****




שלום, כאן שוב הטבח שלכם מישקה, ואנחנו נבשל ספר! שטפו היטב את הידיים, וניגש למלאכה.

בסדר גמור. מוכנים? דבר ראשון, אין מה לומר, חייבים דמות ראשית. מהצלחת שלימינכם קחו חופן נדיב של מלח הארץ, אם זה מלוכלך באדמה לא נורא, זה ייצא בבישול - והניחו במרכז משטח העבודה, ממש ליד התבנית המרובעת. מדובר במלח הארץ מסוג מקומי, משובח במיוחד, דור שני למלח שהיה על האש לפני שמונים תשעים שנה, וזה חשוב להמשך כדי להבין מהו חומר הגלם. כעת אפשר להוסיף שתי ביצים, פלפל שחור, לא יותר מדי סוכר, עצבו את המסה כראות עיניכם, אבל רמז: יד נשית יכולה מאוד לעזור פה, מצד אחד כדי לערבב את החומרים, אבל גם כדי לאחד אותם ולהגביר את ההתנגדות הפנימית שלהם. צריך לשמור על מינונים כאן, אחרת התבשיל יתפקשש. ראינו את זה קורה לא מעט פעמים.

להניח בסיר, יופי, לחמם לאט לאט ומדי פעם להגביר את האש, שזה כמעט יישרף - ואז להוריד מהאש. לחזור על התהליך כמה פעמים, וכל פעם להגיע ממש עד הקצה, עד שהתבשיל ממש מתחיל להעלות עשן. מצויין. ברגע שפני השטח מתקררים ומתקשים, תדעו שזה כמעט מוכן, ואז צריך להחזיר לאש פעם אחרונה, וכשזה מבעבע להוריד שוב מהאש ולשפוך לתבנית. גם אם יגלוש קצת מהצדדים, לא נורא כי סיימנו.

בתאבון!

****

ועכשיו תרגום, למי שלא הבין מה אני רוצה מחייו

למישקה בן דוד יש את ההומור, הצ'ארם והפאסון של מדריך טיולים באירופה הקלאסית. הוא יודע לספר סיפור ועושה זאת בכישרון לא מבוטל, גם אם גיבורי כל ספריו חולקים את אותו מבנה נפשי וקומפלקסים היסטוריים ותרבותיים. אצל כולם השואה היא אירוע מכונן שעיצב את דמותם (דרך הוריהם), ואצל כולם ההתחבטויות המוסריות של הרג בני אדם אל מול תחושת השליחות בשירות המדינה תופסות תפקיד נכבד מאוד, והן מתוארות ביד רחבה ובפרוטרוט. כדי להגביר את הקונפליקטים והתהליכים הפנימיים תמיד תהיה כאן צלע נשית שתנסה למשוך את הגיבור אל מחוץ למערכת, במקביל לסיפורים חיצוניים על תקופת הכשרה, תיאורי מבצעים ופרוטוקולים של עבודת ביון.

הספר הנוכחי בהחלט אינו יוצא דופן בהקשר הזה. מיקי שמחוני הוא צייר בוגר בצלאל שחברתו נהרגת בפיגוע ביום פתיחתה של תערוכת היחיד שלו, ובמערבולת תחושות האובדן והנקמה הוא מאותר ע"י המוסד ומתגייס. בשירות המוסד הוא יוצא למבצעים שונים, מסוכנים פחות ומסוכנים יותר, ואלה מתוארים במקביל לתחושותיו הפנימיות של מיקי והניגודים הרבים שיש לו בין חייו המקצועיים, הסודיים לחייו האזרחיים (שגם הם כפולים כי הוא מחזיק בזהויות שונות). ניכר כי מישקה בן דוד מרגיש כאן לחלוטין בבית, כי בניגוד לכותבים אחרים הוא היה שם בעצמו ואינו צריך לדמיין את הקונפליקטים השונים בקרבו של איש מוסד, את מה שעלול להשתבש במבצעים השונים, ומהם המגבלות, ההצלחות והכשלונות שיכולים להיות. הכתיבה ריאליסטית ואמינה מאוד, וגם אם היא נוטה להיות תיאורית מדי, כמעט בוקית, יש בה חוסר יומרנות ומעט מאוד סנסציוניות, כראוי לכתיבתו של איש ביון שכותב מאחורי הקלעים. בקיצור - מישקה לא תופס תחת. כפי שכתבתי כבר בביקורות על ספרים אחרים, זה היה יכול להיות טוב מאוד אם הוא היה מפסיק לתאר מה הגיבור מרגיש ומתחיל להראות את זה בטכניקות ספרותיות אחרות (מה שקרוי בלעז show, don't tell) אבל אני מניח שבשלב הזה, מישקה בן דוד הוא מישקה בן דוד, וזה מה שיש.

"תחנה סופית אלג'יר" (רומן ריגול דרמתי מרגש) הוא הספר הטוב ביותר של בן-דוד שקראתי, יש בו הכול מהכול, ומצאתי את עצמי "engaged", קורא בו ברציפות ובעניין עד השעות הקטנות של הלילה, מה שמהווה אינדיקציה שקשה להתווכח איתה על טיבו של ספר. הקריאה פשוטה, מהירה ומהנה, ומי שאוהב לקרוא סיפורי ריגול טובים ימצא כאן את מקומו ללא כל קושי, מה גם שהכול כאן עשוי מחומרי גלם מקומיים. הנה כבר חזרתי למתכון בפתיחה.... כמו כן, יש כאן כמה וכמה קטעים משעשעים, העיקרי שבהם הוא תיאור מפגש של הגיבור בחדר המיטות עם גברת מסויימת, וכדי להאריך את, אמממ, המפגש, הוא חושב על החלטת החלוקה של האו"ם, וה"yes"ים של המדינות התומכות מהדהדים לתוך ה"yes"ים של הגברת. כמובן שהוא טורח להוסיף שמדינת ישראל קמה שוב ושוב באותו הלילה. זו, בקליפת אגוז, הכתיבה של מישקה בן דוד.


****

ספר ראשון שאני קורא של מישקה בן דוד.
בהחלט השאיר טעם לעוד.
כתוב היטב, קצבי, מעניין, מחבר יפה בין עלילות שונות.
הכי חשוב. מותח. קשה להניח את הספר מהיד.
ישנו תיאור מקיף של הערים בהן מתרחשת העלילה. משאיר תיאבון לבקר במקומות אלו.
תיאור של דרכי פעולה של המוסד ואיך נראית שגרת הלוחמים. מעניין, במיוחד כשמסופר ע״י מישהו בכיר לשעבר בארגון שיודע איך הדברים נראים ומתנהלים.

מומלץ!

ספר מרתק.
שיטות הפעולה האפשריות של המוסד.
הסגנון:משימה בלתי אפשרית.
הרקע: בטחון המדינה ואיומי האויבים.
אקטואליה: רלבנטי מאד גם לאתמול,היום ומחר.
רעיון יחודי: פעולה בחוליה הכוללת זוג "אמיתי" וההשלכות הנוצרות מכך.
רצף עלילתי וסוף לא צפוי.
הראשון שקראתי של המחבר.
מומלץ.

איזה ספר חמוד ומותח.
התחלתי לקרוא בתחילת סייקל עבודה כןלל בהפסקות והיה קשה לעזוב מהידיים.
הספר מספר על מיקי שמחוני שיש לו סטוץ התאהבות עם בחורה חצי יפנית חצי קנדית והיא נעלמת לו.
עוברות השנים הוא לא מתליח להוציא אותה מהראש, בינתיים מסיים לימודי אומנות וכבר שנה עם דולי שמרגיש כלפיה משהו עד ש...
ביום פתיחת התערובה שלו בגלריה בת"א בתקופת האינטיפדה אוטובוס מתפוץ והיא "דולי" נהרגת.
הדברים מתגלגלים שהוא נהפך לסוכן מוסד בזהות של מישהו שדומה לו מאוד בזהות קנדית, והוא חושב שנהרג בחולות סיני.
איך העניינים מתגלגלים. מי הדמות? ואיך העלילה ממשיכה אני אשאיר לאלה שקוראים. מאוד מותח.
פעם ראשונה שאני קוראת ספר של הסופר מישקה בן דוד והוא לטעמי כותב בצורה מאוד מוצלחת וקולחת, אז אני מאוד ממליצה. מירה

ספר בסדר.

כדאי לקרוא את הסקירה של אבי כאן למטה. הכול נכון.
הספר מותח, נקרא במהירות וללא קושי. העלילה עוברת במהירות בין ארצות ויבשות. חוץ מזה - אנשי המוסד האמיצים תופסים את הרעים בכל המקומות הללו, בכישרון וכמעט בלי להסב אליהם תשומת לב. וכך מונעים פיגועים מתוכננים, העברת נשק לאויבינו או התקדמות בהכנת הפצצה האיראנית.

מיקי, הגיבור הראשי בספר, בעברו קצין בהנדסה קרבית, לומד בבצלאל והופך לצייר ומורה לאמנות. כשהיה נער יצר סדרת קומיקס שגיבורה נקרא "ישראמן", הגיבור הזה הצליח להגיע לרכבות הנשלחות למחנות ההשמדה, להכריע קרבות קשים במלחמת יום הכיפורים. חייו של מיקי מובילים אותו לבסוף להפוך למעין "ישראמן", איש המוסד, דמות שמגיעה בסתר ומצליחה בעזרת אומץ וכישרון יצירתי לפעול ולמנוע סכנה, ולאחר מכן נעלמת עד שתיקרא מחדש לפעולה.

כדי להוסיף עניין לעלילות הביטחוניות יש עלילה רומנטית רוויית יצרים חובקת עולם. פגישה מקרית עם גיבורה אקזוטית, צאצאית למשפחת סמוראים ממוצא קנדי, העוסקת בעריכת ספרים (כשאינה עסוקה באימונים בתורות לחימה). העלילה מעלה נושאים רבים נוספים - ציונות לעומת התנכרות למדינה וירידה מהארץ, טובת הכלל לעומת טובת הפרט, השואה ולקחיה, טרגדיות משפחתיות וסודות נסתרים והשלכותיהם על הדורות הבאים, הלם קרב ותוצאות פציעה חמורה ונכות, השפעת הרצון לנקמה על ההווה. קצת צפוף מדי לספר אחד.

אנשי המוסד מתוארים בספר הזה מעט יותר אנושיים, לא רק מכונות מלחמה - לכל אחד יש סיבה וצורך שהוא צריך למלא באמצעות פעילותו הנסתרת. וגם כל אחד מוכן להקריב קרבנות כבדים למען הפעילות הנסתרת, ולעתים אף נאלץ להקריב אותם.

אילו היה הספר מעט יותר אמין בתיאור הפרשיות שאינן קשורות למוסד, אילו היו החוקרים של הצד שמנגד מתוארים כאנשים קצת פחות תמימים ומאמינים לכל דבר - הייתי מדרגת אותו כספר טוב.

בכל אופן - קריאת קיץ נעימה למדי.

נ"ב - אני יודעת שמחבר הספר היה שותף לעלילות רבות כאיש מוסד בכיר בעצמו. כמו כן אני מלאת הכרת תודה לאנשים שעושים את המלאכה כפוית הטובה והמסוכנת הזו בחיים האמתיים, בזמן שאני יושבת בשלווה ומקלידה את השורות האלה. הלוואי שתצליח דרכם.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש סודות. גדולים, קטנים, חשובים או שלא כל כך, אבל אין אדם ללא סוד. ואני חושב שעניין זה הוא העומד בבסיס המשיכה של רבים לספרים העוסקים בעולם הסוד האולטימטיבי, הלא הוא עולם הביון, לא כל שכן ספרים העוסקים בארגון "המוסד".
זו קרקע מופלאה ליצירות מופת כמו "המתופפת הקטנה" של ג'ון לה קארה (כשעוד היה בכושר) בעיקר משום שבאותו עולם נמתחים לעיתים קרובות ואף נחצים לעיתים קרובות יותר החוקים, המוסכמות והצורות בהן אנו חיים את חיינו כאן, בעולם הרגיל.
לכן זה עולם שתמיד ירתק אותנו.
אבל, כפי שברור לכל מאן דהוא, על קרקע זו נובטים גם יבולים מוצלחים פחות. "תחנה אחרונה אלג'יר" אינו ספר רע ולעיתים גם מזמן דקות של מתח, אבל, איך לומר? זה מסוג הספרים שסביר שלא אזכור בעוד כמה שנים כשאחשוב על ספרי הריגול הטובים שקראתי.
אז אפשר לקרוא, אבל ללא ציפיות גבוהות מדי, כי יש דברים שאפילו "המוסד" לא יכול לעשות.

באופן מקרי כמעט הגיע לידי ספר זה של מישקה בן דוד...אחרי שכבר קראתי את "עד סוף המרוץ".

ספר מתח, סוחף, ריאליסטי מעצם היותו של הכותב איש מוסד בכיר לשעבר...משווה לעלילה עומק ריאליסטי, הנוגע בנפשו הסמי-הרואית של הלוחם שמסתתר בכל אחד ואחד מאתנו.

במרכזו של הספר, מיקי- אומן בשנות ה-30 לחייו אשר במציאות רווית הפיגועים בארץ בשנת 2000 נשאב לתוך העולם של חיי המוסד- עם מכחול וכן של ציור ביד אחד..ואהבה אוטופית מצד השני... עליות ומורדות, סכנת חיים, סכנת האובדן והפחד היומיומי והאדרנלין הם שהצליחו לשאוב אותי ללגום את המבצעים החשאים שמתוארים בספר בשקיקה.

ניסיון חייו של הסופר מאפשר לקורא הצצה לעולם של סוכנות הביון והריגול הטובה בעולם...שהמאפיין של אנשיה הוא תחושת המחויבת הרומנטית לגורל העם והמולדת היהודית. אותה מסירות רומנטית מלווה את הסופר במציאתה גם של אהבה טוטאלית ההולכת עימו באש ובמים באשר ילך.

זה הספר השני של מישקה בן דוד שאני קורא, ונראה שישנם לא מעט מוטיבים שחוזרים על עצמם בספרים וביניהם...דמות הלוחם הציוני, הזיכרון הקולקטיבי של השואה שמהווה את הכח המניע של הגיבורים, את החיפוש אחר מציאת ומימוש התוכנות והכישורים האישיים של האדם ובעיקר התפלמסות פילוסופית בין תפיסה אקזסצינאליסטית ריאליסטית קרה של תפקידו של האדם בעולם לבין גישות תיאולוגיות מטאפיזיות אחרות..שכאילו ממחישות את הכניעה ה"לא רציונאלית" של הגיבורים לצו ליבם.

אהבתי וממליץ בחום וממתין בשקיקה לספר הבא.

ספר יפה, עלילה מעניינת ומותחת. קראתי אחרי "אהבה אסורה בפטרבורג" הנהדר, ולכן אולי קצת פחות התלהבתי. גם כאן הסיפור הוא על סוכן מוסד, הלבטים הקשורים למקצוע, והקונפליקטים הנוצרים בין חייו האישיים לחייו המקצועיים. גם כאן יש סיפור אהבה יפה. הכתיבה של מישקה בן דוד קולחת מעניינת ורגישה. מומלץ.

בספרו "תחנה סופית אלג'יר" החליט מישקה בן-דוד לחזור לנוסחה המנצחת של "אהבה אסורה בפטרבורג"... המתכון אמנם נשאר אותו מתכון, אבל המנה יצאה הפעם פחות טעימה.
"אהבה אסורה בפטרבורג" הינו לדעתי ספר הריגול והמתח הטוב ביותר שנכתב בשפה העברית - שילוב של מותחן ריגול פסיכולוגי מרתק עם סיפור אהבה ותאור עבודת המוסד מבפנים (כולל החסרונות). אלמלא הסוף הסכריני-הוליוודי יכולתי להכתיר אותו כספר מופת. הספר זכה בזמנו להצלחה מסחרית ולביקורות מהללות, בצדק.
הרומן הבא שכתב מישקה, "ביקור אחרון במוסקבה", היה פחות מעניין ולא זכה לאותה הצלחה. לכן, אני משער שמישקה החליט לחזור לנוסחה שהצליחה כל כך (ריגול, מתח, מוסד וסיפור אהבה) בספר הנוכחי.
אמנם סיפורי המוסד, המבצעים ודרכי קבלת ההחלטות בארגון עדיין מעניינים, אלא שסיפור האהבה שעוטף את ההכנות והמבצעים גולש למחוזות הרומן הרומנטי והתוספות לא מוסיפות אלא גורעות (סיפור ההורים והסבים בשואה ובמלחמת יוה"כ והפיגועים בשנים שלאחר האינתיפאדה השנייה). כמו כן הספר גולש לעיתים לפאתוס לאומני שהוא ממש לא לעיניין.
מצד שני מישקה בן-דוד יודע לכתוב מותחן ריגול כמו שאף סופר ישראלי לא יודע לכתוב. לכן, גם עם כל המגרעות שמניתי "תחנה סופית אלג'יר" הוא מותחן טוב בכמה דרגות מ-99% מהמותחנים (עם ובלי מרכאות) שנכתבו עד כה בעברית.

יש לי רק הצעה אחת למישקה, למקרה שאי-פעם יקרא את הביקורת הזאת: תיאורי הזיונים בספריך מגוחכים ומביכים, במקרה הטוב הם מזכירים חוברות "פטריק קים" ישנות משנות השבעים. צא וקרא כמה ספרים של כותבות ישראליות שמגדירות עצמן "פרובוקטיביות", הן אומנם כותבות זבל אבל לפחות זיונים הן יודעות לתאר כמו שצריך...