אני אוהבת לתארך ספרים, סרטים, סדרות, מוזיקה קלאסית. אני לא חייבת לדעת בדיוק של שנה מתי נכתבה היצירה או על איזו שנה היא נכתבה, כי אני לא היסטוריונית. אבל אני לא שייכת לאלה שרואים או קוראים על כרכרה ומבחינתם מדובר באיזה עבר רחוק, וכנ"ל לעניין שמלת קרינולינה או קפלט ואברקיים. בהחלט חשוב לי אם מדובר ב-1865 או ב-1722 או ב-1425.

יש להיסטוריה משמעות בסוגיות פוליטיות, כלכליות, תעשייתיות תרבותיות, בריאותיות, היחס לנשים, למיעוטים, גזענות ודעות קדומות. כשאני קוראת או צופה חשובה לי התפאורה וסצינה אחת יכולה לרמז לי ברגע באיזו תקופה מדובר.

ספר יום הדין מתרחש בשנת 2054 והמסע בזמן מוביל ל-1348.

כדי למקם סיפור בעתיד יש לברוא עולם חדש מנומק ומפתיע. כדי למקם מסע בזמן למאה הארבע עשרה צריך ליצור עולם היסטורי מדויק.

אלא, שקוני ויליס כתבה את ספרה במשך 5 שנים, משנת 1987 ועד יציאתו לאור ב-1992. מכיוון שהאינטרנט עוד לא נולד, או שמא נולד אבל לא היה בשימוש המוני, הסיפור המתרחש בשנת 2054 הוא דל מבחינה טכנולוגית, שלא לומר מיושן ומגוחך. טלפונים ניידים אינם בנמצא, לא סמארטפונים ולא טלפונים אלחוטיים, יש טלפונים קוויים, ציבוריים וליותר משוכללים יש איזה מסך שרואים את המדברים ונקרא חוזי. כשהרשת קורסת, אין בכלל טלפונים, הם תפוסים והחוזי נעלם.

במערכת הבריאות יש התקדמות רבה, כל אדם מקבל בחייו סדרה של חיסונים והרכבות שממגרים את המחלות, אבל זה לא מונע התפרצות מגיפה. ישנם כל מיני תרופות חדשות וקפחום, שזו קפליה שבולעים למדידת חום, רעיון טיפשי ומכביד. כל השאר אינו מתקדם כי אין לוויליס על מה להישען. אין לה ארגז כלים לבנות ממנו עולם מתוחכם מכפי שאנו מכירים היום. ולכן, הרעיון הכי מתקדם של ויליס הוא מסע בזמן, שאני מבטיחה לכם חגיגית מעל דפי אתר זה, שלעולם לא יתרחש במציאות.

היסטוריונית צעירה בשם קיוורין מתנדבת לנסוע בזמן אל העבר, אל שנת 1320, עשרים ושמונה שנים לפני התפרצות הדבר באירופה. האנשים השותפים ליצירת הפרוייקט מניחים שאם היא קיבלה את כל סוגי החיסונים וההרכבות לא נשקפת לה סכנה ממשית, ובכלל, הם מציידים אותה בתרגומון, שבב זעיר המושתל בפרק כף ידה (הנה, עוד המצאה מהפכנית) שיתרגם את שיחותיה עם אנשי ימי הביניים, מאנגלית עכשווית לאנגלית עתיקה ולהיפך.

קיוורין, שעברה אימון ממושך לקראת המסע, מגיעה אל ימי הביניים מאובזרת בקושי, אבל מצוידת בסיפור כיסוי שאינו מעניין אף אחד. מיד עם נחיתתה היא לא מוצאת את הכפר שאליו כיוונו אותה אנשי 2054, ולמרבה הצער היא גם נתקפת במחלה קשה, התרגומון לא עובד והתנאים הפיזיים לא משהו.

כדי להגביר את הבעיות, ישנה סטייה רצינית באפיצות (תבדקו לבד בגוגל מה זה) והיא מביאה את קיוורין לשנת 1348, ימים ספורים לפני התפרצות הדבר בכפר שבו היא נמצאת. ואם לא די בזה, הטכנאי ששיגר אותה למאה הארבע עשרה נופל לתוך מגיפת וירוס קטלני (שמזכיר את הקורונה במעט, סוף כל סוף, גם זה סוג של אינפלואנזה) והוא נחשד כחולה זירו. בקיצור, גם פה על פני האדמה וגם בעבר הרחוק מתרחשות תקלות שמונעות מקיוורין לדעת איפה נקודת הצניחה שלה, שממנה היא אמורה לחזור, ומאנשי ההווה (2054, כאמור) להשתלט על המגיפה ולהציל את קיוורין.

קודם כל נתלונן על ההוצאה לאור. ההוצאה שאני קראתי איננה הראשונה וקשה להבין איך מוציאים לאור ספר גרוע כל כך מבחינה טכנית. אותיות מרוחות, מילים מטושטשות, משפטים מחוקים, בקיצור, לא מתאים ל-2024 וגם לא ל-2054, אולי ל-1348.

שנית, ניטפל קצת לקוני וויליס. ויליס הגתה רעיון לא רע, אבל ההוצאה לפועל לא ממש מרשימה. כפי שציינתי, התיאור של ההתפתחות הטכנולוגית ב-2054 מיושן לחלוטין. התיאור שלה את המאה הארבע עשרה קרוב בוודאי למציאות ההיסטורית, עד כמה שההיסטוריונים יודעים. אבל חוץ מהתפרצות הדבר המהלכים המתרחשים בעבר קצת משעממים. לוויליס יש נטייה לחזור על פרטים שוב ושוב ושוב עד זרא. הילדה הקטנה של ימי הביניים, אגנס, מקבלת איזה צמיד עם פעמון. ויליס חוזרת עשרות פעמים לפרט השולי הזה, למרות שאין לו כל תפקיד בסיפור. וכך לגבי פרטים זניחים רבים. אפילו תיאור מחלת הדבר אצל כל אחד מהחולים ארוך ומוגזם ונוטה לחזרות מעייפות.

בתיאור ההווה הסיפורי, ויליס זורה קצת חוש הומור, שנעדר כליל מתיאור ימי הביניים. דווקא המפגש של ההווה עם העבר היה יכול ליצור אפיזודות משעשעות, אבל הוא רציני להחריד. אבל דא עקא, ההומור שוויליס משתמשת בו בהווה (בכל פעם שאני כותבת הווה, משמע 2054) נשען שוב על חזרתיות יתר כדי ליצור דמויות בעלות איפיון מסויים. אבל כמה עשרות פעמים אפשר לקרוא על פינץ' שדואג שהמלאי יאזל בגלל סגר המגיפה, וכמה פעמים אפשר לקרוא את תיאור הפעמונאיות המתייחסות ברצינות מופלגת לקונצרטים שלהם, וכמה פעמים בסיפור קולין ימצוץ סוכריה אדירה על מקל שתצבע את לשונו בכחול, או שהוא ירוץ בגשם ללא מעיל, או עם מעיל ויירטב עד לשד עצמותיו, או ויליאם הסטודנט החיישן, כביכול, שמחליף בחורות הרבה יותר בתדירות מאשר אנשי 2054 מחליפים גרביים, או אימו, שסועדת כל חולה אנוש בקריאה רצינית ומאיימת מכתבי הקודש, בקיצור, החזרה התיאורית שבדרך כלל היא היסוד לאפיון דמויות משעשעות, הופכת להיות מעיקה ומעצבנת, כי היא מופרזת לחלוטין (לא פלא שהספר עבה כל כך).

האם נהניתי בקריאה? אכן כן. האם הספר הוא פספוס ארוך ועב דפים? לחלוטין. האם אשכח את תוכן הספר? סביר להניח שלא, כי כשמפמפמים לך בראש אותם פרטים, בחמש מאות שמונים ותשעה עמודים, סביר שתזכור את תוכנו.

ההתיישנות המצערת הזאת, של ספרי מדע בדיוני.
כמו אצל אסימוב שכתב על עתיד בו ילדים לומדים מהבית דרך המחשב... ומכינים את שיעורי הבית שלהם על סרטי ניקוב.
או כמו בספר יום הדין של קוני ויליס, שבו באמצע המאה ה-21 אנשים נוסעים בזמן, לכל הטלפונים יש פונקציית וידאו שנדלקת אוטומטית... אבל אין פלאפונים. ואין אינטרנט.
נתח לא קטן מהספר עוסק בניסיונות הנואשים, שלא לומר קומיים, של אנשים להשיג זה את זה טלפונית, להשאיר הודעות, לאתר איפה נמצא מישהו.
כל זה נראה טבעי כשהספר נכתב אבל מוזר ובלתי נתפס בימינו.
ככה חשבתי כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, והתרכזתי בעיקר בעלילה של ההיסטוריונית קיוורין שחזרה בזמן אל תקופת הדבר השחור באירופה.
הפעם קראתי אותו אחרת לגמרי.
כי גם אם ויליס לא חזתה את הפלאפונים והאינטרנט - היא דווקא חזתה "מגפה עולמית" בתחילת המאה ה-21.
מה מיוחד בזה, תשאלו. הרבה ספרים אפוקליפטיים חזו מגפות עולמיות איומות, שהשמידו כך וכך מאוכלוסיית העולם והסיגו אותו בחזרה לתקופות אפלות.
רק שזה ממש לא מה שויליס עשתה.
היא חזתה מגפה שנשמעת... דומה למדי לקורונה.
המגפה היא וריאציה כלשהי של אינפלואנזה, כלומר שפעת.
העולם עומד על תילו וממשיך להתקדם טכנולוגית למרות המגפה. אנשים מתו, אבל זו אינה אפוקליפסה.
המדע עושה את שלו ומנסה ללמוד איך להתמודד עם התפרצויות חוזרות של המגפה, והטכנולוגיה בכללותה ממשיכה להתקדם (בסדר, לא בכיוונים אליהם היא התקדמה במציאות... אבל בכל זאת, התקדמות).
וירוסים עוברים מוטציות כל הזמן בעולם שויליס יצרה.
מה עושים? העולם למד לחיות לצד המגפה: כולם מתחסנים שלוש פעמים בשנה בחיסונים שגרתיים (מלבד מתנגדי חיסונים כמובן, כן יש כאלו) ויש סדרת הוראות ברורה למקרה של התפרצות: סגר על אזור ההתפרצות, איתור מגעים, ניסיון לזהות את המוטציה ולמצוא לה חיסון, מסכות... הכל נשמע דומה וגם שונה מאוד. 
במובנים מסויימים העולם שויליס מתארת מתקדם יותר משלנו (המהירות בה מייצרים חיסון לוריאנט, למשל) ובמובנים לא מעטים, מתקדם פחות.
דווקא הקירבה של המציאות המתוארת בספר למציאות של ימינו הופכת את הספר לצורם יותר... כי איך אפשר לדבר על המגיפה העולמית של תחילת המאה ה-21 בלי להכיר אפילו פעם אחת את המילה קורונה?
ומצד שני - בכל זאת הספר הפך לקרוב יותר ונוגע יותר ללב.

אז על מה בעצם מספר הספר הזה? 
בשתי תקופות היסטוריות רחוקות זו מזו, באותו אזור גיאוגרפי ובאותה תקופה בשנה, מתמודדים בני האדם עם מגפה שגדולה עליהם. שמזכירה להם כמה הם לא מסוגלים לשלוט בטבע ובמציאות כפי שנדמה להם.
בימי הביניים, כפרים שלמים נמחים.
במאה ה-21, מספיק לאבד אדם קרוב אחד לוירוס טיפשי שהוא בסך הכל שפעת, כדי להרגיש את חוסר האונים הזה.
בשתי התקופות, מציבה ויליס דמויות המתמודדות עם הסיטואציה באומץ ומתארת את הסבל והאובדן באופן נוגע ללב.
בפעם הראשונה שקראתי, הרגשתי כך רק כלפי המאה ה-14, כי תאורי המאה ה-21 נראו כל כך מנותקים מהמציאות.
הפעם, הרגשתי כך כלפי שתי התקופות.

את רוב הספר קראתי בחום שבין 38 ל-42 מעלות. אנשים שמכירים את אורחות חיי היו מנחשים שלקחתי אותו לבקעת הירדן, אבל לא, זה התרחש בכלל באירופה, בחופשה שהייתה אמורה לשאת בחובה גם הפוגה ממזג האויר וגרמה לי להתגעגע לאוגוסט הזה שאני מכירה.

התגובה האוטומטית שלי, ביום הראשון, כשהבנתי את מידות החום והלחות שמתקיפות אותנו (כי לא אחת כמוני תכנס לגוגל-מה-שזה-לא-יהיה טרם יציאה כדי לבדוק את מזג האויר במקום שאליו היא נוסעת), היתה לנסות למצוא איזה מסלול עוקף חום. מאד רציתי להתחשב בקולות שהדהדו לי בראש "להצפין להצפין להצפין", רק שהידיעה שאת הטיסה חזרה הזמנתי מנקודה דרומית הרבה יותר, לא איפשרה לי להקשיב להם.

הסתדרנו. הרבה יותר בנסיעה, פחות ברגל, יותר מסלולים רטובים, אפילו מנוחות מפעם לפעם. באמת הסתדרנו. והיו אפילו ימים שבשום מזג אויר אחר לא הייתי מעלה בדעתי לעשות אבל הם היו כיפיים ומעניינים הרבה יותר מכל מה שיכולתי לתכנן ולמדתי מזה גם על עצמי ועל מגבלות הדמיון שלי.

ובמשך כל הזמן הזה קראתי את קוני וויליס. לפעמים באמת צריך מזל שיגרום לך לקחת את הספר הנכון לנסיעה הנכונה.

זה סיפור שמתרחש במקביל בימי הביניים ובמאה ה-21, רק כמה עשרות שנים קדימה, והוא מתאר את האופן שבו אנשים מתמודדים עם צרות שבאות עליהם, כיחידים וכקבוצה, ועושה את זה באופן מרתק, אכזרי ונהדר, כזה שמציב אותך במרכז הסיטואציה, בליבו של הכפר האנגלי באוקספורדשייר במאה ה-14, וגורם לך לדאוג ולאהוב ולכעוס ולשמוח, ולהעריך את היופי ואת הכיעור שיש בבני אדם ולתהות לגבי היכולת שלך, כמו של שאר האנשים, להבחין ביניהם.

לפעמים, כשאני נמצאת במעלית או בתור לרופא שלא מצליח לווסת את התורים שלו, ואני מוקפת באנשים שאני לא מכירה אני מתחילה לדמיין מה היה קורה אם היה מתרחש איזה אסון בחוץ ורק אנחנו היינו שורדים, אני ואלה שמקיפים אותי, ואני מנסה לנחש עם מי הייתי מסתדרת ואיזה תפקיד כל אחד היה לוקח על עצמו, וחשבתי על זה תוך כדי הקריאה, איך אין שום סיכוי שיש איזה קשר בין מה שנראה לי מתוך ההתבוננות האקראית הזאת באנשים לבין מה שהיה מתרחש במציאות.

עוד ספר נפלא.

רוצה להציע פירוש קונספירטיבי לספר.

האם שאלתם עצמכם למה הספר נקרא ספר יום הדין?
נכון הספר מתאר את התקופה הנוראית של מגפת הדבר השחור באירופה של המאה ה-14, אבל זה אירוע שכבר קרה מזמן.
המשמעות של יום הדין הוא אירוע איום שעתיד להתרחש.

חושב שההסבר הוא פשוט, על פי הספר במאה ה-21 אין כבר מחלות, ואין לאנשים הננה טבעית מפניהן.
כאשר קיווירין חוזרת למאה ה-21 עם בגדים צואים המלאים בחיידקי הדבר, התוצאה, הבלתי נמנעת, היא יום הדין לציויליזציה של המאה 21.
אם אני צודק, קוני ויליס כתבה את הספר בכוונה באופן מתמם, כדי לאתגר את חוש הביקורת שלנו, וכדי להיות בסדר עם הפוליטקלי קורקט.

יש לשים לב שזו אינה הפעם היחידה שהיא השתמשה בטכניקה זו. גם בספרה "מעבר", שבו היא מלגלת, בשם המדע, לכאורה על האמונות הטפלות בהשארות הנפש.
אבל מי שקורא בעיון את הפרק האחרון של הספר, רואה שבעצם מתברר שצדקו כל אלו שהיא ליגלגה עליהם.

לכאורה בשני הספרים קוני מציגה עמדה פרו-מדעית.
אבל מתחת לפני השטח, באופן קונספירטיב, בשניהם היא מבקרת את המדע:
בספר יום הדין היא מזהירה אותנו שהמדע, כשהוא משולח רסן, יכול לגרום לקטסטרופות
בספר מעבר היא מסמנת את גבולות הידע המדעי, ומזכירה לנו שאין למדע גישה לשאלות מטאפיסיות

יש מעט אנשים שמסוגלים לחיות בעולמינו ולדמיין - ואף להבין - איך הוא ייראה בעוד 50, 100, 500 שנה. אם הם סופרים קוראים להם לפעמים ז'ול ורן או ארתור סי קלארק, אם אינם סופרים הם נקראים גם לאונרדו דה וינצ'י או סטיב ג'ובס.
רובנו איננו מסוגלים לדמיין את עולמינו בעתיד. נסתגל - מי מהר מי לאט - לשינויים העוברים עליו אך אם מישהו ישאל - פרס יהיה הנשיא גם בעוד 50 שנה ומאליו מובן שביבי יהיה רוה"מ. אלמנטרי. ובמובן הזה קוני ויליס שייכת לרוב. הספר נכתב ב1992 אבל ב2056 שהיא מתארת אין זכר לטלפון סלולרי, לבדיקות הדמייה, לבדיקות דנא. אנשים מתכנסים בכנסייה בערב חג המולד וכמתנות קונים צעיפים סרוגים...

הספר הזה - השלישי של הסופרת אותו אני קוראת - כבר מצליח לאפיין לי את הסופרת המעולה הזאת. היא כותבת ספרות בדיונית - ממש לא מדע בדיוני. היא חריפה ויצירתית, תחקיריה מעולים, אין כמוה להקים לתחייה את עולם העבר, ההומור שלה מצחיק אותי, ולמרות שהיא אמריקאית היא מעדיפה לכתוב על אנגליה בתקופות שונות. הספר הזה עוסק במסע לעבר. המאה ה - 14 ומגפת הדֶבֶר שהשמידה אז כרבע מהאוכלוסייה שם.
הספר מותח מאד. הוא מפליא לתאר את החיים במאה ה 14, ובמקביל את החיים במאה ה 21 שהוא החלק הפחות מוצלח ואמין בסיפור.

ועוד כמה דברים על הסופרת:
היא אוהבת ילדים ובעלי חיים.
אין כמוה לתיאורי כאוס ובלגן.
יש לה דמות המופיעה בכל ספריה של קלאפטע שתלטנית, מפחידה ומצחיקה.
אם כבר יש לה טלפון סלולרי, היא כנראה עוד לומדת להפעיל אותו...

*

הספר נכתב בשנת 1992. הייתי בכיתה יב'. היה לי דוד שהיה לו מכשיר סלולארי ע-נ-ק-י באוטו שלו וכולם חשבו שהוא נורא עשיר כי אלו היו ימים שטלפון סלולארי היה למעטים בלבד. ולמה אני מזכירה את זה? מכיוון שבספר הזה, שבחלקו עתידני, ועוסק במאה ה-21, אין אפילו טלפון סלולארי אחד לרפואה! לנסוע בזמן אפשר, אבל כדי לקבל שיחה ממישהו, צריך להישאר בבית צמוד לטלפון. וגם כדאי מאוד לא לדבר בינתיים עם אף אחד אחר, כי אפילו שיחה ממתינה אין שם. לו היה שם טלפון סלולארי זה היה שומט לחלק ניכר מהעלילה את הקרקע מתחת לרגליים...

שזה קוצר-ראייה קצת מוזר ולא אופייני לספר מדע בדיוני.

אז זהו, שזה מה שרציתי להגיד. למרות שהוא יצא בהוצאת 'אופוס', ולמרות שהוא זכה בשלושה פרסים יוקרתיים לז'אנר (הוגו, נבולה ולוקוס), ולמרות שזה ספר עתידני שעוסק במסע בזמן וחזרה לעבר, זה לא ספר מדע בדיוני קלאסי. ולא רק בגלל היעדר הדימיון והיומרה בחיזוי העתיד, אלא גם כי העיסוק בשאלת המסע בזמן עצמו, מהבחינה הפיסיקלית או הפילוסופית שטחי ביותר, קצב ההתרחשויות איטי ומהורהר, ועיקר הספר הוא בכלל רומאן היסטורי.

מכל בחינה אחרת, מדובר בספר מצוין.

הסיפור הוא על סטודנטית להיסטוריה שמשוגרת באוקספורד בשנת 2056, למאה ה-14 בימי הביניים כדי לבצע מחקר מקרוב על התקופה. ב-2056 נשאר המנחה שלה, שחושש שמשהו בשיגור שלה לא היה תקין... מכאן, העלילה מתפצלת, ופרקי הספר מדלגים בין שתי התקופות, לסירוגין.

החלק שמתרחש במאה ה-14 הוא הטוב ביותר. עשיר בפרטים ואינפורמציה מפתיעה על התקופה. קוני ויליס ממחישה היטב את הסכנות שארבו לבני האדם בימים שבהם שלטו בעיקר הבורות, הבערות והאמונה הדתית. חוסר ההבנה המוחלט של האנשים במה שקורה סביבם, העדר שיטת מחקר כלשהי וחוסר היכולת להסיק מסקנות הגיוניות כתוצאה ממציאות אמפירית, הפכו אותם לחלשים וחסרי אונים ואת העולם לאכזר במיוחד. במלים אחרות, בחלק הזה אנחנו יכולים לענות לעצמנו על השאלה: איפה היינו ללא המדע? ואין כמו צלילה לימי הביניים החשוכים לקבלת תשובה ניצחת ומשכנעת לחשיבותו ולגודל המהפכה שחולל. גם ההקבלות העלילתיות שנעשות בין שתי התקופות (העתיד והעבר) בנושאים כמו התמודדות עם מגפות או מעמד האישה - מעולות ומעוררות מחשבה.

האמת שהשיחזור של המאה ה-14 כל כך טוב ומוחשי, שסיימתי את הספר עם רצון עז לקרוא מיד ספר המשך, שבו ישוגר סטודנט אחר לתקופה אחרת. עם אותה רמת דיוק וירידה לפרטים, זה היה יכול להיות נהדר אם היתה סדרה שלמה כזו.

לסיכום, ספר טוב. מותח ומרתק, עם הרבה ערך מוסף. מומלץ לקוראים סבלניים, אבל לאו דווקא לחובבי מדע בדיוני.

(ותודה מיוחדת למירב שבזכות הביקורת שלה גיליתי אותו)

אנגליה, ערב חג המולד של שנת 2056. קווירין, סטודנטית עקשנית בשנה א' נשלחת לימי הביניים- שנת 1320, ליתר דיוק- כדי לחזור עם דיווח מהשטח. קווירין נשלחת לימי הביניים למורת רוחו של דונורת'י, המרצה שלה, שבטוח שאם היא לא תמות מקור או מרעב, הרי שיאנסו אותה, ישדדו אותה או שישרפו אותה על המוקד כמכשפה. קווירין אינה מודאגת- היא קיבלה חיסונים, עברה התנסויות, שיננה את השפה וצוידה במיטב הטכנולוגיות האפשריות. אכן- מדובר בהגשמת חלום של כל היסטוריון שיותר מכל דבר היה רוצה לבקר בתקופת המחקר שלו ולחוות אותה כפי שהיא באמת. לכאורה דונורת'י דואג לחינם, אך כמובן שהדברים משתבשים.

שיגורה של קווירין מתנהל כביכול כשורה, אלא שרצף של אירועים חשודים מביא להכרזת הסגר ולהתפרצות מגפה מסתורית. גיבורי הספר, מכירים אפילו שפעת, מתקשים להתמודד עם האנדרלמוסיה ומתנחמים בכך שלקווירין, לפחות, שלום. אך טכנאי השיגור חולה ודונורת'י חושש שמא קווירין שוגרה בטעות היישר לשנת 1348- שנת פרוץ הדבר השחור, שחיסל שליש מאוכלוסיית אירופה.
ואם חשבתם שדונורת'י מתנהג כמו אמא פולניה- ובכן, קווירין מוצאת את עצמה בכפר עלום, פצועה וקודחת, מתקשה להבין את השפה ולא בטוחה באשר לתאריך. בשילוב של חכמתה, אישיותה והטכנולוגיה שלה היא יוצרת קשר עם המשפחה המטפלת בה, מנסה לפענח את אישיותו של הכומר המקומי ומשוכנעת שמצאה את מיקומה בזמן ובמרחב. וודאות זו מתנפצת עם הגעתו של מזכיר כנסייה שיכור שהופך את קווירין שלא ברצונו למושיעה יחידה מול אויב בלתי מנוצח.

בימי הביניים זהו מאבקה של קווירין בזוועה, היחידה שיש לה את הידע הדרוש להציל את המצב, וגם זה לא בטוח. קווירין חוזרת שוב ושוב כי "זה אינו עונש, וזו אינה אשמתו של אף אחד. זוהי מחלה", אך נשברת לעיתים בהתרסה מול האלוהים המרוחק של בני התקופה. במאה ה21 זהו דונורת'י המנסה לתפקד כמושיעה של קווירין ממרחק, וגם הוא נאבק במחלה וגם במשהו שעוד לא היה קיים במאה ה14-הביורוקרטיה.
ויליס משלבת בכישרון רב בין שני האירועים ומיטיבה להעביר את תחושת הפחד מצד אחד והאחריות מצד שני הספר נע בין רגעים משעשעים ותיאורי אווירה מוצלחים לבין רגעים של בהלה כנה, ייאוש וכעס.
למרות שתחילת הספר אינה זורמת במיוחד ולמרות תרגום בעייתי ("squer" מתורגם כ"ריבוע") מדובר בספר מרתק ומיוחד. ויליס מצליחה להחיות שתי תקופות זרות לנו, ליצור עניין ואף לרגש. זה אינו העולם המודרני הקליל של "המשכוכית" וגם לא המסעות המבודחים של "מלבד הכלב". מדובר בספר למיטיבי קרוא, סקרנים וסבלנים, שמחפשים עלילה מפתיעה בעולם חדש. לטעמי, כחובבת ויליס והיסטוריה גם יחד (תודו שהופתעתם), זה שווה בהחלט.

קשה להפרד מספר שביליתי אתו זמן רב כ"כ. ספר שהפך קצת לחבר, לחלק מחיי.
ההתחלה היתה קשה. בזבנג הוצבתי במרכז סיטואציה מד"בית שלא היתה ברורה לי ממש. ככה פתאום, בלי להכיר אף אחד, המון פרטים לא ברורים, שמות חדשים ותרגום/ עריכה/ הגהה בעייתיים מאוד. בדף הראשון נתקלתי בתיבה אחד. לאורך כל הספר היתה אי התאמה שנבעה מחוסר תשומת לב- הוא במקום היא זכר במקום נקבה, נקבה במקום זכר. בלגן. היה גם קטע שנכתבה בו המילה כבשות (כמה פעמים, ואז התחלפה פתאום בכבשים). שכה יהיה לי טוב. הרגשתי שאני חייבת לראות את המקור כדי להבין אם היה צידוק לעניין.
עם זאת ועל אף הרשלנות השפתית הצליח הספר להתחבב עלי ולרתק אותי.
זהו ספרה השני של קוני ויליס שאני קוראת. אין ספק שאמשיך הלאה בספריה, אם כי אשתדל שיהיו בשפת המקור.

אני מתקרבת לביקורת ה-100 שלי אבל לא מצליחה לעבור את סף ה-90 ומשהו, כך שהחלטתי לשבת ולכתוב היום את הביקורות שנותרו עד הביקורת ה-100.
גלשתי לי באוסף הביקורות העצום של yaelhar ומצאתי לי את הספר הזה. אני מעריכה את הביקורת שלה עליו ואותה אז מיד הזמנתי אותו מהספרייה (בלחיצת כפתור, כמובן.).

את סוף השבוע שלי ביליתי בקריאת מאות העמודים של ספר זה (ליתר דיוק: 589). וכך הגדרתי לפני הוריי את התוכניות שלי לשבת: "יש לי ספר של 500 עמודים -" אני מעגלת פינות ומספרים באותה קלות- "-וקראתי כבר 200, אז אני אסיים לקרוא אותו היום."
ההורים שלי יצאו.
נעלמתי למחשב לשעה וחצי, שרתי בקולי קולות את Rolling In The Deep של Adele בזיופים איומים ונוראים (הייתי לבד בבית, אז זה בסדר), ההורים שלי חזרו ואז התחלתי לקרוא.
אכלנו ארוחת בוקר ואז תלינו ערסל בחוץ. והמשכתי לקרוא.
כשסיימתי, החזרתי אותו לערימת הספרים שלי ושל אמא.

את האמת? עכשיו אני לא זוכרת ממנו כמעט כלום.

אולי הסברתי את זה פעם, אבל מה שבאמת חשוב לי כשאני קוראת ספר זו התחושה שנשארת בסוף. אם סגרתי את הספר ונותרה לי הרגשה מיוחדת בגוף - לא אכפת לי מה אני זוכרת או לא זוכרת, הספר עשה את שלו.

התקציר עושה עבודה טובה בלספר את העלילה בלי קלקלנים מיותרים, לכן אין טעם לספר על העלילה.

הספר הזה אינו ספר מדע בדיוני. אל תיקחו אותו מהספרייה אם אתם מצפים למחשבי על ולהציל-את-העולם ומלחמות בחלל וכאלה דברים (אני לא קוראת מדע בדיוני לרוב אז אני מתנצלת אם עשיתי עוול לסוגה בהגדרה המצומצמת והחובבנית הזו). העתידנות בספר הזה לא מרשימה אותי בכלל, למען האמת. חצי מהמונחים ה"מקצועיים" הקשורים לנסיעה בזמן לא הוסברו בכלל בספר, וזה משהו שאולי דווקא כן הייתי רוצה להבין.
מה שדווקא כן הרשים אותי בספר היה ההחייאה היפהפיה של המאה ה-14. נראה שבהחלט הושקע זמן רב (כתיבת הספר לקחה 5 שנים, ד"א) בהקמה לתחייה של הימים ההם. ממש ראיתי את הדברים בעיני רוחי וזה לא משהו שאני יכולה להגיד על כל ספר.

לסיכום, קחו את הספר הזה מהספרייה, אבל התייחסו אליו כמו ספר היסטוריה בסגנון ספרותי (שממש כיף לקרוא! אל תירתעו מההיסטוריה!), ולא כספר מדע בדיוני.