וואו איזה ספר.
אני במחסום קריאה ובו זמנית יש לי עכשיו איזה 4 ספרים שהתחלתי אבל כל הזמן מזיזה לצד ולא מצליחה להמשיך לקרוא.

לפני כמה ימים פיניתי את הארגז עם הספרים של כנרת זמורה שקניתי במבצעים לפי המלצה של חבריי מכאן מהאתר, ואז ראיתי את הספרון הקטנטן הזה שקרץ לי, להתחיל ולקרוא אותו...

אני אוהבת את השירים של אביב גפן ולא את כולם מכירה אן זוכרת את המילים אבל הוא כותב מאוד יפה, ויש שירים שנוגעים לי בלב, השמחים והעצובים.
הספר יצא לאור בשנת 2005 והוא סוג של ביוגרפיה שכתב אביב בלי הרבה פילטרים, וזה מה שמיוחד בו.
סיימתי אותו כרגע בהסעה אחרי משמרת הלילה ולפני הלילה השני והמילים ממשיכות להסתובב לי בראש. נהניתי מכל רגע, אנחנו יודעים שהוא נולד להורים אמנים, ולפני שנים קראתי כתבה שבה סיפר, שכשהיה קטן, היה סוג של ילד מפתח, וקינא בילדים שבאים הביתה ויש להם אוכל חם שאמא שלהם הכינה ואצלו ההורים לא בדיוק ידעו מה לעשות איתם, הם היו סוג של ילדים שנאלצו לגדל ילדים.

בספר זה הוא מזכיר חלק מאתם דברים, ומספר שלטוב ולרע זה מה שעיצב את אישיותו שאנחנו מכירי היום. הוא מספר דברים למה לא גוייס ולמרות שביקש להתנדב וכל החוכמולוגים שאוהבים לצקצק בלשונן ולהגיד כל מיני מילים שעדיף שהיו שומרים לעצמם, כי למרות שהוא זמר מפורסם לפעמים אנשים קלים מאוד על המקלדת.

הוא מספר איך התחיל לשיר? איך התחיל גם להיות מוכר ולהתפרסם, ומה לא היה מוכן לעשות...
הוא סיפר על אותו יום גורלי שהבטיח לרבין בעצרת לשיר, ואיחר, וברגע שעלה לבמה החליט לשיר שיר אחר, ובדיעבד זה היה כמו איזו נבואה, ועד היום (לכתיבת ספר זה, ולדעתי מעבר), הוא מרגיש צביטה בלב על ראיית הנולד....

הוא מספר על חלומותיו ורק בזכות סוג של חוצפה ישראלית איך התחיל עם בלאקפילד באירופה.

לפעמים אני שבאה מדור אחר, שלא היה לי הרצון של אחרי צבא, לצאת לטיול ולחשוב מה החלומות שלי, והרוב היה "ככה צריך לעשות"...
אז הייתי רוצה, כמו שהרוויחו פבל רוזנברג ודן תורן על טיול אחרי צבא בכל מיני מקומות בסדרות הטלוויזיה.

אז מאוד נהניתי מהספר כמו שראיתם שכתבתי כאן, והייתי שמחה אם אביב גפן יכתוב עוד ספר, ספר המשך, מאז 2005 ועד היום, איך הוא רואה את עצמו היום?
אביב, אם אתה קורא את זה אל תשתנה תשאר אם החלומות שלך וכיף לשמוע איך אתה מתפתח במוזיקה. והשאלה הכי הכי למה יש נמלים בכריכה ובספר.

וחבריי אנשי האתר, תהנו מהספרון הזה, ספר מעולה.

אתמול התחלתי לקרוא את הספר ילדי יום ראשון שכתב אביב גפן ויצא לאור לפני עשרים שנה. הספר כיאה לאביב גפן, מתחיל וגם ממשיך באופן די פסימי. אביב מספר על עצמו מימי היותו נער מוחרם, שבנוסף לבעיות החברתיות בכיתה, מלוות אותו תחושות קשות שהוא צעצוע משומש של ההורים שלו. במיוחד של אביו שלפעמים זוכר להתייחס אליו, אבל פעמים רבות הוא כאמור, מרגיש כמו צעצוע נשכח על מדף שרק צמא לתשומת לב. הוא ממשיך ומספר כי חסרה לו תחושה של בית, משום שאביו יצא להופעות ולפני הופעות הוא תמיד היה עצבני וכמה עצוב שרק בזמן שאביו נעדר מהבית, הוא הרגיש בנוח לשבת בסלון ולהיזכר בתחושה הנעימה של לשבת ולצחוק עם המשפחה ועם חברים.
את רוב ימיו כנער הרבה לבלות בחדרו או במרתף ולהאזין למוסיקה שהייתה הנחמה שלו ונתנה לו כנפיים. אביב גם הרבה לברוח מהבית. במיוחד, לפסטיבלי המוסיקה שהתקיימו בחוף צמח. היו הילדים שברחו ביום שישי וחזרו במוצ"ש והיו את אלה שנשארו שם גם בימי ראשון. הוא ישב על החוף, ניגן בגיטרה וחווה רגעים של כיף, אך גם רגעים של עצב ובדידות ומשם קיבל את ההשראה לשירים שאחר כך יצאו באלבומים השונים.
זה לא ספר שכיף לקרוא כי כאמור ברובו הוא פסימי, אבל זה ספר שחשוב לקרוא כי לצערנו הוא עדיין רלוונטי. גם כיום יש ילדים אבודים שמרגישים זנוחים ובורחים מהבית וחשוב לטפל בזה. אומנם אביב תיעל את התחושות הקשות למקום טוב של אומנות, אבל לא לכל הילדים יכול להיות אותו המזל שהיה לאביב גפן.
ולסיום אציין משהו שלא מצא חן בעניי בספר. הרגשתי שאי אפשר לשפוט את אביב על הדרך בה גדל, על תחושותיו וחוויותיו, החוויות שלו והתחושות שלו נגעו לליבי. עם זאת ציפיתי שכמו שאני חושבת שאי אפשר לשפוט אותו, גם אביב עצמו לא ימהר לשפוט אחרים ואביב שפט. כך למשל: לילדים שחיו חיים מסודרים ובחרו ללכת בתלם וכן ללמוד בבית הספר ולא לברוח לכנרת הוא קרא בוקים. את המורים הוא כינה מורים מפוהקים, מבלי לעשות הפרדה שיש כאלה ויש כאלה. כאחת שהייתה נערה מאד מרובעת והכינה שיעורים עד השעות הקטנות של הלילה, כאחת שלא בילתה בפסטיבלים וכיום עובדת כמורה, שאני מקווה שהילדים מעריכים, אוהבים ומקבלים ממנה משהו. בקטע הזה קצת נחמץ ליבי ואני מקווה שבעשרים שנה שחלפו, אביב קצת שינה את גישתו למסגרות ובפרט למסגרות חינוך והוא פחות שיפוטי. בכל זאת אני אוהבת אותו כיוצר ואם איני טועה למרות שהייתי ילדה מרובעת התחברתי למסריו וראיתי בעצמי ילדת אור הירח.

קניתי את "ילדי יום ראשון" בשיא ההערצה שלי לאביב גפן. הביקורת שלי בזמנו תאמה את ההערצה שלי "או-מיי-גאד- איזה ספר פאקינג אדיר יואו"

יש לי קטע כזה,סליחה על הבוטות,לקרוא בשירותים. מדי פעם אני פשוט שולפת באקראי ספר מהמדף ורצה אל "עיסוקיי"..
ואותו ספר אקראי יושב שם תקופה מכובדת עד שאני מחליטה לעשות סדר.
אז זה קרה יחסית לא מזמן,שאותו ספר נבחר באקראי אך עם לא פחות כבוד לשעשע אותי (ואת אלו שיבואו אחרי)על כס המלכות.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של אביב גפן.אבל הספר הזה צריך להשאר שם,ליד כס המלכות.

כל הספר פחות או יותר הוא "אני אביב גפן.אם לא ידעתם,אז אני אביב גפן.ולא טוב לי עם זה.טוב לי עם זה.לא טוב לי עם זה.אביב גפן.דור מזוין.אביב גפן."

הוא יעביר לכם אח'הצ עצל בשמחה, והפרקים בספר באמת יחסית קצרים אז אפשר גם לקרוא אותו בגיחות אל השירותים (מה יש לי משירותים כל כך בביקורת הזו?!)..
אבל הוא לא באמת מרגש ומסקרן ומאחד עד עשר הייתי נותנת לו 4 וחצי שנותן היי פייב לחמש.מה שכן הוא נותן מענה לאותם מעריצים של אז והיום לגבי החיים שלו..ומאכיל את הרעב שלנו לחטטנות ולדעת קצת יותר על הסיפור שלו עם אילנה,למה הוא לא עשה צבא ,וכו'.
אבל בכל זאת הרגשתי כמו בבחינת בגרות -אתה שוכח הכל מייד אחרי שאתה מסיים..והספר חזר למדף..מחכה ליום שבו הוא שוב ייככב לי בשירותים יחד עם ה"גל גפן" וה"זבנג"

עכשיו מעונן.

הענקתי לספר 4 כוכבים, כי למרות שמדובר מבחינתי באסופת טורים, שלא לומר פתקים או פתקיות, עדיין יש בו מעין פתיחת צוהר לזכרונות ולחוויות של אמן מוכשר שגיל ההתבגרות שלי ואלבומו הראשון שלובים זה בזה...אז נכון שאביב גפן הוא מסוג האמנים שיודעים ליחצ"ן את עצמם יופי על גבי דפי העיתון ונדמה שאת כל מה שיש לו לומר הוא כבר אמר (ובבוטות), ובכל זאת, כנראה שרוח קצת אחרת, רגועה ו/או בוגרת יותר, אולי סוג של הדרת כבוד לפורום (ספר לעומת עיתון סופ"ש), שרתה עליו כשהוא ניגש לכתוב ספר זה ולו בגלל זה יש בספר לא מעט רגעים שנקראים כהרבה יותר אישיים וכנים בפשטותם שמהם אפשר להרגיש שבכל זאת לומדים להכיר קצת יותר מאשר את הפרסונה הבימתית או זו שחשבנו שאנחנו מכירים...וזאת למרות, כאמור, שהספר קצת שטחי מדי לטעמי בשל הפורמט הקצרצר של כל פרק, יש תחושה של גירוד מעל לפני השטח ותו לא, אולי זו רק ההכנה לקראת משהו שיעז לצלול יותר פנימה בעתיד ואולי לא...

מאז ומתמיד כתיבתו של אביב גפן היוותה השראה עצומה עבורי. כאשר שמעתי על הספר הזה, אשר מציג קטעים פרי עטו של אביב הכתובים בצורת פרוזה, הדבר הראשון שעשיתי היה להזמין אותו בחנות הספרים הקרובה לביתי.
ניגשתי אל הספר הזה עם הרבה ציפיות שלא נופצו כלל בזמן הקריאה. אציין כי הוא לא מהספרים הטובים שקראתי, ואני עוד מתחבטת עם השאלה האם ניתן לקרוא לאסופת הזיכרונות הכתובים הזו "ספר". אבל בכל זאת, אביב מעניק למעריציו "הצצות" אל כל מיני תחנות בתסריט של חייו, חושף את עצמו בצורה מעודנת וזהירה שנותנת טעם של עוד. הספר אינו כתוב בסדר כרונולוגי כלשהו, וייתכן כי זהו הקסם הגדול שלו.
הספר מתאים לכל מי שמעוניין להסתכל על המוסיקה של אביב מזווית אחרת, לנסות להבין את כוונתו האמיתית של המשוררר, או סתם לאנשים אשר מתעניינים בקורות חייו (המרתקים, יש לציין) של אביב.
בסופו של דבר, הספר הזה מעין דיוקן עצמי של אביב גפן, המצויר במילים יפות ובניסוחים הייחודיים לשפתו העשירה.

אני קראתי את הספר.
אני חושבת שהספר הוא מאוד מרתק המראה את חייו של האמן המדהים הזה שנקרא אביב גפן.
אני חושבת שזה ספר מאוד חושפני ומאוד מרגש כאחד.
אני ממליצה בחום לקרוא אותו לכל מי שחובב את אביב גפן.

אביב גפן ללא ספק אחת היוצרים הטובים שיש כיום ובשנים האחרנות ספר זה מאוד מעניין עוסק בחייו של אביב ותחנות בזמן מילדותו וכיום . ממליצה לכם לקרוא במיוחד לאלה שמתחברים לאביב וגם לאלה שפחות , אולי הספר יחבר אתכם יותר . אני אישית מעריצת אביב גפן וספר זה הוסיף לי עוד דברים טובים על דעתי לגביו .

עוד לפני שקראתי את הספר לא בדיוק אהבתי את אביב גפן, עכשיו אחרי שקראתי את הספר הוא גרם לי עוד יותר להבין כמה שאני לא סובלת אותו .. הוא יוצא כ\"כ פלצן ויהיר בספר הזה . אם אתם לא באמת מעוניינים באביב גפן, עצה שלי - פשוט א ל תקראו את הספר הזה .