(קראתי באנגלית)
אאתחיל בתיאור הספר לכשלעצמו. זה ספר חכם, שאני בטוחה שלקחתיממנו דבר או שניים לחיי במודע, ואולי עוד כמה לא במודע.
העלילה מקורית, אין מה לדבר. העובדה שהכל מסתכם בסוף, וכל רגע שנראה מיותרפתאום מקבל משמעות - את זה אני הכי אוהבת. זה פשוט ספר טוב, שכתוב טוב, עםדמויות טובותועלילה טובה.
עכשיו אעבור לתשבחות ג'ן גרין הרגיות שלי. אחרי חשיבה מעמיקה על מחפשים אתאלסקה ואשמתהכוכבים הרגשתי שהמיינסטרים של ג'ון גרין, איך נאמר, גרם לספרים שלו מעט לאבד מעצמם, כי עכשיו כל אחד מרגיש צורך לקרוא אותם,ולצערי הרבה אנשים לא מבינים את המורכבויות שלהם.
יצא לי גם לקרוא את וויל גרייסון וויל גרייסון, אבל הוא נכתב יחד עם עוד סופר והמימד שלו שונה מאוד. ספר ממש טוב, בכלמקרה.
כשהתחלתי את ערים של נייר הרגשתי שזה מחפשים את אלסקה מההתחלה - אלא שאז התברר שקוונטין שונה ממיילס בכמה דבריםבסיסיים, וההתייחסות הכוללת לכל הדמויות היא שונה. במובן מסויים,ני אפילו אוהבת את הספר הזה יותר, אם באתי כדי להשוות.
לסיכום כולל,זה ספר טוב ומורכב ולדעתי יש לו ולמחפשים את אלסקה בסיס משותף שהסופר אהב, והוא לקח אותו לשני כיוונים שונים לגמרי.

תחילת הספר - לא מובנת בעליל. לוקחים בערך שלושה פרקים בשביל באמת להכנס לזה. התרגום לא משהו, ולא ממש השקיעו בעריכה שלו.
למה בכל זאת נתתי לספר חמישה כוכבים? טוב, דבר ראשון הוא באמת מאוד מעניין. יש בו עולם שלם ועשיר שמתחשב בכל הפרטים, ובלי להגזים,יש משהו שמעט מזכיר את הארי פוטר בהוויה הכללית. הסיפור עצמו אמנם מוכר, אבל בניגוד לסיפורים אחרים על נערה לוחמת, פייג' מאוד אנושית אך בעלת כושר מנהיגות טבעי ולא מאולץ.
הדבר שהכי תפס אותי הוא כנראה הדמויות. אמנם יש המון דמויות, אבל גם כל אחת מהן מקבלת יחס אישי, מה שנותן להן נפח וקל לקורא להכיר את הדמות, אפילו מעבר לסתם דמות בספר. דמויות כמו ארקטורוס משרתים, ג'קסון הול וניק ניגורד - באמת אפשר להרגיש שאתה מכיר אותם,דרך עיניה של פייג' כמובן,שהיא בעצמה דמות לא רעה בכלל.
בקיצור, ספר מומלץ בהחלט למי שרוצה להשאב - ואל תבהלו מההשוואה להארי פוטר ומשחקי הרעב על הכריכה, הוא באמת שווה את זה.

הממ.. ג׳ון גרין, הא?
אני לא יודעת מה להגיד. אהבתי את הספר, מאוד, מאוד מאוד. אהבתי את אשמת הכוכבים יתר, אבל זה ממש מן הראוי להשוות, כי הם שני ספרים שונים, לא מאותה סדרה.
אלא אם כן אתם מחשיבים את ג׳ון גרין כסדרה?
אני אתחיל בזה שאומר, הספר מציג מציאות מאוד מאוד שונה מזו שאני חיה בה, ובכל זאת הצלחתי להתחבר בקלות.
אני אמשיך בכך שאומר, את מיילס לא אהבתי. בפירוש, פשוט לא אהבתי אותו במיוחד. לא שהוא רע, פשוט ככה. את אלסקה והמפקד, לעומת זאת, כן אהבתי, וגם את טאקומי.
לדעתי כל החלק של הלפני מושלם כפי שהוא. בחלק של האחרי יכלו להיות צמצומים, וגם בחלק הספציפי החיד שהיה... מטריד במיוחד. מאוד. מי שקרא יודע למה אני מתכוונת.
בקיצור, יש משהו מאוד מאוד אמיתי בספר הזה, עם כל המוזרויות שבו (ואני מקבלת את היותם של הילדים האלה חכמים מהממוצע ומסכנים מהממוצע. בסך הכל, הם על מלגה בפנימיה, ואלה בדיוק הסיבות שלהם).
מיילס הוא היחיד שמצאתי באמת משונה, כי עם כל הכבוד, כל מה שהוא עשה בזמנו הפנוי היה לקרוא ביוגרפיות ומילים אחרונות? לא הוזכר אפילו דבר אחד שעשה ב״חיים הקודמים״ שלו.

חוץ מזה, הספר מרגש. בכיתי. הרבה. התגובות של דמויות לשברים, ובעיקר דמות המספר, הן אלה שבאמת שוברות את הלב.

מומלץ מאוד מאוד מאוד לקריאה, ו.... זהו.

אוקיי, אני אתחיל בכך שזה ספר משונה. פשוט משונה. הסיפור משונה, הדמויות משונות, אבל בעיקר הילדים משונים.
את הספר ראיתי עוד ביום הולדתי השלושה עשר בחנות הספרים ומאז רציתי לקנות אותו. כמעט שנה לאחר מכן הוא הגיע לידי בזכות כנס האייקון בתל אביב ושם עלה לי עשרים שקלים. הייתי מאושרת לקנות אותו סוף סוף - ספר מיוחד, מבחינת עטיפה, עיצוב, כתיבה ותוכן. התמונה שבתה אותי עוד בהתחלב, ואני ידועה כאוהבת דברים קריפיים ומסתוריים כמו זה.
אז הספר היה שונה כל כך ממה שציפיתי. כלומר, ידעתי שהתמונות אמיתיות, ולכן ציפיתי שיהיה יותר בנוסח ביוגרפי... אבל ממש לא. זה ספר מרתק, העלילה מיוחדת מאוד והדמויות חביבות מאוד, התחברתי במיוחד לאמה. לפי דעתי גם איסטף התמונות על ידי הסופר זה רעיון מיוחד וכל כך יוצא דופן, להרכיב סיפור בעזרת תמונות אמיתיות לגמרי, שעל חלקן אף מוסבר כיצד היו יכולות להווצר. אבל כל האוירה של הספר - לעתים מפחידה, לעתים שמחה ושמשית, והסופר יכול ממש לתנב אותך בין החיים האלה והאלה, חייו של ג׳ייקוב וחייו של אייב, החיים במעון והחיים מחוצה לו...
*ספויילר*

הסוף פתוח. אני שונאת סוף פתוח. יש עוד ספר שלא תורגם עדיין לעברית, אבל הסוף ממש פתוח כאילו ברמה שחייבים להמשיך לספר אחר כדי להוציא את זה מהראש! אוף זה נורא עצבן אותי! אבל סיפור האהבה בין אמה לג׳ייק היה כל כך חמוד לפעמים שהיה בא לי לחבק אותו. ואמה מקסימה בעיקר בסוף.
*סוף ספויילר*

אז בקיצור ולעניין, ספר ששווה מאוד לקרוא, לא בעל תובנות מי יודע מה לחיים אבל כתוב בצורה יוצאת דופן, והדמויות לא מתוארות יותר מדי ולא חתיכות מדי ולא מושלמות בכלל... קצת היה מוסיף לדעתי אם היה מספר יותר על החיים האישיים של כל אחד אבל זה לא נורא. הילדים מאוש ילדותיים וזה למען הדגשת מצבם, האיזור הקודר מאוד קודר והאיזור השמח מאוד שמח... הכל מאוד שחור ולבן, אבל בעצם ממש לא.
והתמונות, פשוט... מדהימות, אחת אחת. יש כמה שלא ממש הוסבר עליהן בספר וזה הציק לי כמו שתיים מתוך השלוש שמופיעות בגב העטיפה, אבל בכללי התמונות הן מה שמייחד את הספר עד כדי כך מאחרים.
אה, וחשבתי בהתחלה שהסופר הוא זקן שכותב כבר שנים וזה רב המכר היחיד שלו שהגיע לחשראל כי הוא לא כזה מפורסם... מסתבר שהוא איזה אמריקאי צעיר וחתיך.

קראת את הספר הזה בגיל... שמונה נראה לי? אחותי סיפרה לי שהיא קראה אותו כשהייתה ילדה ולא יכלה להפסיק, אז מייד לקחתי אותו מהספריה (כשעוד היה לי מנוי).
אז זה ספר ילדים, אבל אני מחשיבה את עצמי כמישהי שלא מתייגת ספרים, ובטח שלא את זה - הוא יכול להתאים ביותר גם למבוגרים. כמובן שילדים יראו יותר את הקסם שבו, למרות שהוא ריאליסטי לגמרי, אבל הייתי רוצה לקרוא אותו שוב ולראות אותו מנקודת מבט קצת אחרת.
קלאסיקה מקסימה ומלאת אופטימיות ודמויות חביבות, והסרט זכור לי שלא משהו בכלל לעומת הספר... כרגיל.
אז מתאים לילדים ומבוגרים כאחד, מתוק אבל אי אפשר להגיד קיטשי - כי זוהי קלאסיקה שקיימת שנים רבות ועליה מתבססת קיטשיות של היום, אבל כשהספר נכתב אני משערת שהוא לא נחשב לקיטשי אלא דווקא לחדשני, יש בו מסהו מעניין מאוד - ואהבתי את זה שהוא קסום, אבל בעצם לא.

אז... הספר נקנה במבצע 4 ב-100 הידוע ולא נפתח חודשים. בת הדודה שלי, הדתיה, קראה אותו לפניי, ואמרה שהוא די טוב.
לא ידעתי מה מצפה לי עם הספר הזה. האם יש בו משולש אהבה, כרגיל? אני יכולה להבטיח לכם שלא, יקיריי. הגיבורה הראשית הזו בהחלט יודעת מה היא רוצה, וזה יתרון כביר לדעתי, משהו שמייחד את הספר.
עוד משהו שמייחד את הספר לדעתי - הדמויות לא מתוארות יותר מדי בהתלהבות. כולם מתוארים כמו שכל נערה היתה רואה את המצב. - הנער שבו היא מאוהבת הוא חתיך אמיתי גם אם לא בעיניי השאר. אחותה יפהפיה לדעתה וזה לא מפריע לה כל כך. היא מתייחסת למה שחשוב - למה שלא, אין טעם.
משהו שממש אהבתי בנוסף:
הדמויות נורא פשוטות, ועם זה נורא אנושיות. אין מה להגיד, מורה מפתיעה ומקסימה, וטס היא פשוט מותק, האהובה עליי אני חושבת. קייט היא דמות ראשית חזקה ובעלת דעות, ושאר הדמויות - האמת, ממש אהבתי את דרך ההצגה של כולם כמעט, מלבד אולי אלנה האומנת, והאבא שלהן.

על העלילה עצמה: כמובן, לא הכי חדשני, מכשפות נבואה וסודות. מה שכן מיוחד בעלילה לפי דעתי זה הלא משולש אהבה. בהרבה ספרים הגיבורה הראשית לא יודעת מה להחליט, והיא מסכנה ואוי ואבוי איזה באסוש. לא כאן, הגיבורה יודעת מה היא רוצה - אבל קצת קשה לה לחבר את מה שהיא רוצה עם מה שאפשר ומה שהיא חייבת. הבחירה כאן היא לא בין שני בנים, אלא בין אהובה לבין אחיותיה. למעשה האפשרויות רבות הרבה יותר, אבל על זה כבר תקראו בעצמכם.

הסוף חירפן אותי. רציתי לקרוע את הספר או לזרוק אותו מהחלון, ולרגע שקלתי לעשות את זה... אבל אני לא משחיתה את רכושי שלי. בדרך כלל. טוב אולי כן, אבל לא ספרים.
כל מה שקראתם כאן בוודאי לא אומר לכם הרבה, אבל אני חושבת הזפר הזה בהחלט שווה קריאה ומחשבה. אפשר להגיד שיש לו מסר פמיניסטי, ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב-
ראשון בסדרה. ראשון בסדרה. יהיה המשך. זה עוד לא הסוף.

מכירים את הספרים האלה, שמצד אחד אתה רוצה לקרוא אותם עוד ועוד, לעד, ומצד שני, אתה לא רוצה להמשיך - שלא יגמר?
מכירים את הסופרים האלה, שאתם כל כך שונאים, אבל אוהבים באותו הזמן?
מכירים את זה שאתם קוראים ספר, ומרגישים כאילו מישהו נכנס לכם לראש, שאב ממנו מידע ומחשבות, ופרסם אותם להמונים כשלו?
אם אתם לא מכירים אחד מאלה, סימ ןשלא קראתם את ״אשמת הכוכבים״.
יצירת מופת אמיתית, מקווה לראות עוד מג׳ון גרין והשקפת העולם הל כך ריאליסטית שלו, וכמה שאני מכירה אותה.

הייזל גרייס אוהבת ספרים, ובעיקר את הספר ״מכאוב מלכותי״.
הייזל גרייס פוגשת בחור ומתאהבת בו, והוא בה.
הייזל גרייס והבחור יוצאים למסע בעקבות הספר שמתאר סיפור דומה לחייהם.
למה הסיפור דומה לחייהם? אה, כי הם חולים בסרטן. אבל הם לא נותנים לזה לעצור אתם מלצחוק ולטוס לחו״ל ולשמוח ולחיות, ולאהוב. וזה מה שיפה בספר הזה, מלבד כל השנינות והתובנות:
זה לא ספר סרטן.
אל תטעו ותחשבו ככה.
אולי הוא מתחיל ונגמר בסרטן, אבל באמצע - יש עוד כל כך הרבה.

אסף הוא דמות כל כך מקסימה, שלי אישית קל מאוד להתחבר אליה,
ותמר... אני מרגישה לפעמים כאילו היא מדברת מתוכי.
לפי דעתי זהו ספר נוער חובה, ומי שלא אוהב אותו כנראה לא מבין את החוכמה שיש בו, את הכוונה במילים והכוונה מאחורי המילים. הדמויות מלאות ובעלות פנים רבות, כמו אדם אמיתי ממש. גרוסמן יצר עלילה מיוחדת ושונה כל כך, סוחפת ומרגשת.
הדבר החשוב ביותר, לדעתי, שמדגיש ספר זה הוא שלכל אדם יש סיפור, וכל אדם רוצה מישהו שיקשיב לו, ויתעניין בסיפור שלו.

ספר מעולה, מקסים ומלא תובנות.

אוקיי, בסך הכל ספר נחמד.
לא הכי טוב שקראתי, גם לא מעשרת הגדולים, ולא נראה לי מתאים למבוגרים (מה שאני לא נוטה לחשוב בדרך כלל, אבל הוא כל כך מלא בנוער שקשה לי להאמין שאדם בגיל 30-40 יתרשם מזה, אבל יש יוצאי דופן).
הנקודה שהכי מדברת אליי בספר זה שהוא מצחיק. הוא באמת מצחיק בכמה מקומות, בעיקר דמות אחת. אבל אם כבר מדברים על דמויות, יש לי בעיה - ממש קשה לי להתחבר אל הדמויות בספר הזה! חוץ מג׳ייס, כל הדמויות, כולל קליירי הדמות הראשית, מרגישות לי קצת מרוחקות. אני לא בטוחה אם זה רק אני או שזה הספר, אבל לא הצלחתי להתחבר לאף דמות, ואני כבר קוראת את הספר השני, חוץ מג׳ייס...
העלילה דיי זורמת, מצד אחד, אבל מצד שני די ברור מה הולך לקרות... לא כל הזמן, אבל אין כל כך מתח.
בסופו של דבר הספר מתאר אהבה, אהבת נעורים והמון רגשות, שעומדים כביכול בצד העלילה הראשית, אבל קצת, לדעתי, מעיקים בכמה מקומות... אבל זה אחד הספרים שקוראים בשביל הכיף ובשביל להעביר את הזמן, לא בשביל לחשוב יותר מדי או להתרשם. בסך הכל אין כמעט רעיונות חדשים בספר, ואין בסיס לכל מני דברים - אבל הוא לא רע.
מומלץ לנוער, למי שרוצה משהו קליל וקצת מצחיק.