מתאר שני סיפורים מקבילים לסירוגין. האחד במאה ה 16 על ברוך שפינוזה והחרם שהוטל עליו ע"י הקהילה היהודית, והשני במאה ה 20 על אידיאולוג התנועה הנאצית אלפרד רוזנברג. מופיעות בו שתי דמויות בדיוניות שאיתן שפינוזה ורוזנברג משוחחים. מספק הצצה לרעיונות של שפינוזה, אבל מרגיש "תפור" ומלאכותי לצורך הרעיונאי. עדיין נהניתי מהספר וקראתי את כולו.

הספר מתפרס על שתי עלילות של שתי דמויות היסטוריות.
הדמות הראשונה היא של איש דגול, ברוך שפינוזה. הדמות השנייה היא של איש רשע, אלפרד רוזנברג, אחד מהוגי הדעות הנאציים.
יאלום מנסה לרדת לעומק חשיבתם של שני האנשים האלה על ידי שיחות שהם מנהלים עם עמיתים דמיוניים. לשפינוזה הוא המציא את פראנקו, יהודי, אנוס לשעבר, אשר מתעקש להיות בקשר עם שפינוזה בסתר למרות החרם. רוזנברג מנהל את שיחותיו עם פסיכיאטר דרך הפסיכואנאליזה. משם הסיפורים מתפתחים לפי ההיסטוריה שלהם, השיחות עצמן לא אמיתיות אבל השתלשלות העניינים ברובן מתבססות על ההיסטוריה. כמובן שבסוף הספר אירווין יאלום מבהיר מהו החלק ההיסטורי ומה בדיוני.
אני מאוד התחברתי לחלק של שפינוזה, ל"שיחות" איתו. הוא היה הוגה דעות מהפכן ביחס לתקופתו, ואני באופן אישי ניסיתי פעמים רבות להבין את הפילוסופיה שלו דרך דרכים שונות (בעיקר האזנה לפודקאסטים) על מנת להבין כמה שיותר טוב את דעותיו. אז בהחלט החלק הזה של הספר דיבר אלי ועזר לי להבין עוד קצת את רעיונותיו. נראה לי שעכיו אולי אני אנסה לקרא משהו ישירות מכתביו, אולי, לא מבטיחה, הבנתי שזה לא קל!
לעומת זאת, לסיפור של רוזנברג לא התחברתי כלל וכלל. הוא היה מאולץ לדעתי, הוא ניסה להבין את המקור הפסיכולוגי של מישהו עם דעות כאלה על ידי שיחות אצל פסיכולוג.
צריך אורך רוח בשביל לקרא את הספר הזה. ישנם חלקים משמעותיים שלו ששיעממו אותי מאוד. זה הרגיש לי שמשהו התפספס פה.

ספר מעולה, הספר אינו אוטוביוגרפיה מדויקת אך מתבסס על סיפור חייהם של שפינוזה ורוזנברג. יאלום בהיותו פסיכיאטר במקצועו, בונה סיפור חיים הגיוני לדמויות הנבחרות שלא ידוע לנו הרבה על חייהם האישיים וכיצד הם הגיבו בדיוק למאורעות חייהם. הספר בנוי בצורה בה פרק אחד מוקדש לרוזנברג ופרק לשפינוזה לסירוגין. ואמנם הספר לא עיוני אך ניתן ללמוד הרבה על הפילוסופיה של שפינוזה ועל התקופה טרום מלחמת העולם השנייה בגרמניה. מי שלא מכיר את הגותו של שפינוזה, זה יכול להיות ספר מצוין להתחיל איתו וגם מי שמכיר קצת יותר, זו הזדמנות נפלאה לצלול לעולם של שפינוזה שידוע לנו עליו מעט מאוד.

אפיקורוס נמצא בראש רשימת הפילוסופים האהודים עלי. הטענה שלו שכדי לחיות טוב צריך בסך הכל להגיע לשלווה או לאיזון נפשי תופסת אצלי מקום חשוב. אחריו ברשימה נמצא ברוך שפינוזה עם הטענה שאלוהים הוא הטבע ועוד כמה טענות מעניינות. האחרון ברשימה שלי הוא פרידריך הגל שרק ניסה למצוא תירוצים למה שקורה במציאות. בין לבין מסתובבים להם כל שאר הפילוסופים עם טענות מעניינות אבל גם עם נושאים שאין לי עניין בהם. ומכאן שכשהציעו לי מתנה את "בעיית שפינוזה" בדקתי על מה הספר והתחלתי לקרוא בסקרנות.
הספר הוא כאילו ביוגרפיה של שני אנשים: ברוך שפינוזה מן המאה ה-17 ואלפרד רוזנברג, מן המאה ה-20, שהיה אחד מראשי הנאצים ומהוגי ההשמדה של היהודים, אדם שחשב עצמו נעלה מבחינה תרבותית ולכן לקח לעצמו את תפקיד האחראי על איסוף חפצי התרבות היהודית. ובין היתר בזז גם את מוזיאון שפינוזה בהולנד.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מאולץ מדי. שיחות פסיכולוגיות ודיונים פילוסופים יכולים להיות מעניינים, אבל בספר הזה נדמה שהסופר מחפש בכוח אחרי נושאים לכתוב, שוב ושוב הוא חוזר לאותן הבעיות, מכיוונים שונים - יש לומר, אבל הבעיה היא אותה בעיה ובסופו של דבר זה מתיש.
אולי פסיכולוגים ופילוסופים ימצאו בספר עניין. הקורא הממוצע צריך כאן הרבה מאוד סבלנות.

אם הייתם יכולים לבחור לשבת לשיחה עם יאלום או עם שפינוזה, במי הייתם בוחרים?
מאדם ברוך זצ"ל למדתי לא לפרוש מהציבור. לאנשים חכמים מאוד יש את הנטייה להתבצר באיזה מגדל שן ולהתבודד שם כי אף אחד פשוט לא יכול להשתוות להם. שפינוזה היה אחד מהם, אבל נשאלת השאלה מה זה שווה? מה גורם לאדם לוותר על חברת בני אנוש , על אהבת אישה והכי חשוב על אוזן קשבת.
יאלום בנקודה הזו חכם יותר משפינוזה, הוא אדם מבריק בתחומו, והוא יודע עד כמה הוא טוב במה שהוא עושה ולכן הוא בחר ללמד אחרים כיצד להיות מטפל טוב. יאלום מכניס לטיפול שתי דמויות ודרכן מלמד כיצד פסיכותרפיסט מבריק מתמודד עם סוגיות מאתגרות בטיפול. תאמינו לי להתמודד עם מטופל שתחום עיסוקו הוא עיצוב האידאולוגיה הנאצית , לפרק את ההתנגדויות שלו לטיפול, להיות אליו אמפאתי ולעזור לו לערוך רפלקציה על מעשיו זו משימה מאתגרת מהמעלה הראשונה. לא משנה שהמסקנה בסוף הטיפול היא לדפוק לו כדור בראש בתור טובה לו ולאנושות. ( מסקנה אישית שלי, לא של יאלום)

יאלום לא מתיימר ללמד את תורתו של שפינוזה, ניתן להבחין עד כמה מקומה בספר מצומצם ועד כמה קשה להבינה. שפינוזה האדם הוא נושא הטיפול . דרך הטיפול בשפינוזה זכיתי להרגיש כאילו יאלום מטפל בי, מילותיו ליטפו אותי, העניקו לי אמפתיה ולימדו אותי פרק נוסף בתורת הפיסכותרפיה ולא בתורת הפילוסופיה של שפינוזה.
כשסיימתי לקרוא הבנתי שאני מעדיפה לשבת לקפה עם יאלום ואת תורתו של שפינוזה להשאיר לימי הפנסיה.
אולי עם שפינוזה ויאלום היו נפגשים לכמה שיחות במציאות, יאלום היה מצליח לחלץ אותו מחיים של בדידות וניכור חברתי.

קל מאד להעביר ביקורת על הספר, לטעון שהוא שיטחי, לטעון שהוא רדוד. זו באמת לא יצירה ספרותית גדולה. זה ספר שמעורר סקרנות. עוסק באישיותו ורעיונותיו של אחד מגדולי הפילוסופים היהודים שהוחרם על ידי אחיו לכל חייו- ברוך שפינוזה. ובאלפרד רוזנברג המסובך והמעוות אחד ה"הוגים" הנאציים שלקח חלק פעיל במפלגה ומאוחר יותר בהנהגה הנאצית בגרמניה בשנים הנוראות-הלך כעיוור אחרי היטלר והיה מגדולי מעריציו. עד כמה טפשות , עד כמה אווילות עלולה להיות מסוכנת. עד כמה היא מאפיינת את ההסטוריה האנושית. עד כמה בני אדם חושבים שעושים נכון בשעה שעושים מעשים נוראים בשם רעיונות חסרי בסיס שלדעתם חשובים מכל. הדברים הללו באים לידי ביטוי בספר - נותנים פרספקטיבה למציאות עגמומית המתקיימת במין האנושי לדורותיו. יש בספר הבהרות לתופעות חברתיות הסטוריות . אפשרות לקורא להתבונן מנקודת ראות מרוחקת מספיק היסטורית ופסיכולגית על תופעות מהעבר.החיבור בין שפינוזה לאלפרד רוזנברג די מאולץ . למרות זאת הספר מומלץ. לא פנינה ספרותית, כספר המעשיר בידע ומשאיר מקום למחשבה .

לפעמים חבל שפסיכולוג רוצה להיות פילוסוף, ואולי כותב רומנים או ספרי מתח.
באתי אל הספר עם הרבה קרדיט לסופר יאלום. זאת לאור ספריו הקודמים.
והנה קבלתי עביט שופכין על ראשי.
ציפיתי להבין ולחוש בסוף הספר את שפינוזה כפילוסוף תוך הבנה של המרכיבים הפסיכולוגיים שלו.
כבר בפרק הדני נתקעתי וחשבתי כי בטעות המסדיר בבית הדפוס התבלבל ועירבב ספר אחר. פתאום מדברים על ראשי הנאצים, שפר ורוזנברג.
לא תאמינו , חזרתי בדפים כדי לבדוק שעיני אינן מטעות אותי ואכן לא הוטעיתי.
הספר ממשיך בשיטה המירווחית, פרק שפינוזה ופרק המגעילים הנאצים, מין אנלוגיה התפתחותית מוזרה ומתועבת.
בכלל איני אוהב סיגנון כתיבה כזה עם תאריכים ולפעמים שעות בתחילת כל פרק, אבל הפעם זה היה מוגזם.
גם הקישור בין שתי העלילות מלאכותי ומאולץ.
בספר יש מין "סימטריה " משונה שאין לה כל קשר ,לוגי או עלילתי , בין הנאציזם וסיפורו של שפינוזה.
שפינוזה והגותו כבדים מספיק כדי לכתוב עליהם ברצף ולא להוסיף " מתח אידיוטי" כמו זה.
המשכתי בקריאה וקצת נתקעתי. לכן חיפשתי באינטרנט, דברים כדי לאמת את הכתוב בספר.
הספר כתוב בצורה חד ממדית.
הקהילה היהודית באמסטרדם היתה מוכה,מבחינה דתית בזה שניסתה לשקם את ניזקי האינקוויזיציה ( אלו היו אנוסים שברחו מספרד). כמו כן הקהילה היתה במשבר כלכלי עמוק. לכן, שפינוזה ודיעותיו, התקבלו כאיום על קיום הקהילה.
גם הקטע עם המוטיב הנוצרי, שבו אחיו מלשין על שפינוזה לקהילה ( בנוסח " כאשר יקרא התרנגול שלוש פעמים תבגוד בי"), הוא מוזר וחסר תימוכין.
דרך אגב , איני מצדיק את החרם.
מרגע זה אני מתעלם מהנאציזם שתקוע בספר.
יש גם טעויות לוגיות מהותיות, לדוגמה: עמוד 85 מציג יאלום ( כי הדברים אינם מופיעים אצל שפינוזה)" יש עדויות בתורה כי כאשר בני ישראל היו חזקים, הם היו אכזרים". אבל עמוד קודם הוא מדבר כי את סיפורי התנ"ך יש להבין על פי מרכיב התקופה.
באותו עמוד הוא ( יאלום) טוען כי הסיבה לעליונות היהודית היא "שהיתה להם חברה מסודרת ובעלת שילטון חזק". נו.. באמת הסיבה לשרידות היהודית במשך אלפי שנים ועד ימינו היא דווקא הפיזור והביזור שלנו ובמיוחד הפלורליזם של רעיונות, ויכולת היצירה בתנאים אלו.
דוגמה נוספת (בעמוד 128 ) שיאלום מכניס טיעון מופרך לפיו של שפינוזה כי הקדמונים האמינו כי השמש סובבת את הארץ.
גם כאן בדקתי תאריכים ועובדות,במקביל לתיאוריה זו היתה קיימת , גם בתקופה העתיקה ,התיאוריה ההליוצנטרית שנזנחה בימי הביניים. שםינוזה חי במקביל לגלילאו, כך שהתיאוריה על מרכזיות השמש עדיין לא התקבלה בעולם כעובדה מוכחת.
כמות הטעויות הלוגיות היא לא קטנה והיא אינה של שפינוזה אלא של יאלום.
בקיצור ספר מאכזב של אדם שעשה עבודתו למחצה ואולי לרביע. הקישור המלאכותי להתפתחות הנאציזם , מרגיז ואפילו אידיוטי.
אי אפשר ללמוד מהספר על שפינוזה וחבל. כי יש מקום להבין את דבריו. כמו להבין את השפעתו על היהדות למרות החרם.
אולי לספרים כאלו מתכוון חוק הספר שתפקידו למנוע רכישת ספרים בקלות.

אין מספיק מידע על חייו של שפינוזה. פשוט אין. אז מה עושה סופר מוכשר שכל כך רוצה להוסיף את הפילוסוף שפינוזה לרשימת הפילוסופים שכתב עליהם (היי ניטשה ושופנהאואר)? זאת שאלה טובה.. ואין עליה תשובה טובה, לא תשובה שמחזיקה מים... הסופר מדביק. מדביק סיפור שקשור באופן קלוש ביותר לשפינוזה ומקווה לטוב. מצרף סיפור על פושע נאצי שהחרים את ספרייתו של שפינוזה.
אז טוב זה לא, זה בסדר, סביר, אבל לא יותר מזה. זה מאולץ.
החלק של הספר שהיה על שפינוזה היה מעניין בעיני הרבה יותר מהחלק על רוזנברג, ואפשר היה להסתפק בו. נקודה טובה שיצאה לי אישית מהספר היא קצת ללמוד על שפינוזה ודיעותיו שגם אחרי 350 שנה~ נשמעות לי מהפכניות. גרם לי לרצות לקרוא את מאמר תאולוגי מדיני שלו.
נו גם זה משהו.

איזה דיסוננס – לכתוב ביקורת על ספר המנסה להתמודד עם רעיונות נשגבים אבל עושה את זה כל כך רע. מה, להמליץ על קריאה כי אין על שפינוזה?
אז לא. זה לא יהיה פייר כלפיכם – אם אתם לא חייבים, אל תקראו את הספר. אם בשפינוזה חפצה נפשכם יש טובים בהרבה (למשל הביוגרפיה עם השם המקורי והקליט..... "שפינוזה" מאת סטיבן נדלר) ואם ביאלום חפצה נפשכם אז גם לו טובים יותר (למשל "כשניטשה בכה" שם הוא מתמודד עם החיבור בין סיפורת לפילוסופיה טוב בהרבה).
בספר זה מנסה יאלום לחבר באופן הכי מלאכותי והכי לא אמין בין סיפורו של אלפרד רוזנברג, האידאולוג הראשי של המפלגה הנאצית (בין המוצאים להורג במשפטי נירנברג), לבין ברוך שפינוזה, מגדולי הפילוסופים בכל הדורות.
אבל נניח לחיבור המאולץ הזה בין רוזנברג לשפינוזה. הייתי יכול להתמודד אתו בקריאה חפוזה של הקטעים הנאצים כדי להתמוגג מהסיבה לשמה התכנסנו – דיון בתורתו של שפינוזה. אז זהו, שלא. סגנון הכתיבה כל כך רע. השפה כל כך שטוחה שיוצא כל החשק להתמודד עם הרעיונות.
המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה – ב'אנה, איזה תרגום מחורבן. לא יכול להיות שיאלום כתב כל כך רע. כבר קראתי כמה ספרים שלו והם היו לא רעים. לא פאר היצירה אולי אבל כולם קריאים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה. ואילו זה: רשע ושאינו יודע לשאול. אלא שהמתרגמת היא דנה אלעזר-הלוי, לשעבר ראש מדור תרגום של זמורה ביתן ועורכת הספרות של "מעריב", לכאורה בחירה במתרגמת איכותית. אז מה יש לנו פה – עוד ספר שתורגם רע כי אין זמן/כסף/רצון להשקיע בתרגום איכותי או ספר שפשוט נכתב רע?
האמת? לא יודע! לא קראתי את המקור. הנטייה שלי היא לכיוון התרגום הרע. זה פשוט עניין סטטיסטי. יותר מדי פעמים נתקלתי בספרים שברור שתורגמו רע (כשמתרגמים מאות ספרים בשנה ואילנה המרמן, נילי מירסקי ודומיהן יש רק מעט לא ניתן לצפות למשהו אחר). אבל מה זה בעצם משנה? לקוראי העברית מדובר בספר שלא ראוי להתעכב עליו.
לפני קריאת הספר חשבתי לעצמי כמה כיף יהיה להתמודד בכתיבת הביקורת על הספר עם תורתו של שפינוזה ותפיסתו הייחודית של "אלוהים" והאחדתו עם ה"טבע" (לא טבע במובן של אחו ירוק בו רועות פרות אלא משהו אינסופי הכולל הכל) ומכאן ביטול האלוהות כישות על-טבעית. אבל זה כבר לא יקרה כי "בעיית שפינוזה" הוא ספר מאוד בעייתי שכאילו נוגע בשפינוזה אבל הוא לא. אז לא נדבר על שפינוזה. לא הפעם.