האם קראתם פעם ספר שלא הצלחתם לכתוב עליו סקירה כלשהי ולו רק בגלל שהוא פשוט מושלם? ככל שעלה בדעתכם : איך אכתוב על הספר הזה כמה משפטים ובהם אוכל לשמר את הפשטות והגאוניות
בכתיבתו של מריביליס מצד אחד ומצד שני איך אשכנע כאן חברות וחברים לקרוא את הספר מכיוון שלעניות דעתי, הוא אחד מהיצירות הספרותיות על מלחמה היותר עוצמתיות ומשאירות חותם
על הזכרון האנושי שקראתי אי פעם (לא קראתי עדיין את כולן).
כל מה שאכתוב יהיה תפל ומתיימר מדי, אין לי את הכשרון הראוי לסקור את היצירה הזאת. קטונתי.
אבל בכל זאת מתיימרת שכמותי, אנסה.

מיריביליס סופר יווני יליד האי לסבוס חייל ותיק ולמוד קרבות, השתתף בכמה מלחמות של המאה ה-20: מלחמת יוון-תורכיה, מלחמת יוון-בולגריה (ידעתם שהיתה מלחמה כזאת?),מלחמת העולם הראשונה ואפילו היה חבר במחתרת הפרטיזנית היוונית במלחמת העולם השניה.
הוא עוטר בכמה מדליות על הצטיינות בשדה הקרב, וחזר משם גם עם משקע המספיק לכתוב כמה ספרים על מלחמות והשלכותיהן המזוויעות.

את חוויותיו האישיות , כנראה, הוא שם בפיו של החייל קוסטולאס יליד לסבוס (מיריביליס בעצמו?) מתנדב לצבא היווני שלחם נגד הצבא הבולגרי אשר חבר לגרמנים במלחמה ההיא. הספר בנוי מפרקים קצרצרים ובכל אחד מהם סיפור של חייל אחר.
למרות שמיריבליס חייל ותיק ומנוסה ובא מרצון למלחמות, אי אפשר להתעלם מדעתו על חוסר התוחלת וההגיון באותן מלחמות נוראיות שגרמו למותם של מיליוני אנשים בשני הצדדים, שבסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום.
הפשטות, החוכמה והייחוד של הסופר הן דווקא בתיאור חיי היומיום במלחמה ביומן בו מתעד הסמל קוסטולאס את הפרטים הקטנים והשוליים כביכול, שהם חלק מחייו.
את הרעב לאוכל, את התאווה לסיגריות, את האחוה בין גברים מאותו הכפר, את החרמנות הבלתי נשלטת גם ברגעים הכי הזויים - רגע לפני המוות, מכיוון שניצוץ החיים בא יד ביד עם הפחד מהמוות.
את האדישות והבנאליות שהופכות לחלק מהאדם בשדה הקרב למראה מבחיל של מתים. העין התרגלה.

מריביליס באמצעות גיבורו לא בוחל בתיאור מהפך קרביים של מוות, באמצעות ציור פלסטי וגרוטסקי: את האוכל העבש והמגעיל של חיילים שהאספקה לא הגיע אליהם בזמן. את הברוטליות של המפקדים הזדוניים המתעמרים בחפ"שים.
ישנו שם גם יאקופ היהודי השתקן שאחד מהחיילים השיכורים
מתעלל בו באופן כרוני עם האימרה: למה צלבתם את ישו? כשהוא מפליא בו את מכותיו.
וכל הזמן מישהו נהרג, נפצע, נגמר.
כמו בשיר המפורסם של פוליקר " מי הבא בתור ומי בתור הבא"

מי הגיבור שישאר חי כדי לספר? אחד מספרי האנטי מלחמה הטובים ביותר שקראתי לצד טולסטוי "מלחמה ושלום" "הקץ לנשק" של המינגווי, "כפירי אריות" של ארווין שאו, ויש האומרים גם " מילכוד 22" של ג'וזף הלר שאני באופן אישי לא מצביעה בעדו, אבל שיהיה בשביל הרזומה.

כשקראתי מעט על הרקע של הסופר תוך כדי הסקירה העלובה שלי (בחיי אני עושה עוול לסופר שלא יקרא מעבר להיכן שהוא נמצא היום ויקלל אותי:) ראיתי שהוא היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 ולא קיבל אותו. חבל, אילו הייתי שבדית כחולת עיניים בלונדינית ו-1.90 הייתי מעניקה לו לאלתר את הנובל.

במהלך קריאת הספר הייתה הפסקת מים יזומה בישוב בו אני מתגורר, כך יצא שישנתי בלי להתקלח. התעוררתי עצבני ומתגרד, ונגשתי למקלחת, מתפלל כמעט בקול רם ש"חזרו כבר המים". המים אכן חזרו ונשיפות האוויר בצינורות המרוקנים, עת שהמים עושים דרכם לראשי היו כמוזיקה לאוזני.

שלא ישתמע מקריאת שורות אלה שאני מפונק. בעת קריאת הספר נזכרתי בתקופות אחרות בחיי, בעיקר כלוחם בצבא ההגנה לישראל, היו תקופות בהן רק לחובשים היה מותר להתקלח (לא הייתי חובש), כי פצצת מרגמה של החיזבאללה שנפלה בין מכלי המים של המוצב וחוררה את רובם יצרה מחסור מים אדיר. נזכרתי בתקופות של מארבים ארוכים של 120 שעות מחופר תחת רשתות הסוואה, מתבוסס בנוזלי גופי, אוסף לשקיות את צרכי, כדי לא להשאיר כלום בשטח (טוואי לוואי קראנו לזה אז). נזכרתי בתקופות בהם החלפנו את לוחמי צד"ל במוצבים המטונפים שלהם, מוצבים בהם לחולדות היו ארוניות משלהם. נזכרתי במבצע עופרת יצוקה,כלוחם שהוא גם אב לשלושה ילדים, את תנאי המחיה המחליאים, את השלב בו הפסקתי לאכול כי הבנתי שמה שנכנס צריך לצאת, ומי צריך את זה (לחשוב איפה ומתי ומי יאבטח אותי כשאצטרך)

תמיד כשלחיילים עליהם פקדתי היו הקשיים רבים מנשוא, אמרתי להם: תתנחמו בכך שאנו לא לוחמים במלחמת העולם ה I, בקווי החפירות..."

הספר מתאר את העובר על לוחמים יוונים בקווי החפירות של מלחמת העולם ה I. הספר כביכול כתוב בצורת יומן של לוחם מהאי לסבוס, שכותב את הגיגיו במחשבה שפעם אחת ארוסתו תקרא אותו.
הרגעים שהוא מתאר הם כה אמתיים, חרדת המוות מכל פגז שנופל, איך מזהים כל פגז לפי שריקתו, הטינופת שמושלת בכול. הסטטיות האין סופית, המוות שמרחף מעל הכול כל הזמן.
הטבע שסובב אותך ועוטף את חושיך ומה הוא קשור לסיטואציה ההזויה, פרח הפרג שפרח רק בשבילך. לאורך הסיפור מתוארים בעדינות קורעת לב אלה שנשארים מאחור בעיקר האמהות שנשארות מאחור ושולחות את בניהן לתופת, בציפייה לחזרתם הבית.
הספר כתוב היטב, המציאות המזעזעת והמטלטלת מצליחה לעבור היטב לקורא, וההיסטוריה הגדולה דרך עיניו של החייל הקטן נראית אנושית ומזעזעת כדרכה...

ממולץ בחום

ובפעם הבאה שתהיה הפסקת מים בישוב, מבטיח לא להתלונן

הרבה מה לכתוב אחרי הביקורת המשובחת של אנקה (שדרכה הגעתי לספר הזה) אין לי, אבל על ספר זה פטור בלא כלום אי אפשר.

מלחמת העולם הראשונה מונצחת בספרות ובמחקר, אבל לא במידה הראויה לה. זאת כמובן מפני מלחמת העולם השנייה ש"התעלתה" עליה בכל המובנים. ובכל זאת במלחמת העולם הראשונה יש משהו שאין בשנייה והוא הראשוניות של מלחמה חובקת כל, מלחמה שהפכה סדרי עולם של מאות שנים, חיסלה אימפריות והקימה אחרות, האיצה את פיתוחם של כלי נשק אכזריים וטקטיקות לחימה מודרניות. מלחמה שקטלה כמעט עשרים מליונים של בני אדם, מספר בלתי נתפס בכל קנה מידה.

הספר 'החיים בקבר' כשמו כן הוא, מתמקד בתיאור מלחמת החפירות האופייני למלחמה הזו, שם מתו אלפים למען תזוזה של הגבול בכמה מטרים לכאן או לכאן. מיריביליס עושה זאת דרך מחברות שהשאיר אחריו חייל אלמוני עם נפש רגישה ולב מתבונן, שנכתבו בזמן אותנטי כביכול, ו'שנחשפות' שנים אחרי המלחמה. את הסיפור עצמו הייתי מגדיר כמעט כפואטיקה של המלחמה. פואטיקה טרגית כמובן. מיריביליס מצליח לתאר את זוועות המלחמה, את הייאוש, את המוות הנוראי בצורה ראליסטית-פואטית עד כמה שהדבר נשמע אוקסימורון ובכל זאת ללא פאתוס דביק. לתאר באופן פיוטי ונוגע ללב, הן את תחושותיו של חייל המגלה פרח שבדרך נס הצליח לפרוח באדמה המפויחת והסדוקה בין שקי החול, והן את ריחות האדמה, הטחב, הרטיבות והלכלוך המלווים את חייהם חסרי הפשר של הלוחמים תחת האדמה.

מומלץ, (ותודה לאנקה:).

הלוואי והספר הזה היה חובה לבגרות.. כן, כן בדיוק לפני הגיוס הכפוי לצה"ל ואז נראה כמה "מורעלים" היו מתגייסים, מן הסתם רק כל אלו שלא היו יכולים לצלוח את העמוד הראשון. ביוון של תחילת המאה ה-20 שלא כמו היום, עריקה גררה אחריה עונש מוות, גם אם לא היית שפוי, אבל היום אין צורך בכך, תעמולה משומנת היטב גורמת לצעירים חסרי בגרות נפשית לראות בחיול משאת חלומותיהם. המלחמה היא לא הדבר הדפוק פה, אלא האנושות עצמה שנברא להם מוח ולא יודעים להשתמש בו.

ספר מעולה , רק חייל שעבר כמה דברים בחייו יכול לכתוב יצירת מופת כזו .
מי ייתן ולעולם לא יחוו אנשים את החוויות שעוברות על חייל בשדה הקרב .

ספר שמתאר בצורה חריפה וכואבת את חוסר הטעם של המלחמה, הטיפשות של האנושות ומנגד את היופי של החיים. כתיבה מעולה שמכווצת את הבטן. אין חדש בטענה שאין טעם במלחמות ולמרות זאת היא עדיין רלוונטית. האנושות לא לומדת לקח.

מי שרוצה לדעת נפשו של לוחם בקרב, ומדוע אין מלחמה שאיננה תופת, שיקרא את הספר הזה. פיוט של הזוועה, ספר חשוב מאין כמוהו.

סטראטיס מיריביליס היה מועמד לפרס נובל בשנת 1958 - בספרו זה מתאר מלחמה בבלקן נגד הבולגרים והגרמנים במלחמת
העולם הראשונה - בה לצד הסבל במה שכונה מלחמת החפרות...מומחשת הזוועה לצד התלבטויות קשות,מחשבות עצובות ובשיחה אחת
שהתנהלה בין גבור הספר לאחד הקצינים - שאלו לדעתו ואני מצטט "אם עלה על דעתו פעם אחת שייתכן שכל ה"אדיאלים" שהציגו לנו בעולם הזה אינם אלא מעיים נבובים ומנופחים,חסרי כל ערך.בקיסרות ביזנטיון,אמרתי,היו כתות דתיות שחבריהן שחטו בלילות את מתנגדיהם בגלל הגייה שונה של תנועה אחת במילת התפילה.האם הוא מסוגל להבין זאת?הוא צחק מקרב לב,אמרתי לו שייתכן שבעוד שנים מעטות אולי יצחקו אחרים כמוהו,אבל הפעם לשמע מעשי ההרג שלנו עצמנו בבעלי האידיאלים האנטי-לאומיים...
ואז,עונה לו הקצין-"קודם כל עלינו לגרש מאתונה את המלך ואת חבורת הכלבים אוהדי הגרמנים שאתו,ולגרש את הבולגרים ממקדוניה שלנו,ורק אחר כך יהיה לנו זמן לחשוב ולשוחח על הדברים האלה.כל דבר בשעתו,עת לכל חפץ,עת הבציר באוגוסט-קח סיגריה!"...
וכך - מיריביליס שובר את ראשו במחשבות אלה לצד ההפגזות המרצצות את חסרי המזל וביניהם הסיפור היהודי הבא כפי שלא פעם אמרתי גם הסופר הזה מכניס סיפור על יהדות יוון על קהילותיה והפעם על "יאקופ" - והוא ממשיך לספר על קבוצת חיילים חדשים שהגיעו למלא את השורות שנידלדלו..."והיהודי-איך זה לעזאזל הגיע יהודי לחטיבת לסבוס?השד יודע"...והשאר אני משאיר למי שיחפוץ לקרוא ולהתרשם ממקור ראשון...

אני חובב גדול של ספרי מלחמה, והספר הזה, למרות שהוא פחות מוכר מ"מילכוד 22", "במערב אין כל חדש" וספריו של המינגווי, הוא עדיין אחד הספרים החזקים, הבועטים ובמיוחד העצובים שקראתי. התיאורים של הגברים שיושבים בחפירות ומפליצים הם פשוט מופתיים.