועליו כתובות המילים 'ברוכה הבאה'

"יש פה בכלל מישהו שמשגיח?" נער כלשהו שאל.

"אני חושבת שאנחנו מבזבזים פה את הזמן" קול אחר ענה. אני מבולבלת מכל מה שקורה פה, אני שואלת את עצמי למה אני פה בכלל, למה אני צריכה להיות פה?

שלוש דפיקות נשמעות, דפיקות דלת, "זו אני, מצטערת על העיכוב."

אישה נמוכה עם שיער נפוח נכנסת דרך הדלת, היא רצה אל הבמה ומתקדמת לעבר אחד המיקרופונים שם.

"שלום לכולם. ברוכה הבאה לפנימיית 'טלסי-גולד' " קולה היה צפצפני וצורם באוזניים.

היא חייכה והסתכלה לעבר הקהל.

"פנימייה זו מיועדת לשחקנים, שחקני תיאטרון, השיעורים יועברו בהתאם למערכת שלכם" היא המשיכה, נשמעו גיחוכים מהקהל, הנחתי שזה בגלל הקול של האישה.

"אני מאחלת לכולם פה שיתאקלמו וימצאו את מקומם, החלוקה של החדרים כתובה על דף שתלוי בדלת המועדון. אתם מוזמנים ללכת ולבדוק" המנהלת סיימה את דבריה, חייכה אל הקהל והורידה את המיקרופון, זה היה קצר משציפיתי, היא כנראה הבינה שאף אחד לא מעוניין לשמוע את דברי הנאום האלו, כולם רק רוצים להגיע לחדרים ולנוח.

כולם קמו ממקומותיהם, ויצאו החוצה במהירות, שם חיכו הוריהם, וגם הוריי, אימי.

איתרתי אותה עומדת בסוף בין כל הצפיפות של האנשים, התקדמתי לעברה, בידה יש את התיקים שלי.

היא נראית עצבנית, הפעם יותר מהרגיל.

"איך היה וונסה, התרשמת?" אמא שאלה אותי.

"אם אני אגיד לא- אני עדיין נשארת, נכון?" שאלתי בקול של ייאוש, אולי באמת תבוא העזרה ברגע האחרון.

אמא החזירה מבט עקום וניפצה את אשלייתי שאולי אצליח לצאת מכאן, המבט הזה אומר 'וונסה, תהיי רצינית, אלה החיים, צריך לעשות את הדברים ההכרחיים, גם אם לא רוצים'

בלי להוסיף מילה התקדמנו לעבר המועדון, היו שם אנשים רבים.

"איזה מן פנימייה זו?" אמי פלטה ברוגז, "לא יכלו לצלם את הדף עוד כמה פעמים, להדביק אותו בעוד מקום?" היא המשיכה את דבריה באותו טון דיבור.

חיכינו כחמש דקות, אני אחזתי בתיקים שלי, שהיו די כבדים, אמי ראתה שקשה לי ושאני מתאמצת, "תני לי תיק אחד, אני אעזור לך" היא אמרה.

הבאתי לה את התיק הקל ביותר מבין שניי התיקים שלי.

הגענו אל דלת המועדון, חיפשתי את שמי, עיניי סרקו את הדף אך אמי איתרה את השם עוד לפניי, "הנה" היא הצביעה על הטור בו שמי מופיע.

'חדר חמש- ג'נה, וונסה, סרינה ולורה.'

על הדלת היו תלויים ווים, שהחזיקו את המפתחות, ומעל כל וו היה רשום את מספר החדר.

לקחו את המפתח של חדר חמש, אחת הבנות כבר פתחה אותו.

"בואיי נתקדם" אמי אמרה והתקדמה, הלכתי ישר אחרייה.

עלינו למדרגות, והגענו למסדרון, בהמשך ראינו דלתות, ועל כל דלת כתוב מספר, הצלחתי לאתר את המספר חמש על אחת מהן, "הנה זה" אמרתי בהיסוס, ידעתי שיש שם כבר מישהי, או שכל שותפותיי לחדר כבר שם, אני האחרונה שעוד לא הגיעה.

אמי זזה לעבר הדלת במהירות, נגררתי אחרייה, פתחנו את הדלת והצצנו פנימה, בחדר היו ארבעה מיטות, על אחת המיטות ישבו שלושה בנות, שהן בטח שתפותיי לחדר, הן צחקקו וגיחכו כאשר נכנסתי אל החדר, וכשאמי נכנסה אחריי, הן נשענו על הקיר ובהו בנו עם חיוך גדול.

אני ואמי בהינו בהן גם, מרב אי הבנה לא ידענו מה לומר.

"מה?" לפתע אמי פלטה.

"כלום..תמשיכו כרגיל" אחת מהן אמרה בשקט,.

אמי הסבה את מבטה לעבר הארון. היא פתחה אותו וראתה שם ארבעה דפים, כל מדף שמור למישהי מאיתנו, אך ארבעת המדפים היו תפוסים, על כל אחד מהם הונח פתק עם השם של הנערה אלייה המדף שייך, המדף האחרון שייך לי, אך הונחו עליו כמה צמידים, שרשרת זהובה, מעט איפור ודאורדורנטים.

"של מי כל הזבל הזה?" אמי הסתכלה לעבר הבנות על המיטה ושאלה ברוגז.

חיוכן הגדול נמחק. והחלה שתיקה.

"שאלתי שאלה" אמי לקחה את כל הפריטים מהמדף והשליכה לעבר המיטה עלייה הבנות נמצאו.

הן הביטו בה במבט לא מחבב, ואחר כך בי, במבט שקשה להסביר.

כל אחת מהן לקחה את מה ששייך לה והכניסה לתוך התיק שלה.

אמי סידרה את בגדיי על המדף, ולאחר מכן את הבשמים שהבאתי איתי.

"אוקיי, אני הולכת, הכל בסדר?" אמי הביטה בי.

"כן" נתתי לה חיבוק אחרון לפניי שהיא יצאה מן החדר.

ולאחר שהיא הלכה, התחילו הבנות שוב לגחך, הן התסכלו עליי והתחילו להתלחשש.

הנחתי את התיק על מיטתי ונשכבתי עלייה בתקווה שיהיה לי שקט.

אבל אז התחילו המחשבות, המחשבות על מה בעצם אני עושה פה, למה אני פה, אני בכלל לא רוצה להיות במקום הזה.

-_-