לוקווד ושות' - וואי, השם של הסידרה גאוני :)

טוב, כיכה בסדר, שם פצצה מלא מיסתורין, תקציר וביקורות שמושכות את העין.. ומה הלאה?
הספר טוב בעיני,טוב מאוד, אפילו. הדמויות הם מיסתוריות אבל הם נעריות, וכיף - פשוט כיף - לקרוא עליהם. הכתיבה זורמת וקלילה, אפילו ברגעים המותחים ביותר, וההומור גאוני! שלא לדבר על ההמצאות למיניהם... לשתות תה כשרודפים אחרי רוח רפאים? - פנטסטי!
המיסתוריות כובשת, והעלילה נרקמת בהדרגה איטית שמשאירה אותך סקרן ומתוח עד הרגע האחרון. בעיני, שום דבר לא היה ברור מידי.

והכי חשוב... זה ספר מ-ר-ע-נ-ן!
'למה מרענן?'- אתם שואלים...
ובכן, אין פה משולשי אהבה (יייששש) אין פה רומן עתידני, אין קבוצות עוינות של אנשים מלאי שוד... זה ספר לילדים-נוער, כיפי, מעניין, והעולם שלו בנו בצורה מעולה: מגפות,פצצות מלח, ברזל ופצצות למיניהם...
'רוחות רפאים' זה רעיון מעניין, ובניגוד להרבה רעיונות אחרים - הוא לא מיצה את עצמו כלל וכלל בעולם הספרות. אפשר לומר בקיצור נמרץ שהספר הזה מקורי בבסיסו בהרבה יותר מרוב הספרים שרואים על המדפים.

הדמויות הן לא הדובדבן שבקצפת בספר, אבל גם הן טובות לדעתי. אומנם לוקווד נשמע קצת נדוש, אבל האמת שהתלהבות ומרץ בכמויות שיש בו עוד לא ראיתי בספרים (סוף סוף גיבור שמח :) והדמות של ההוא השמן מעולה בעיני! ילד כאפות טיפוסי, לא פחדן, לא מטומטם, אבל חסר חן... בחיי, יש כל כך הרבה כאלה בחיים האמיתיים, שמעניין שאין כמעט דמויות כאלו בספרים!
והדמות של לוסי... מממ... ובכן, מה שאני הכי אוהבת בלוסי זה שהיא כל כך ר-ג-י-ל-ה! היא נורמאלית, היא נערה טיפוסית. אין בה משהו מיוחד יותר מידי חוץ מהחושים המפותחים שלה ונראה לי שכל נערה היתה מתנהגת כמוה במצבים בנ"ל.... מעולה! סוף סוף דמויות הגיוניות ורגילות מהסוג שאפשר לפגוש בקניון או בבית ספר...

ולנקודה האחרונה: לכל הגיבורים שאמרו שהספר הזה לא מפחיד בכלל... סליחה, אבל אני חולקת על דעתכם.
אני לא מהסוג הפחדן בכלל, ולכן בספר הזה הרגשתי שאני צריכה לתת לסופר פרס - הוא הצליח להפחיד אותי, ובכנות, אפשר לומר 'להפחיד מאוד'...

בקיצור, ארבעה כוכבים ניתנים ממני בלב שלם, ואם החסרתי כוכב, זה רק כי חמישה כוכבים שמורים אצלי לספרים שאני הכי מפרגנת להם...
שווה קריאה! אבל לא מומלץ אחרי השעה 12 בלילה...

את הספר הנ"ל קראתי בארבע וחצי שעות ללא הפסקה.
למה?
מממ, שאלה טובה.

(הרבה ספויילרים, קוראים חביבים, ראו הוזהרתם!)

אז כמו שהעלו פה בכמה תגובות - מה הקטע שחבורת בנים מתבגרים מטומטמים מצליחים לשרוד כל כך יפה?? איך? להקים שילטון מחוזק והגיוני ולחיות לפי חוקים - הי, הי, זה ממש נוגד את בעל זבוב!
אז זהו, שג'יימס דשנר די מסביר את העסק הזה. אומרים לנו מהתחלה - כל הרעיון של "נתעב" זה להשיג חבורת נערים שיכולה להתמודד עם מצבים שאי אפשר להתמודד איתם. להיות אפשריים במקום בילתי אפשרי. כל הנערים שהגיעו לשם, עד האחרון, היו מחוננים, חזקים וכו' בהרבה מנערים רגילים.
אז אתם מסכימים איתי שהגיוני מאוד שחבורה של ילדים כאלה תצליח לחיות בשלום במשך כמה שנים?
דבר שני, למי ששאל: איך הם לא התייאשו?
אז זהו, זה מה שהכי אהבתי. שהם לא י-כ-ו-ל-י-ם להתייאש. השתילו להם במוח שיש להם חיים לחזור אליהם, ושכל זה נמצא מעבר לפינה, אם רק יצליחו לפתור את המבוך.
איך הם יכולים להרשות לעצמם להתייאש?

בעצם, מה שצריך באמת לספר הזה זה הרבה סבלנות ובעיקר הרבה סקרנות: נפרשת לפנינו עלילה מותחת, כתובה בשפה סבירה, עם סלנג מיוחד, קבוצות שונות והיגיון עלילתי - הבעיה היא המבנה. 110 עמודים ראשונים זה שאלות, ה-50 הבאים זה שוטטות ומצבור של כעסים, אח"כ עוד כמה עשרות עמודים שבהם מתקדמים ולבסוף העלילה תופסת תאוצה.
מבנה מעצבן, לא? אבל מי שיכול להתמודד עם זה, ומספיק סקרן כדי להמשיך לקרוא בשטף, יהנה מכל רגע.

דבר שראוי לציון ואהבתי במיוחד זה ההתמודדות עם הבילתי אפשרי. המאמללים אינם יצורים שאפשר לעמוד בפניהם - הם הורגים, גוזרים, מטפסים וכו' בכל דרך אפשרית. הם מייצגים את הדבר החולני ביותר שאפשר להעלות בדעתכם. להתמודד עם כזה דבר?! ממש לא, עדיף לברוח!
ואז מגיע תומס, שהוא ה"זרז" של הניסוי. וכן, זה הגיוני שמי שיהיה הזרז הוא גם יהיה הגיבור המושלם לעלילה כזאת: סקרן, חכם וחזק, הגיבור הקלאסי (שזה דווקא אחלה בחלה)
ותומס מחליט להתמודד עם הבילתי אפשרי. ואני ממש אהבתי את זה.

הדמויות הם גם טובות לדעתי. הם לא נראו לי דומות מידי או קשוחות מידי בהתאם לנסיבות, הם דווקא היו מגוונות ונראו בדיוק כמו ש... טוב, כמו שכמה נערים שתקועים במבוך ייראו. דמות שראויה לציון בעיני היא צ'אק, ומה שאהבתי בה היה זה שהיא היתה דמות מ-ע-צ-ב-נ-ת, אבל אחת שאי אפשר שלא להתאהב בה. הילד הקלאסי: מעצבן, תמים, שמנמן. הקשר שלו ושל תומס דווקא יצא די טוב, כי זה משהשאיר את תומס שפוי. החפירות, ההצקות, העצבים. תראו, זה ממש מזכיר יחסי אחקטן-אחגדול, וזה אדיר בעיני.
ניוט הוא דמות חביבה, גם המרפאים, מחבת הוא בחור משוגע(בקטע טוב, כע?) וגאלי קצת פחות. אלבי הוא מה שהוא אמור להיות - ילד, שלא רוצה לחזור. זה הגיוני, זה אמיתי, זה מגוון, ויש גם דמויות מישניות כמו מינהו וווינסטון, שלדעתי היו בנויות טוב בסך הכל.

מה שלא אהבתי זה הקטע עם הנערה. תראו, אחלה רומנטיקה נחמדה לאחלה ספר נוער, אבל יש בזה קצת פערים. איך נערה הגיעה אחרי עשרות נערים? למה יש להם טלפטיה? מה? מי? מוווו? אאאה, בנאלי.
טוב, נו, שאלה יהיו הצרות שלנו.

בסך הכל, הרבה פעמים אני שוכחת שלהנות מספר זה לא לנתח אותו, זה לאהוב אותו.
והאמת, שנהנתי מהקריאה, הסתקרנתי, התמתחתי.
כנראה שזה דורש לפחות ארבעה כוכבים :) אחלה ספר, מומלץ מאוד לסקרנים, ובעצם לכל מי שבא לו על זה :)

נ.ב. מתרגלים לסנלג, ואני מעדיפה את זה פי ארבע מקללות אמיתיות. בסך הכל - זה חבורה של נערים, זה דורש כמויות של קללות, אבל הסופר עשה עימי חסד והכניס להם מילים מפגרות אחרות - תחליפים זולים, אבל שכיף לקרוא אותם. :)

קשה.
כל כך קשה.
קשה עד דמעות.
קשה עד צעקה.
כך אני בוחרת להתחיל את הביקורת שלי על הספר "ואדם אין". כריכה מהורהרת, מסקרנת משהו, ושם כואב שמתאים לכל פינה בסיפור - זה מה שגרם לי לקחת את הספר. מה גרם לי ל-ה-ש-א-י-ר אותו אצלי גם אחרי הקריאה, זאת השאלה...
לחוות על בשרי. המילים האלה נצרבות לי במוח גם כשאני מנסה להיפטר מהם, כי זו הפעם הראשונה שקראתי ספר, וחשתי אותו.
כי זו הפעם הראשונה שסיפור של מישהו אחר צמח לי בתוך הלב. ועכשיו, חסל סדר תיאורים מצויירים, אפשר לומר את זה גם במילים פשוטות: פעם ראשונה שהרגשתי שאני אחת מהדמויות, ולפעמים אני מרגישה כל כך הרבה כאב, ובלבול, ומילים שמרקדות סביבי בסחרור מדהים. כתיבה שיצאה מהרגיל, תיאורים שיכולים להפוך את קצות אצבעותי לעפר. אהבה! כל כך הרבה אהבה! זו אהבה! בין בעל ואישה, בין זקן לזקנה, בין זוג צעירים... כל כך שונה מספרי הנוער הרגילים שאפשר להשתגע. איך בלי חיבוק, כמעט בלי מילים, אפשר לטוות כאלה חוטי קסם סביב ההורים, סביב ענבל ואדם. אהבה! אהבה בין אח ואחות, עד אובדן חושים...
אהבה... מעולם לא חשבתי שמישהו יכול להתאהב באדמה. עכשיו לי זה קורה.
במילים קסומות, חדות, חריפות, פורשת לפנינו הסופרת סיפור רקום היטב של מה שקרה, ומה שקורה. את הטוב בכל כולו - ואת המשבר. את הדמויות המהוססות, המבולבלות, שמבינות בעמצים יותר מאשר בבני אדם. יומן מלווה את דפי הספר, ומכאן לכאן הכתיבה משתנה. פה היא נערית, מקסימה, חריפה ומהדהדת, ובספר עצמו הכתיבה מהוססת אך מלאת קסם. פשוט אפשר להישבות אחרי המילים האלה שכורכות סביבך את מחושיהן ומעוררות את הדמיון שלך,
כי מי יעמוד מול פסקה כזו ולא יחוש איזה כאב?
# "סימתי, המפקד", היה מצדיע בערבו של יום, נשימות עולות ויורדות בו בסיפוק, ועיני הילד שלו צוחקות. באותו היום הוא באמת סיים. כדור קטף אותו אגב נסיעה, שורק מול פניו המבוהלות, ההמומות. הוא הוטח בצד הדרך, דמו נמהל במיץ תפוזים שהותז אל הכביש מכוח הבלימה, כאילו נידבה האדמה דמעות יבול משלה כדי לתבוע את עלבונה. מנחמת, אספה אותו בערב אל חיקה.#
מי יעלה בליבו ש"דווקא קריר היום" כשהוא קורא פסקה כמו זו:
#הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים בבהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה למול עיניו לשורות שורות של גבעות חום-צהוב-אדום, המתנשאות ביהרות בחוצפתם של איתני הטבע...# לא חם לכם??

הכתיבה מיוחדת, מתוארת, מרקדת - והסיפור... הסיפור הוא משפחה. משפחה שעברה הרבה, ועם כל מילה שאני ממשיכה לקרוא אני מרגישה שזאת המשפחה שלי!

קשה. כל כך קשה. ומדהים. ועולה, ויורד ומחזק ומחשל.

בכיתי על דמויות שהכרתי במשך ספרים, במשך שנים, על דמויות שתליתי בהם תקוות.
פעם ראשונה שאני בוכה על מוות של מישהו שהכרתי כעמוד וחצי.
ופעם ראשונה שהדמעות שלי מתגלגלות וניתזות על גירוש.

לאחר חפירות רבות רושם אלה אני רק יכולה להבטיח שאם יש לך מעט סבלנות, קצת דמיון והרבה אהבה אתה תתחבר. גם אם לא הכל מונח במקומו במדויק, גם אם העלילה מבלבלת והכתיבה מלאת תיאורים עד תמיהה.
נכון שקטעי היומן רשומים ממש כמו ספר, נכון שהקפיצות מדמות לדמות מבלבלות, ויכול להיות שהעלילה נחשבת בנאלית ויש בה הרבה חורים. אבל זה לא תירוץ.לא תירוץ לא להתאהב בספר הזה.
ואסיים בפסקה שעליה נכתב כל הספר. הפסקה שחותמת, והפסקה שחודרת.

"תסתכלי", דוחק מבשר באיילת, "את רואה את הגבעות שם? בואי נדמיין שמעבר להם נמצא הבית שלנו."
עיניו נעוצות באופק הכהה, וזה מכאיב לה.
"מבשר," היא לוחשת לו, "בוא נדמיין משהו אחר."
"מה?" עיניו עדיין נשואות הרחק.
"בוא נדמיין שהבית שלנו כאן."

אני כל כך כועסת.
לא, לא על מי שהתעלל בהאנה. לא, לא על קליי.
אני כועסת על האנה.

*****

אני לא אוהבת מתאבדים. מישהו יודע מי דוד-אל? זה ילד מישראל שהתאבד... ואני כל כך מבינה כמה זה קשה, אני לא טיפשה, אני לא אטומה... אבל אני כן כועסת.
אני מטבעי אדם פשוט. אדם וותרן. אתם יכולים לקרוא לי "מיס רכרוכי" - אני לא אכעס. אין לי בעיה לוותר על שומדבר. תמיד אני הראשונה שמתנדבת כשצריך משהו, מוותרת מעצמי למען אחרים אם צריך, הכל.
אבל אני לא מוותרת לעצמי.
אסור לעצור, אסור להתייאש, אסור לוותר לעצמך.
ואני כל כך כועסת.
כי האנה וויתרה לעצמה.
היא רצתה שיהיה לה שחור.

במוות שלה אשמים כ"כ הרבה אנשים. 13 אנשים, ליתר דיוק. לא סליחה, לא שלוש עשרה אנשים. ארבע עשרה. והאיש מספר 14 הוא האשם העיקרי. נחשו מיהו מספר 14?
האנה. האנה בייקר היא מספר 14.
היא היתה עמוק בשחור, עמוק באפלולית. לא עצרה לרגע כדי להסתכל למעלה ולחשוב על אור, אור כלשהו, שיגיע אליה.
היא ר-צ-ת-ה למות.
נו, בטח, הרבה יותר קל לוותר, להרים ידיים. למה להתמודד עם כל זה? למה להתמודד עם העולם? בשביל מה, הרבה יותר פשוט לבלוע כדור, וללכת... ללכת בלי לחזור.
אתם יודעים מהי המנגינה החזקה בעולם? מכירים את ההמנון של המדינה, התקווה? כן, כן, זה שמחייבים אותכם לשיר בכל טקס יום זיכרון... כשכל התלמידים המצחקקים מנסים לעטות ארשת פנים חמורה ולשיר בלי לעשות קולות מטופשים.
אתם יודעים למה לתקווה הלחינו את המנגינה המסויימת הזאת? כי היא כל כך מלאת תקווה.
תנסו רגע להיזכר במילים... "עוד לא אבדה תקוותנו... התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים..."
מישהו שם לב למנגינה בתחילת המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו"?? אז אני אספר לכם. המנגינה העמוקה, האיטית, שבתחילת השיר מפנה מקום למנגינה... מרגשת. עוצמתית. חזקה.
תקווה.
אפשר להרגיש אותה מבעד למילים.
האנה לא רצתה בתקווה. היא לא חפצה בה. היא רצתה לשקוע עוד יותר עמוק בעולם השחור שלה, בביצה הטובענית של החיים שלה. כככה יהיה לה קל יותר, פשוט יותר.
אז היא מתה. כמה נוח.

שלא יהיו כאן אי הבנות - אני לא מסירה מעל האחרים את האשמה. אני לא נותנת לכל מי שהתעלל, שהטריד או שלעג לחיות בשקט. גם הם אשמים במוות. אבל האשם המרכזי הוא האנה.
כי היא לא רצתה לחיות. כי היא וויתרה לעצמה. כי היא ראתה שהעולם הוא מקום - מה לעשות - לא כל כך מושלם, אז היא העדיפה לעבור לגן-עדן. שם יהיה לה כיף יותר.
אז מה אם העולם לא מושלם?!?! א-ז מ-ה?
נכון שקשה, האנה, אני זועקת, אני צורחת, כדי שתביני שאני מזדהה איתך, עם הרגשות שלך... אבל נאי ואת שונות, את יודעת למה?
כי אני בחרתי לראות גם את הטוב...
היו לך שני הורים מדהימים. היה לך את קליי, היה לך את הנופים ואת הבית ואת החיים.
ואת בחרת לוותר עליהם. בחרת לא להעיף בהם אף מבט. להתמקד ברוע ולהשלים איתו.
הכל באשמתך.

אז הספר הזה נכתב מתוך טענה שגויה. אני כועסת גם על האחרים, על כל מי שאשם, אבל מי העיקרי - נו, אתם כבר יודעים מה אני עומדת לומר.

***

אנחנו חייבים להשים לב יותר. לפתוח, להציץ מבעד לחומות שלנו, ל-ר-א-ו-ת את האחרים, אולי יש עוד מישהו כמו האנה בייקר. מישהו שנוכל להציל... מישהו שנוכל להקים, להאיר אותו, לתת לו את ההזדמנות להכיר את המילה "תקווה".
אנחנו בני האדם, כל-כך אטומים... אני חושבת שבגלל זה האנה התאבדה. בגלל שהיה לה קשה. עם בני האדם, עם היצורים האלה, עם עצמה. כן, גם האנה בן אדם.
אבל אני לא אוהבת את הקשקושים האלה, כל סגנון ה"ההעולם אפל וקר", "אני שונא את החיים" וכו'.
אני פשוט מודה בעובדה.
בני האדם הם יצורים אטומים.
אבל אנחנו חיים, לא? ומה המטרה בחיים שלנו אם לא להתמודד? להתמודד עם עצמנו? עם האטימות שלנו?
אולי... אולי זאת המטרה שלנו.
אז קדימה, קומו על הרגליים. אני מקווה שתלמדו משהו מהחפירות האלה כאן למעלה... יש לכם הרבה עבודה:
להתמודד.
אולי כבר הזהרתי אותכם, ואלי לא, אבל...
להתמודד זה לא הדבר הקל ביותר. זה הדבר הנכון ביותר.

אוקי... מאיפה להתחיל??

טוב, התתחלה טובה, בזה אין ספק. אלי (האלופה וה'אני-חייבת-צומי-כי-אחי-נעלם') היא מורדת קטנה (או בעצם לא כל כך קטנה) ומעיפים אותה מביה"ס. יפה, טיפוסי, מרדן.
אז ככה הכרנו את אלי. ממש ממש ממש לא הטיפוס הרומנטיקן, החברותי וה - במילים עדינות - רכרוכי שהיא נעשית בתיכון המטופש הזה.
כלומר, אלוהים ישמור! גברתי הסופרת הנכבדה, אם את רוצה לכתוב ספר על בית ספר מושלם ובו דמויות מושלמות עם יופי מושלם - למה הכרת לנו את אלי ככה? איזה מין בן אדם מתהפך תוך שבועיים מנער חסר שליטה לאדון המושלמות והצחקוקוים-הנשיים?!?!?
ססס... זה היה פשוט מבאס. אני לא אוהבת דמויות רכרוכיות.
(נ.ב. אין לי בעיה עם דמויות של "ילדות טובות" - חס וחלילה! דווקא כבר נמאס לי לשמוע על הדמות החרושה של "המרדנית"!! אבל זה באמת מוגזם! לקחת מרדנית ולהפוך אותה למושלמת??! איכככססס!)

אבל העניין עם כריסטופר, וגם הדמות המסקרנת של אלי, כן עניינו אותי.
אז היא מגיעה לביצפר, והוא נראה כמו טירה מהאגדות וכו וכו'...
איזה יופי... זה מעניין, ומסקרן, ומטורף - מה נסגר עם הביה"ס הזה? למה שלחו אותה לפה? למה אין תלמידים במיסדרונות?
טוב מ-א-ו-ד! זה מעניין אותי!
אבל אז... הם הגיעו. משולשי האהבה... (נאנחת בדרמטיות)
ווא, זה היה כל-כך צפוי.
טוב, אז כמובן שאלי שרידן שלנו, מלבד היותה כזאתי מאגניבה, היא גם מהממת-בלי-לדעת-שהיא-מהממת, שמשום מה זה נשמע לי מוכר מאוד... לכן כל הבנים מתלהבים ממה וכו'... חוץ מהעובדה שהיא מסתורית וכל זה בגלל זה שאין לה משפחה בבציפר (לא אכפת לי שאני כותבת ספוילרים... :) אי אפשר לרשום ביקורת בלי להדליף קצת פרטים)
בכל אופן, זה היה כל כך מטומטם... ישר שני בנים מושלמים מאוהבים בה. אההה???
אז סילבן מעצבן אותי מהרגע הראשון, כי הוא "מושם" ואני לא סובלת אנשים מושלמים. באמת.
ישר ידעתי שהיא תלך בסוף לקרטר, אבל מזה משנה? אני קופצת רחוק מידי. בואו נחזור לסילבן.
אז סילבן הוא חתיך יפיוף, ואז הוא הורס הכל עם ההתנהגות ה... מטרידה שלו, אז כמובן שקרטר - האביר על הסוס הלבן - בא ומציל את העניינים...
מזלו של קרטר שאני מתה עליו. כן, ניחשתם נכון: אני אוהבת אותו כי הוא - לשם שינוי - לא מושלם.

(נ.ב. מספר 2: מי הטיפש המדופלם שקורא לספרים האלה ספרות נוער וילדים? אתם באמת רוצים לתת לילדים שלכם, בני ה12 לקרוא את הדבר הזה! את הקללות, את הפרטים בנוגע לסילבן... אוף, חייב לעשות משהו עם ההתעסקות הנוראית הזאת שיש לבני נוער בדברים האלה! אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים בתכנים כאלה בלי בכלל להשים לב! אפילו ספר נקי ופשוט אחד כבר אי אפשר למצוא!!
ולא, לא אכפת לי שאני נשמעת שמרנית. זה נכון, ואתם יודעים את זה. ההתעסקות בדברים האלה פשוט רדודה. וזה עצוב.)

בכל אופן, הכל טוב, העלילה נכנסת לעוד פרטים מעניינים, וזונחת (סוף סוף) את ההתעסקות המטומטמת והמצחחקת רומנטיקה.
הופה... נתניאל. כריסטופר. כיתת לילה.
מעניין.

וככה זה ממשיך.

אז איך לסכם הכל??
בתכל'ס, בואו נודה באמת - הכתיבה הורסת ת'בריאות. היא מעולה, סוחפת, נערית, מעניינת. העלילה בנויה בסדר, הפרטים טובים, הסיפור הכללי מצויין.
הדמויות - כמו שאולי כבר ניחשתם מהכתוב למעלה- אני לא אוהבת את העבודה שלה עם הדמויות. הם לא הגיוניות., הם לא אנושיות.. הם פשוט ל-א.
אלי טובה, וקרטר הוא דמות מיסתורית די סבבה אבל... גם סילבן, גם ג'ו, גם קייטי... הם או מרושעים ותינוקיים מדי, או משוגעים מידי או מושלמים מידי. זה כל כך מפגר. נראה שלסופרת יש בעיה קשה עם הערכת דמויוןת.
ובכל זאת, כל כך נהנתי. ראוי לציין שאצלי המחמאות תמיד באות בסוף, אחרי שאני גומרת להתעצבן על מה שלא אהבתי.
אז הנה המחמאות:
הכתיבה מעולה, העלילה מצויינת, הדמויות - חלקם טובות וחלקם לא, ואני... מה איתי?
אני נהנתי :)
ואולי אני עושה את זה בכל ביקורת, אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי חושבת: "אלוהים ישמור, אף אחד לא רשם את הספרים האלה כדי שתנתחי אותם. רשמו את הספרים האלה כדי שתהני מהם!!"
ונהנתי? -כן.
אז כן, אולי הינדסתי יותר מידי את הפרטים הטכניים, אבל באמת הרגשתי שאני חייבת!

מומלץ, לא לקטנים מידי... זה יפה וטוב.
טוב, אני מודה באשמה. לא ישנתי לילה שלם כי קראתי את זה! מה לעשות, אני נסחפת לספרים בקלות... :-)

טוב, מאחר וממש אין לי כח לכתוב על שמונת הספרים הקודמים בסדרה גם ביקורת, אני ארשום פה, בספר התשיעי, את הביקורת על כל הסדרה.
קודם כל, אני אתחיל בזה שילדותי או לא ילדותי, הגיוני או לא הגיוני - אני אף פעם לא מצליחה לעזוב את הספר הזה... משהו בצייד אחר הרמזים גורם למתח מוזר שלא מפסיק, וכל ספר נגמר גם בתחושת מתח קשה שמשאירה טעם של עוד.
בסך הכל - עוד אחד מהסוג של הספרים החביבים ממש, שאני אוהבת: ילדים קצת שיטחיים, אבל בסך הכל לא מזיקים. ההומור הערוך היטב, הדמויות האמריקאיות הטיפשיות והשובות, ההיגיון המדהים והתחכום שטמון בכל צמד בדרך וברמזים בכלל - מסוג הדברים שאני אוהבת. חייב לציין שזה גם ספר שסוף סוף מתאים לכל הגילאים בטווח של 10-20, בניגוד לשאר הספרות ה'מדהימה' שיוצאת בכל מקום וקוראים לה "ספרות נ-ו-ע-ר", ולדעתי מתאימה לעשרים ומעלה... עזבו, זה לא קשור לעניין. בחזרה לספר.
העלילה - מצוינת. תגידו מה שתגידו, היא יחסית מקורית... בכל זאת, בחיים לא שמעתי על מירוץ מסביב לעולם, חפש תמטמון משוגע ומסוכן עוד לא נכלל ברשימות הספרים שקראתי...
אז נכון שהסגנון קצת מזכיר את ריק ריירדן (כן, אני יודעת שגם הוא אחד מהכותבים של הסדרה, אבל זאת לא סיבה להפוך את כל הסיפור לדומה לספרים שלו) אבל בכל זאת... מקורי!:)
אני נהנתי... עזבו אותי משטויות של שיטחי לא שיטחי, הגיוני לא הגיוני וכו'... כשאני קוראת אני נהנית. אולי לא לוקחת איתי משהו לחיים, אולי לא לומדת איזה מוסר, אבל נהנית. מאוד.
בספר התשיעי חלה נקודת מפנה קשה כי מגלים את כל הסיפור המסתורי של האיש בשחור. אני הייתי מוסיפה קצת מתח לכל הסוף, ולא הורגת את ההוא הצעיר ההוא, כי המוות שלו לא ריגש. הוא פשוט הוסיף פרט מאוד לא מעניין בספר, כי בכלל לא נראה הגיוני שהם עד כדי כך עצובים על מישהו שהם הכירו בערך שעה. אבל כרגיל - האקשן, הקפיצות ממשפחה למשפחה, מגילוי גילוי - זה מה שגאוני פה, וכל דבר שלא אהבתי בכל הסיפור הזה לא מצליח להעיב על ההנאה שבקריאה... איך חושפים כל פעם עוד חלק מהשמיכה שמכסה את המירוץ.
מדהים.
והכי מיוחד - איך כל פרט קטן בעלילה תוחקר עד הסוף, בדיוק מופלא. איך כל דבר מתוכנן לפרטי פרטים כדי שיארג לרגע של עוד מציאת רמז.
נהנתי. כוכב אחד מחוסר מהציון הסופי בגלל ילדתויות יתר, שיטחיות וקטעים לא משו בספר שקצת הרסו... כל הסיפור עם איזבל שרצחה את ההורים שלהם מודגש יותר מידי, וגם זה שהם רבו עם נלי, והכי עיצבן אותי הסוף הפתור בצורה לא מיקצועית כל כך.
אבל ארבעה כוכבים גם הוא ציון מעולה לדעתי.
מומלץ:)

מאוד לא מתאים לי לקרוא את הספר הזה, וגם לא מתאים לי לרשום ביקורת כזאת, אבל בהתאם לנסיבות חשבתי להתאים ביקורת קצת... חריפה יותר מהרגיל...
טוב, יש הרבה מה לכתוב, אז יאללה לעבודה!
ברשותכם, נתחיל בכריכה: זה מזוויע! היא מכוערת, הבגדים שלה מכוערת... משו להוסיף? אה, כן, הדבר שיש לה על הגב נראה כמו פרח מכוער שנראה כמו שמלה!!!
אוקי, ולביקורת.
נו, באמת, אפרילין פייק או איך שלא קוראים לך, את רצינית?
עם כל הכבוד למשולשי האהבה הסוחפים, הדמות החתיכה והמושלמת והעלילה הכל כך צפויה שמאפיינים הרבה ספרים אמריקאים, זה עבר כל גבול!
קחו ילדה, תוסיפו לה שם יפה, פרצוף יפה וסיפור חיים מוזר, תכניסו לסיפור איזה חבר חתיך עד חוסר נשימה וחברה טובה - שברור שהיא פחות יפה מהגיבורה פי עשר! - ולסיום גם תעשו שהיא יצור קסום יפיפה שמציל את העולם, את ההורים ואת החבר... אה, ושכחתי, גם יש בסיפור את התוספת המרכזית: המאהב המסתורי והקשוח שכל ילדה נופלת כשהיא רואה אותו.. וואו, איזו מקוריות.
אז כן, זה "כנפיים". חבל ששכחתי להוסיף קצת מילים לגבי הטרולים המרושעים, התקציר המטומטם עד טירוף וכפכפי האצבע - בכלל לא ילדותי!
למזלה של הסופרת הסופר-לא משו הזאת שהיא רושמת בצורה קלילה וזורמת שלא גרמה לי להשתעמם... אפילו שהיו כל כך הרבה דברים שלא אהבתי עד שזה הפריע לי בקריאה!
"חיי חברה מסובכים"?!?! - עאלק!
כל התתחלה מושלמת כל כך שבאלי להקיא! לפחות בהמשך נכנס קצת עניין, אבל עם כל סיפור האהבה (הבכלל לא קיטשי) עם דיוויד אתה כבר קצת שוכח מהמתח העיקרי: צומח לה פרח על הגב, ואנחנו עסוקים בלקרוא על הצורה שבה הריסים של דיויד מטילים צל על העיניים הכחולות שלו! כאילו, הלוווו? מה פה העלילה המשנית ומה פה המרכזית?
אבל בסך הכל הספר היה בסדר. כל עוד לא השתעממתי בו עד מוות, כל עוד נשארה בו טיפת מתח - הוא היה בסדר.
אבל... ?(וזה אבל גדול) הנה הגיע החלק שאני הכי לא אוהבת: הבנו שללורל אין לב כי היא פיה, אבל לא חשבנו שבאמת אין לה רגשות! כאילו, מה נראה לה שהיא בוגדת בדיוויד? ואיך היא אמורה להתאהב באיזה נער יער סופר-מכוער אחרי פעמיים שהיא פגשה אותו? ולא אכפת לי שהוא חבר ילדות שלה, אחרי יום וחצי לא מתאהבים, ובטח שלא בוגדים בחבר שלך! יאללה, יאללה, כאילו העלילה הזאת הגיונית מבחינה אנושית...
ספר טיפשי.
אבל לא הפסקתי לקרוא אותו באמצע.
אחרי כל קטילה שלי יש כמה דברים טובים. הנה הם:
הספר היה בסדר על גבול הבסדר. נהניתי בחלקים שאהבתי. לא התרגשתי, לא נמתחתי עד הקצה, לא התעניינתי לגמרי לגמרי בעלילה.
אבל בסך הכל זה בסדר, ויכול להיות מאוד שאחרים יאהבו את זה. עובדה - אני ממשיכה לקרוא את ספרי ההמשך, כי אני כן מעוניינת לדעת יותר על הדברים החשובים באמת, כמו הממלכה של הפיות למשל...
אז בסדר. הכל בסדר. :)

ליד המבינים יותר מבינינו, הבוגרים או המבוגרים יותר, אני קצת מתביישת לרשום את הביקורת שלי, אבל דחף עמוק גורם לי לדחוף את עצמי ולהסביר לכם מהי מהות "עלובי החיים" בשבילי.

עלובי החיים - השם הזה נראה כל כך פשוט בהתחלה, אבל עם כל עמוד שעובר אני מ-ב-י-נ-ה אותו. האנשים האלה שהעוני, העצבות, שברי הכלי שנשארו מהם הפכו אותם ל"עלובי חיים"... וזה נורא, כי עם כל דפיקה בדלת שז'ן ולז'ן מנסה, יורד המסך הזה שמסתיר מעינינו את האחרים ואנחנו רואים את העליבות הזאת, את מה שנשאר מאדם שהיה, ואני לא נוהגת בדרך כלל לקחת ספרים ללב יותר מדי, אבל אני לא יודעת למה בספר הזה המילים חדרו עמוק, הורידו אותי, גרמו לי להרגיש את הגיבורים באופן שגם ספרי שואה לא הצליחו להעביר לי את האומללות.
אני לא יודעת למה, אבל אני מנחשת.
בגלל המילים הגאוניות האלו, של ויקטור הוגו, בגלל הדמויות שובות הלב האלו, שלא ציפו להרבה וגם לא קיבלו הרבה, בגלל העובדה שנשאר בהם "הטוב" שבי לא היה נשאר במצבם. בגלל האנושיות!
כמובן שהדמות שהיתה הרצינית מבין כולם אבל גם חדרה הכי עמוק אצלי היתה ז'ן ולז'ן, אדון מדלן, אולטום פושלוון או כל שם אחר. אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת נתן. אדם שהבין את משמעות הניתינה באופן כללי, וידע לאהוב ולהיפגע בשביל אחרים. "מצפון" אפשר לקרוא לו, או אדם טוב, או "קדוש מעונה" כמו שהנוצרים אוהבים לומר.
קוזט, מריוס, טנרדיה,פנטין - הם פשוט דמויות אנושיות. הם יודעות לשנוא, להיפגע, לעשות הכל בשביל עצמך, וחלק מהן גם יודעות לעשות הכל בשביל אחרים. החשיבה הפשוטה הזאת ש"כל מה שיש לך אינו שלך, ולכן אתה אמור לתת אותו לאחרים" המחויבות הזאת, כי אתה נולדת לעזור - זה פשוט מדהים. טוב מדי, פשוט מדי.

האהבה האמיתית של מריוס וקוזט, גברוש האמיץ חסר הפחד, אנז'ולרה נלחם - הכל מתערבל, ואתה מרגיש את האומץ של הדמויות, האהבה שלהם, הפגיעות שלהם, עקרונות חייהם.

אני לא יודעת להסבר את זה כמו שצריך, את הצמרמורת שעברה בי כי לא הבנתי למה לעזאזל אדם כמו ז'ן ולז'ן מקריב הכל למען אחרים - למה? הוא היה יכול לחיות חיי שלווה מאושרים אם לא היה עושה את זה, בעיקר בסוף של הספר, שבו הוא מחליט להתרחק מקוזט לטובתה... ואני שואלת: ומה עם טובתך האישית? מה איתך?
ואז, שוב, אני מבינה את מהות חייו של ז'ן - הוא בעולם בשביל אחרים. לא בשביל עצמו. וזה מה שמיוחד כל כך ומדהים כל כך בדמות הזאת, ובאחרות. אפשר לראות אותם מהצד, להבין אותם ולא להבין אותם, כמו שאתה מבין ולא מבן את האנשים שאיתם אתה חי.
ז'ן היא דמות לא מושלמת, היא ידעה לשנוא את מריוס - אבל היא טבעית, ואנושית ושמימית, וזה בעיקר מה שנגע בה, אני חושבת.

הספר הזה הרעיד אותי, צימרר אותי, לא הניח לי לעזוב אותו. אני מאוד מקפידה לקרוא רק בלילה, אבל הפעם צללתי לעולם שהוא לא שלי בלי להבחין, רק קראתי וקראתי בלי לעזוב, כי העלילה הזאת מושכת אותך לתוכה, כי כל כך אכפת לך מהדמויות, עד שאתה מבין שבאופן כלשהו אתה כבר מאמין בהם, מרגיש אותם.

אני לא חושבת שמישהו מקשיב כל כך לדעה שלי, אבל אני ארשום אותה בכל זאת: זה אחד מהספרים המופלאים בהסיטוריה, בגלל היותו אנושי.

אני לא מצפה שיקראו את הביקורת הזאת, אי שם בתחתיתו או אמצעיתו של העמוד, - בסך הכל זה לא ביקורת מצחיקה או סוחפת, זו רק הדעה שלי לגבי הספר המיוחד הזה - אבל אני מרגישה שאני חייבת לקבוע את מעמדי בקשר אליו.
נ.ב. ייתכן ואציין שמות של הדמויות, כנ"ל לגבי תכונותיהם וסיפוריהים - בקיצור, ספויילרים:
אני לא יודעת מה קרה לי, מה גרם לי לקרוא במשך יומיים ארוכים ובכל זמן שמצאתי את המילים הקולחות, את הסיפור המרתק. עם כל הכבוד לדויד גרוסמן, שהיה נשמע לי הרבה יותר איכותי מרוב ספרי הנוער האפלים של היום, עדיין הייתי בטוחה שאתקל באותו סגנון - בוטה, אפל, סמים, פחד, וואו, הנוער של היום הם כל כך יוצאי דופן ועוד שטויות טיפשיות שכאלה, משהו בין קיטש מזעזע לשפה מודרנית בוטה שממש לא מושכת אותי.
איזו טעות חמורה טעיתי!
הדמויות האלה, פרי עטו של גרוסמן, הן אנושיות כל כך - מהמילים המהוססות אך הסוערות של תמר ביומנה ועד אסף שהוא בן אדם כל כך... פשוט.
"העכברושים", "האומץ של הפחדנים" או "הסלולאום" - הכל במילים מובנות, ביטויים לרגשות אנושיים ורגשיים עד אין קץ. הכל נעשה ברור כל כך עם כל עמוד: האובדן, האהבה, השקט הזה שבין תמר לאסף, האהבה המדהימה בין אח לאחותו או הפשטות הסוערת של תיאודורה, לאה או אפילו דינקה הנאמנה.
כשדמויות בנויות בצורה טובה זה בדרך כלל גורם לי ללא יותר מקצת מילים טובות...
אבל אני לא יכולה להתעלם מהמחשבות האלו, "העכברושים הלבנים" כמו שאני קוראת להם עכשיו, שרדפו אחרי בעקבות הספר.
מחשבות... איך לומר? טובות, עמוקות, בעלות ערך - לא, לא כאלה מחשבות.
פקדו אותי מחשבות של פשטות, של אהבה.
איך במילים פשוטות גרוסמן מתאר לנו סיפור שובה לב והורס אותי, בגלל הריצה המדימה הזאת בין סיפור למשנהו, בגלל הרגש הזה שמועבר על ידי דיו ונייר בלבד, בגלל השתיקה, החיוכים המהוססים, ה-א-נ-ו-ש-י-ו-ת שבספר הזה.
הכימיה שנוצרת בין אנשים שאין ביניהם קשר, סיפור הרקע של רלי וקרנף או של תיאו ושל מצליח - תמר, בן אדם כל כך טוב, משוחחת עם כולם ומקבלת מהם "מרחב", ומיוחדות הזאת שהקרינה, הטוב לב... זה משהו מיוחד.
מישהו לרוץ איתו - המיוחד שבספרים, לא לפספס.